'חופשת קיץ' - תעמולה אתיאיסטית
אוקיי, אז ראיתי את 'חופשץ קיץ'.
הלכנו, זוגתי תחי' ואנכי, להקרנה שהתקיימה ביום א' לפני שבוע ומשהו (ז' בטבת, 16 בדצמבר) בסינמטק, שכללה הרצאת פתיחה של אהרן רוז על החרדים והאינטרנט.
אהרן אמנם לא היה בשיאו, אבל נתן הופעה מעניינת ומרעננת, שזורת הומור אירוני דק, והתיר את שבט לגלוגו הן על החרדים והן על מבקריהם. הקהל נהנה, וכך גם אני.
* * *
אך את עיקר דבריי אני מבקש לייחד לסרט, ולתועלת הרבים (עבור אלה שלא יילכו לראותו) אסכם אותו בקצרה.
מדובר בסרט הטעון ניתוח כיצירה ספרותית לכל דבר, ואיכותי, בסופו של דבר. אני אומר 'בסופו של דבר', משום שבמשך כשעה ורבע הצופה מתייגע בעלילה של זזה, הנראית כמדריך להלכות ברכות (כמדומני שהטקסט של ברכות, בתוספת קצת דברי תורה, תופס למעלה מ-50 אחוז ממכלול הטקסט בשלב זה). לפי כל הסימנים, בשלבים האלה נראה 'חופשת קיץ' כסרט מן הסוג המודרני, הגדוש "עומקים" למביני דבר שאינם אומרים כלום לצופים המבקשים ליהנות מעלילה טובה כפשוטה (אתם יודעים, מהסוג שנועד לבוגרי החוג לקולנוע ולמבקרים מקצועיים, לא לנו, הקטנים). הסרט מראה לנו את משפחת איידלמן הליטאית מירושלים: האב, ר' אברהם, כולו שקוע בתורה; האם, אסתר, כולה חום ואהבה ורגישות; והילד מנחמ'קה, ילד חמוד, בנם היחיד ובבת עינם של בני הזוג. בני הזוג היו רוצים עוד ילדים, אבל מסתפקים בעיקר בתפילות ובבטחון בה'.
הסצינות נראות כמקוטעות למדי: האב מלמד את הבן על מצוות תפילין; הבן מוצא מודעה על נסיעה לים המלח וההורים מוכנים לנסוע; האב לומד בעיון עמוק ובקושי מבחין בבנו הממתין לשיחה איתו; הבן לומד על עקידת יצחק; הבן מגלה קן של יונה בחלון החיידר; הבן שואל על תמונה שבה נראים בני שבטים אקזוטיים והאב מצווה עליו לקרוע את התמונה, משום שהם "עובדי אלילים"; האב מלמד בבית הכנסת על השגחה פרטית, המגינה על עובדי ה' ("הצדיקים") מפני כל רע; המשפחה יוצאת לים המלח; ההורים מוציאים את הילד (שעדיין לומד על עקידת יצחק) מהחיידר כדי לנסוע לים המלח; האב מספיק ברגע האחרון לקיים מצוות שילוח הקן ביונה שבחלון – סגולה לפריה ורביה; נוסעים לים המלח – וגם בדרך מדברים דברי תורה; מגיעים אל המקום והאב והבן מתמקמים בחוף הגברים; הילד מגלה דג חי בים המוות; האב מצטרף למנין למנחה ומורה לבן למהר לנעול נעלים ולהצטרף; הבן מבקש להציל את הדג, ומתמהמה.
כל הסצינות הקטועות הללו משרות מידה רבה של שעמום, אבל בסופו של דבר, לנוכח ההמשך, הן מגלות כבעלות משמעות סמלית כבדת משקל.
ופתאום – אבל ממש פתאום - בדקות האחרונות הסרט נעשה לפתע פתאום טעון-מתח: הילד הנשאר לבדו נסחף למים; המתרחצים מנסים להציל אותו אך לשוא; מזעיקים את יחידת ההצלה ומסוק מגיע למקום; כל הנוכחים מתפללים 'אשא עיני אל ההרים' וכו'; דקות מורטות עצבים עם טרטור המסוק; ולבסוף – המסוק מושה את גופת הילד, המוכנסת, עם ההורים השבורים, לאמבולנס.
שני ההורים שבורים לגמרי. האב מנסה לחלץ את הכוחות שהוא שואב מן האמונה, אך מתקשה לעמוד מול הקהל בשיעורו הקבוע בבית הכנסת, אותו קהל ששמע את שיחתו על ההשגחה הפרטית; האם, המאשימה את בעלה וגם את עצמה, מגלה סימנים של אבדן אמונה וזורקת את הסידורים מעזרת הנשים למטה, אל מקום ישיבתו של הבעל; הבעל, כמודה במקצת, שותק.
* * *
המסר פשוט: אין דין ואין דיין. השמיים ריקים.
