וארא

(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)

אז הסברנו את השמות, מדוע צריך שליחות חדשה ומדוע צריך מינוי נוסף לאהרון. 

בפרק ד' הקב"ה אומר למשה "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". ולכאורה זה כפילות כי זה כבר נאמר קודם ועכשיו כבר כתוב שמשה רוצה ללכת למצרים אז למה צריך להגיד לו עוד פעם? אבל אם נתבונן בתשומת לב, בפסוק הבא כתוב "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים". ניתן בהחלט להבין, שהאמירה השנייה לשוב למצרים, בתוספת האמירה "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" - כל זה נאמר כדי "להכשיר" למשה את הדרך להביא איתו את אשתו ואת בניו. כי מילא הוא לא מפחד לעשות את שליחות ה', אבל למה שיסכן את אשתו ואת בניו? לכן אומר לו כל האנשים שהוא לא צריך לפחד שהרי "כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך". בהקשר זה ניתן להבין גם את תוספת המשל "כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני וכו'" כלומר זה משל מעין העניין. 

לגבי החזרה של "אלוקי העבריים נקרא עלינו", נראה שזה בא להסביר שני דברים: א. מי הוא האלוקים בעל שם הוי"ה. שהרי פרעה אומר "לא ידעתי את ה'", כלומר הוא לא מכיר את שם הוי"ה, אז לכן הם מסבירים לו שמדובר באלוקי העבריים. אבל יש בזה עניין נוסף, כי בזה הם מסבירים מדוע הם צריכים ללכת "שלושת ימים במדבר", כי אנו הרי כבר יודעים מסיפורי יוסף ומעוד מקומות שהמצרים והעברים לא כ"כ הסתדרו ביחד, ולכן ניתן להבין שאלוקי העברים מבקש שעמו יתרחק ממצרים לצורך הזביחה. וכמו שמשה אמר "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?".

לגבי האותות: ישנם בהתחלה שלושה אותות: המטה שנהפך לנחש, היד שמצטרעת, והמים שהופכים לדם ביבשת. המטה שנהפך לנחש מסמל את יכולת ה' להפיח חיים במה שאין בו חיים. וכך יוכל ה' גם לגאול את בני ישראל.
אז בסדר, הוא יוכל לגאול ולהחיות אותם, אבל איך יגבר על פרעה?
לכן בא האות השני: היד שמצטרעת - מראה שה' יכול גם להחליש את מי שמתנגד לו, כמו פרעה.
"והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון - והאמינו לקול האות האחרון"!
אז אוקיי, ה' מסוגל לגאול את ישראל, ומסוגל להחליש את פרעה, אבל האם באמת ייתכנו שני הדברים יחד, האם הטוב והרע, הגאולה וההחלשה, יכולים להגיע מאלוקים אחד?
לכן בא האות השלישי: משה לוקח מים מהיאור, שופך אותם ליבשה והם נהפכים לדם ביבשת. מים הנהפכים לדם, הם כמו מטה הנהפך לנחש - מראים שהקב"ה מסוגל להחיות את הדומם. מאידך, דם ללא בעל חיים, וכ"ש "שפיכת דם", הריהי מסמלת את המוות. לכן הראה האות שהמוות והחיים - שניהם ביד הקב"ה, שניהם יחד בידי אלוקים אחד.
וזהו שכתוב: "והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה ולא ישמעון לקולך, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה, והיו המים אשר תיקח מן היאור - והיו לדם ביבשת."

לעומת זאת, המטה שנהפך לתנין עניינו אחר. הוא בעיקר בא להזהיר את פרעה, שכיוון שכאמור מעורב פה שם הוי"ה שבידו הכוח, גם ללא הידבקות ב"א-ל ש-די", ששם "א-ל ש-די" תלוי במקור יניקה שהוא אוצר שקיים כבר וממנו מקבלים, אבל עכשיו אומרים משה ואהרון לפרעה - גם אם לא יהיה שום מקור יניקה - שם הוי"ה מסוגל להפוך אפילו מטה לתנין, ותנין אינו סתם חי אלא חי מסוכן, וזה לפחות אחד ההבדלים בין השם "תנין" לבין השם "נחש", ולכן הוא מזהיר אותו שעכשיו הוא מסכן את עצמו אם הוא לא שומע להם, ולכן גם "ויבלע מטה אהרון את מטותם" להראות שהוא מסכן את עצמו, וגם אם הם יקומו המצרים נגדם ויהפכו מטות שלהם לתנינים וינסו להשיב מלחמה - לא יצליחו, כי יבלע מטה אהרון את מטותם, כי אלוקי העבריים הוא מעל כל כישופיהם.

