שידוכים בחתונות

בחתונות חרדיות נהוג לערוך כמה שולחנות לנזקקים - כדי שבזמן שאנחנו אוכלים ושמחים, גם הם יאכלו וישמחו. זה מונע קנאה ו"עין רעה".

לענ"ד, על-פי אותו הגיון, ראוי לדאוג גם ל"נזקקים" בתחום של נישואין, כלומר לפנויים ופנויות. ראוי שכל חתונה תהיה גם ערב היכרות בין פנויים לפנויות.

ישנן כמה דרכים לעשות זאת - צריך לבחור את הדרך המתאימה, בהתאם למקובל במגזר שבו נערכת החתונה:

א. בירורים מראש [מתאים לכל המגזרים]: המשפחות של בני הזוג, שממילא מכינות רשימות של מוזמנים לחתונה, מסמנות "וי" ליד השמות של הפנויים והפנויות. כדי שלא להעמיס יותר מדי על המשפחות, בוחרים מישהו/י מהמוזמנים וממנים אותו ל"רכז שידוכים" (‎אפשר למנות אחד מכל צד); הרכז מקבל עותק משתי הרשימות ומנסה להתאים בין פנויים ופנויות לפי גיל, וגם עושה כמה טלפונים לפני כן כדי לבדוק אם הם מעוניינים בהצעות מסוג זה (ממילא צריך להתקשר אליהם כדי לבדוק אם הם מגיעים לחתונה, כדי לדעת כמה מנות להזמין, כך שהשיחה לא מיותרת). בזמן החתונה עצמה, הרכז/ת מפגישה כל פנוי עם הפנויה ששידכו לו, ומכאן והלאה הם מדברים כמו בכל פגישה. אפשר להקצות לשם כך חדר צדדי ושקט באולם; אפשר גם להשתמש לשם כך באולם המרכזי - בזמן שכל האורחים נמצאים באולם קבלת הפנים, האולם המרכזי בדרך-כלל פנוי, ואפשר לשבת ליד אחד השולחנות. אפשר גם לקבוע, שהפנויים והפנויות המיועדים לשידוכים יגיעו שעה-שעתיים לפני הזמן, כך שיוכלו להיפגש בשקט, לפני שכל האורחים מגיעים.

ב. שולחן לשמונה [מתאים לכל המגזרים פרט למגזר החרדי]: אוספים קבוצות של 4 פנויים ו-4 פנויות באותו גיל, פחות או יותר, לשולחן אחד, עם מנחה. כל אחד/ת מספר על עצמו; המנחה יכול/ה גם לארגן דיון פתוח בנושא מסויים שקשור לנישואין או בנושא כללי, כדי "לשבור את הקרח" וליצור היכרות טבעית ופתוחה. לאחר הדיון, כל אחד/ת כותב/ת מי מצא/ה חן בעיניו/ה, נותנים למנחה, והוא בודק אם יש התאמה הדדית,  ואם כן - מודיע לזוג המאושר ומקוה לטוב.

ג. שעונים [מתאים רק למגזרים פתוחים יחסית]: רעיון שכבר בוצע בחתונת בנו או בתו של יהודי יקר בשם שמעון סמיואלס (http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=9761 ) - שמעתי מחבר שהוזמן לחתונה: בזמן החתונה עצמה הוא הודיע לכל הפנויים לבוא ולקחת שעון-יד פשוט בצבע כחול, ולכל הפנויות לקבל חפץ אחר כלשהו (אולי שעון-יד ורוד או משהו אחר). מרגע זה והלאה הם הסתדרו בעצמם - פשוט ניגשו ו"התחילו" עם מי שמצא/ה חן בעיניו/ה.

אפשר כמובן לחשוב על רעיונות נוספים.

היתרונות:
 * אנשים ממילא מגיעים לחתונה, כך שאפשר להפגיש בין אנשים שגרים רחוק, הם לא מבזבזים נסיעה.
 * ממילא יש אוכל בחתונה, כך שאפשר לחסוך את ההתלבטות בשאלה "מי ישלם?".
 * בחתונה בד"כ מתלבשים יפה ונראים טוב, כך שהמראה החיצוני לא מפריע ואפשר להתרשם מהפנימיות.
 * עין טובה - במקום שהפנויים/ות יקנאו בזוג שמתחתן [מה לעשות, לא כולם מצליחים להתגבר על יצר הקנאה], הם ישמחו שדואגים להם שגם הם יתחתנו, ושמחתם תהיה שלמה יותר.
 * "ילכו מחיל אל חיל" (זו הסיבה שבמוצאי יום כיפור מתחילים מייד לבנות סוכה) - ממצוות נישואין עוברים מייד למצוות שידוכים; בכך אנחנו מראים שהמצוות חביבות עלינו, אנחנו לא מסתפקים במצוה אחת אלא ממהרים להתחיל ולקיים מצוות נוספות.


החסרונות:
* הפנויים/ות יהיו עסוקים ולא יישאר להם זמן לשמח את החתן והכלה;
 - אך בדרך-כלל, בחתונות יש הרבה זמן פנוי שאינו מוקדש לשימוח החתן והכלה - למשל בזמן קבלת הפנים לפני שהחופה מתחילה, או בזמן ה"חדר ייחוד".

תוקן על ידי אראלסגל ב- 26/12/2007 12:04:15

גם לבחורי ישיבה חרדים יש ריקוד מאוד יפה ! לא ראיתם אף פעם ?

אוח ליטאי.. בטח אתה אפילו לא רוקד %) עומד עם איזה קוקטיל ומרכל מהצד;)
הייתי מזמינה אותך לחתונה השבוע רק בשביל שתראה. בטח לא השתתפת באחת כזו..
והריקוד של בחורי הישיבהמושקע וזה ממש כיף לראות. והכי חשוב- משמח את החתן והכלה.
(אתה יודע יש מצווה כזו ויש לזה אפילו ברכה מיוחדת לזכות לשמח ..)

בחתונות של חרדים שמח לגמרי.
בקשר לריקוד של חברים של החתן אצל אחינו הדלי"ם - דעתנו על מנהגיהם ידועה וברורה.