עתה מגלה הצופה, כי שלושה ציוני-דרך במהלך הסרט "הבטיחו" לנו סוף טוב מכח התערבות אלוקית: עקידת יצחק, שילוח הקן, והשיחה על ההשגחה הפרטית - אבל ברגע האמת הסתבר שלהבטחות אין כיסוי. בשעת קריאת 'אשא עיני אל ההרים' מסתכלים המתפללים למעלה – אל המסוק של יחידת החילוץ. וכאמור, הוא חוזר עם גופה.
כעת מעכל הצופה שהרמז של שילוח הקן רומז גם לסיפור על אלישע בן אבויה, שאיבד את אמונתו כאשר ראה את הבן נהרג בשעה שקיים את מצוות שילוח הקן ואת מצוות כיבוד אב, שעל שתיהן מבטיחה התורה אריכות ימים.
גם הסצינה על תמונת 'עובדי האלילים', שלכאורה אינה משתלבת בעלילה, נעשית עתה מובנת. המחזאי טוען כי עבודת ה' איננה אלא עבודת אלילים. מכאן גם מובן למה בחר דווקא בים המלח כמקום התרחשות הסצינה האחרונה – זהו המקום שאליו מוליכים את חפצי העבודה הזרה לצורך איבודם (משנה ע"ז ג, ג).
* * *
בניגוד לאחרים, לא מצאתי שום מורכבות בסרט לגבי האמונה. המסר חד כתער ופשוט לגמרי, מסר של אתיאיזם בוטה.
המעניין הוא שהסרט הזה מהווה תמונת ראי – ממש תמונת ראי! – לסרט דני ישן, שגם אותו ראיתי בסינמטק (אבל בתל אביב) לפני למעלה מעשרים שנה: הסרט 'אורדט' ('הדבר' – על פי האוונגליון של יוחנן, א, א) של הבמאי קארל תיאודור דרייר לתסריט של הסופר קאי מונק. זהו סרט שחור-לבן משנות הארבעים (או לכל המאוחר החמישים). פשוט מדהים עד כמה מדובר בסרט הפוך ב-180 מעלות, ממש כאילו שהתסריטאי של 'חופשת קיץ' ראה את 'אורדט' ורצה "לענות לו".
כשם ש'חופשת קיץ' גדוש סמלים יהודיים, 'אורדט' גדוש סמלים קירקגוריאניים. שלושת האחים בסרט מסמלים בבירור את האסתטי, האתי והדתי של קירקגור. אינני זוכר את פרטי העלילה, אלא רק את זה שהאח הבכור נחשב לאיש המעשה הנמרץ בעוד שהאח הצעיר, יואנס (יוחנן – זוכרים?), נחשב כתמהוני, רחפן, המחקה את ישו. העלילה מתנהלת כסדרה (בקצב הרבה יותר מעניין מאשר 'חופשת קיץ'), ואז מגיע הקטע שבו אשתו של האח הבכור (או האמצעי?) מתה. הרופא קובע את מותה בוודאות. יואנס מבטיח שאם יאמינו בו הוא יצליח להקימה לתחייה. הסרט לכל ארכו "מחנך" אותנו לראות ביואנס תמהוני, ומה עוד שאנחנו אנשים מודרניים מפוכחים וכו' וכו', ולכן אנחנו מראש פוסלים את האפשרות הזאת. אבל אז מגיעה 'קפיצת האמונה' הקירקגוריאנית – והאשה קמה לתחיה, אפופה מין הילה קורנת. הסרט, שעד עתה היה ריאליסטי לגמרי, שילב בסופו את הנס המפתיע.
המסר פשוט לגמרי: יש דין יש דיין, וידו לא קצרה מלהושיע את מאמיניו – אלא שאנחנו לא באמת מאמינים בו. הבמאי כמוהו כמי שאומר לצופים: "עובדה, לא האמנתם".
* * *
הסימטריה מושלמת, משום ש'אורדט' הוא סרט תעמולה דתי, כמעט מיסיונרי, ממש כשם ש'חופשת קיץ' הוא סרט תעמולה אתיאיסטי. שניהם בעלי איכויות אמנותיות גדולות, למרות הכל, הנונתות לצופה חווייה טעונה, לטוב או לרע.
אני זוכר שידידי א"ב, שאיתו הלכתי אז ל'אורדט', הביע אכזבה מן הסוף הפשטני, ה"מקלקל". מעניין אם היה מגיב כך גם על 'חופשת קיץ'. אשר לי, מבחינה קולנועית, נהניתי משני הסרטים, למרות שבשניהם התקשיתי להזדהות באופן מלא עם המסר. ובכל זאת, דווקא בשל מימד ההפתעה, אני חושב שהדיאלוג שמנהל דרייר עם צופיו הוא באיזשהו מקום יותר מתוחכם מזה שמנהל וולך עם צופיו, שהרי דרייר קורץ ואומר לצופים: "הנה, העמדתי אתכם במבחן, ואפילו לא הרגשתם; וכמובן, נכשלתם בו".
(אני יודע שלא העליתי כאן נושא רעיוני מיוחד, רק רציתי לשתף אתכם ברשמיי – גם אם באיחור מה).
א"ג
קיצור הכותרת וצמצום מרווחים
תוקן על ידי עצכח ב- 28/12/2007 9:07:36
 |
|
|