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 09/01/2018 08:26:12

קודם הקב"ה הודיע באופן כללי, וכאן הוא מסביר, מדגיש, ומפרט.



קודם זה נאמר רק כתשובה לשאלה "מה שמו". קודם היה כתוב "/שם הוי"ה/ אלוקי אבותיכם... שלחני אליכם...", כלומר משתמע ששם הוי"ה הוא מתאר את האלוקים הפועל, אבל מאידך משתמע שהוא בעיקר "אלוקי אבותיכם", כלומר זה מתאר את הקשר שלו עם בני האדם בעולם הזה. כאן אומר ה' למשה, "לכן אמור לבני ישראל אני /שם הוי"ה/ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים....והבאתי אתכם אל הארץ אשר" (רק) "נשאתי את ידי" הבטחתי ועדיין לא קימתי - "לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב" - ועכשיו גם אקיים - "ונתתי אותה לכם מורשה אני /שם הוי"ה/". כלומר נכון שבעבר היה לי קשר רק עם יודעי "א-ל ש-די" אבל עכשיו "אהיה" גם איתכם, ואראה ("נודעתי" ולא רק "הודעתי") - אראה לכם את שם הוי"ה, למרות שהמציאות כרגע, לכאורה איננה מתאימה ל"א-ל ש-די", כמו שאתם רואים שהוכבדה העבודה, אבל כאן "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" וכן "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני /שם הוי"ה/ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

מתנצל אם אני מפריע באמצע ואמור לשאול רק בסוף, אבל שם הויה זה גם השם שהתגלה קודם, זה שהתגלה בסנה, זה שנאמר למשה לומר לבני ישראל ולפרעה (במאמר השלישי למשה בתשובה לשאלת מה שמו), זה שהעם האמין שפקדם וזה שמשה אמר לפרעה.

מתנצל אם אני מפריע באמצע ואמור לשאול רק בסוף, אבל שם הויה זה גם השם שהתגלה קודם, זה שהתגלה בסנה, זה שנאמר למשה לומר לבני ישראל ולפרעה (במאמר השלישי למשה בתשובה לשאלת מה שמו), זה שהעם האמין שפקדם וזה שמשה אמר לפרעה.

לדעתי אין שום כפילות, ואבאר את הדברים כסידרם.

ראשית אבאר ההבדל העיקרי בין השמות - שם הוי"ה ושם "א-ל ש-די", שמההבדל בין שני השמות יבואר עיקר ההבדל בין השליחויות. (בהמשך אבאר גם מדוע בשליחות הראשונה מופיע גם "א-לוהי העברים").

שם הוי"ה כמו שביארתי בפרשת שמות משמעותו שה' הוא בעל ההוויות, הוא יהיה עם בני ישראל להצילם (ושעל כן נקרא גם "א-היה"), והוא בעל כל ההוויות בעולם כך שבידו היכולת להצילם.

לעומת זאת השם "א-ל ש-די" - משמעותו אלוקים שההולכים בדרכיו מקבלים ממנו מקור יניקת שפע. שזו משמעות השורש ש-ד או ש-ד-ד, כמו שמצינו בפירוש "ושוד מלכים תינקי", ומשורש זה המילה "שדיים", ומזה גם כן המילה "לשדוד" במובן "לבזוז", כלומר לינוק את השפע של הנבזז, ומזה גם כן "שידה ושידות", שהאדם "יונק" חפציו מהשידה תיבה ומגדל, ואל תתמה על שזה נקרא יניקה, שזה פירוש השורש ש-ד, לא סתם יניקה אלא יניקה ממקור שפע, מאוצר המונח בו השפע, שכך בשד האישה מונח החלב בתוכו זה מכבר, וכך שידה ושידות, השידה היא אוצר שמונח בו שפע, וממנו "יונקים" את השפע. 

ולכן נאמר לאברהם "אני א-ל ש-די, התהלך לפני... וארבה אותך במאוד מאוד..." וגו' ראה כל העניין הכתוב שם. 

אבל, כאמור, שם הוי"ה מורה על היות ה' עם האדם, ועזרתו להצליחו, לא רק שהאדם עובד את ה' וע"י זה משיג שפע, אלא שה' יורד בעצמו לעוזרו גם ללא מעשי זכות מצידו, וגם כשהנתונים הפיזיים אינם נראים מתאימים להצלחה. ולכן, כאשר משה מתלונן שהפנייה לפרעה רק הזיקה - אומר לו הקב"ה - אמנם לאבות נראיתי בא-ל ש-די, הראיתי להם שהם יכולים להשיג שפע ע"י עבודת ה' - אבל שמי ה' לא נודעתי להם. לא נראיתי להם בפעולות שם הוי"ה, של הצלחה מובטחת ובכל מצב. ואומנם נאמר לאברהם בברית בין הבתרים "ויאמר אליו אני ה'" אבל שם נאמר "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה", כלומר מה שאתה שואל "מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי", אומר לו הקב"ה: זכור שאני הוא בעל ההוויות שהביאך לכאן מאור כשדים, ומה שהבטחתי אקיים. (ואמנם בפרשת לך לך נאמר "ויאמר /שם הוי"ה/ אל אברם לך לך" כלומר אברהם יודע שזה נאמר ע"י שם הוי"ה, אבל כאן הוא "מזכיר" לו את זה - הוא מזכיר לו ששם הוי"ה מעורב בכל זה) ועל כן שואל אברהם "במה אדע כי אירשנה" כלומר האם אוכל לקבל אות על כך שאכן אתה בעל ההוויות תעזרני. ולכן "ושמי ה' לא נודעתי להם", כלומר הוא אמנם אמר להם ששמו ה', וגם "הודיע" כלומר הפנה את תשומת ליבם לכך, אבל לא הוכיח להם, (וזה דיוק הלשון "נודעתי" ולא "הודעתי", כי הודעתי זה הודעה פעילה, אבל נודעתי זו הודעה סבילה, כלומר שהאדם מכיר בכך בעצמו, ואמנם הקב"ה הודיעע להם אבל לא נודע להם, לא הוכיח להם). וכאן אומר ה' למשה - הגיע מקום ההוכחה. הוכחה למה? אז ה' מפרט לו: "וגם הקימותי את בריתי איתם... לכן אמור לבני ישראל אני /שם הוי"ה/ והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים...." וגו'.

ואמנם הדגש כאן הוא על יכולת ה' וקיום הבטחתו, לעומת פרק ג' שם הדגש הוא על עצם העזרה וגודל ההטבה, ללא הדגשת עניין ההבטחה והיכולת לקיימה. והוא כמו שהתלוננו בני ישראל וגם משה על כך שהפנייה לפרעה הזיקה, ואומר הקב"ה למשה שלא ידאג כי הוא "יעשה הכל" כדי להוציאם. גם "יוריד בשבילם את הירח". ואז הולך משה ואומר את זה לבני ישראל, אבל בני ישראל ממאנים לשמוע. "להוריד לנו את הירח?" הם שואלים. הרי בינתיים הם רק רואים החמרה של המצב. ואז ה' אומר למשה: לך תגיד את הדברים לפרעה! אומר משה לקב"ה: מה אני אגיד, שאמרת שתוריד את הירח? הרי במצב הזה, כשגם בני ישראל לא מקשיבים, וזה מובן בהחלט, אז מה הטעם ללכת להגיד את זה לפרעה? ועוד שאני הרי ערל שפתים, ואיני יודע להסביר במצב כזה דברים כאלו לפרעה. אומר לו הקב"ה: אף על פי כן, אהרון ידע להסביר לו. ואמנם מי שעשה פה את המופת בשליחות הזו הוא דווקא אהרון והמופת הספיציפי של השליחות הזאת מורה דווקא על ההבטחה של שם הוי"ה, וכפי שאבאר, וכיוון ששאלת משה היא דווקא על איך יסביר לפרעה את דברי שם הוי"ה, לכן אמר ה' למשה שדברי שם הוי"ה גם כן יוסברו לפרעה ע"י אהרון.

המשך יבוא

מתנצל על ההקפצה המוקדמת בשבוע אבל זה קשור גם לפרשת שמות.
אני רוצה לעסוק עוד בכפילות של סיפור שליחות משה בין פרקים ג-ה לפרקים ו-ז (עד פס' יג). יש לנו כאן שני סיפורים שבהם ה' מתגלה למשה, מזכיר את האבות, אומר ששמע את צעקת בני ישראל מהעבדות שלהם, ושהוא יוציא אותם ממצרים ויעלה אותם לארץ כנען; וכן מבהיר עניינים שקשורים לשמו; הוא שולח את משה לבני ישראל ולפרעה; משה מעלה את בעיית הדיבור שלו; ה' מצרף אליו את אהרן כשמשה משמש לאהרן כאלוהים; ה' גם אומר לו מראש שפרעה לא ישמע לו אלא רק אחרי מופתים שיפגעו במצרים; משה צריך לזרוק את מטהו שהופך לחיה (ומדובר בשתי חיות שבשירה הן שמות נרדפים); ובסופו של דבר השליחות נכשלת וגם בני ישראל וגם פרעה לא מקשיבים לו. אם ניקח גם את פרק ב' בחשבון הרי שיש בו כפילות לרשימת היחס, כאשר שתיהן מספרות על מוצאו של משה.

נדמה לי שאם היו מוותרים על אחת החטיבות לא היה נפגע שום דבר ברצף הסיפורי, וזה כמובן מעורר קושי גדול על אחדותיות התורה. נראה שפשוט הרבה יותר להניח שיש כאן שני סיפורים מקבילים. זה הופך להיות ממש מתבקש כאשר יש כל כך הרבה מוטיבים משותפים שנראה כאילו הייתה מסורת כלשהי על שליחותו של משה והיא זכתה וריאציות שונות, וזה מתחזק כאשר חלק מהמוטיבים האלה יוצרים כפילות שנראית לחלוטין שלא לצורך אם קוראים את הסיפורים כרצף אחד.

אי אפשר לראות בזה שתי הצגות של אותו סיפור לצורך כלשהו (כמו שאולי אפשר בבראשית א-ב) כי הפרטים שונים לגמרי.
כמובן שהעובדה שיש שני סיפורים דומים לא סותרת את אפשרות ההתרחשות של שניהם, וזו הדרך המסורתית, אבל דרך זו מצריכה להסביר את הכפילויות:
א. מדוע ה' צריך לספר למשה שוב שהוא החליט לגאול את ישראל, שפרעה לא ישמע וכו'?
ב. מדוע משה צריך ללכת שוב לבני ישראל ולפרעה? לגבי פרעה אפשר לומר שנותנים לו עוד אפשרות לחזור בו עם הוכחה לגבי כוחו של ה' לפני שיתחיל לחטוף (אבל ראה לקמן ט); אבל לגבי בני ישראל השליחות היא ממש מוזרה - הרי עכשיו הם כבר כועסים על משה ואהרן ומה ההוה אמינא שישמעו אליהם כשיגידו להם שוב את אותו דבר (גם אם יש איזושהי תוספת כמו השבועה לאבות)?
ג. מדוע הוא צריך להעלות שוב את בעיית הדיבור?
ד. מדוע צריך למנות את אהרן לנביא אחרי שמונה כבר לפה?

אביא כאן קצת מדברי החדשים שלא אוחזים בהשערת התעודות (ומעלה עליהם קשיים).
קסוטו אומר כי עבר זמן מה בין הסיפורים, ומה שאומר ה' למשה בתחילת פרק ו' (ב-ט) הוא הצהרה חגיגית. אם אני מבין נכון, לטענתו החזרה היא בשל הזמן שעבר ומצריך שוב הצהרה חגיגית של ה' ואם זה היה רצוף באמת זה היה מיותר. אחרי שמשה נכשל עם העם הוא חשש עוד יותר, ולכן שוב הוא מעלה את חששותיו בק"ו (אבל האם הוא שכח מי שם פה לאדם?!). אהרן קיבל בסנה את תפקיד הדיבור אל בני ישראל ורק עכשיו נוסף לו תפקיד הדיבור אל פרעה.
עמוס חכם טען שמתשובתו של ה' בתחילת פרק ה' אפשר היה להבין שבטלה השליחות ולכן ה' מחדש אותה (אבל מדוע ה' עשה כאילו זה ייראה כך, למה לא פשוט להמשיך לשלב הבא, ומדוע צריך הבהרה לגבי המשך השליחות).
הרב סמט טוען שלאחר כשלון השליחות ה' מעלה את רובד ההתייחסות לשליחות. בסנה ה' אומר ששמע את נאקת בני ישראל ולכן רוצה להוציא אותם ממצרים, וכאן הוא נותן מסגרת רחבה יותר שבה זה משתבץ גם בזה שהוא נשבע לאבות לתת להם את הארץ ועכשיו הוא יקיים את זה (אם כי נתינת הארץ הוזכרה גם בסנה, וגם האבות הוזכרו אף שלא נכרכו במפורש בארץ, כך שקשה לומר שיש כאן ראייה היסטורית רחבה יותר).
הרב מדן טוען שלאחר כישלון השליחות הראשונה בני ישראל כבר לא היו זכאים לגאולה, ומשה חזר למדין, ועכשיו ה' שולח אותו מחדש בבחינת לא זכו 'בעיתה' (אלא שהכתוב שכח לרמוז זאת, וככל הידוע לי לא נתנה תורה רק לבעלי דמיון מפותח).

אומנם, מלבד בעיית הכפילויות יש בעיות שהן יותר סתירתיות, שבהן נראה כאילו הסיפור השני לא מכיר את הראשון:
ה. משה מצווה לדבר אל בני ישראל והוא זה שעושה זאת ולא אהרן. אם באמת עניין אהרן בהמשך הוא רק לגבי פרעה הרי שהיה צריך להיות ברור שפה אכן אהרן מדבר.
ו. בני ישראל לא שומעים אל משה "מקצר רוח ומעבודה קשה", והיה מצופה שייאמר שהם לא שמעו אל משה בגלל שבפעם הקודמת שהם שמעו לו זה רק הרע להם. אם נשים את זה מיד אחרי פרק א' (או ב') אז זה יהיה הגיוני שבגלל העבודה הקשה הם לא שמעו אל משה אבל כאן יש סיבה הרבה יותר טובה.
ז. רשימת היחס באה לייחס את משה ואהרן, ולכן היא באה מיד אחרי אזכורו הראשון של אהרן בסיפור. אבל זה מובן רק אם הסיפור עצמאי. אם זה המשך הסיפור הקודם, היינו מצפים לראות את רשימת היחס כבר קודם.
ח. בסנה נראה כי מינוי אהרן הוא עונש למשה שהפסיד חלק מתפקידו וזה נאמר בחרון אף ה'; הוא לא נעשה בגלל בעיית הדיבור של משה אלא רק בגלל ההתעקשות שלו להיפטר מהשליחות. בפרק ז' זה פתרון לבעיית הדיבור ולא נראה שיש בזה ממד עונשי. אז מינוי כזה הוא באמת הרעה או שאין בו בעיה כזו?
ט. משה לא מצטווה ללכת לעשות לפרעה מופת (כמו שהצעתי בשאלה ב'), אלא מצטוה לדבר אל פרעה כדי שישילח את בני ישראל מארצו (בלי פירוט מה בדיוק להגיד לו). במסגרת זאת, נאמר לו שכשפרעה יבקש מופת אז יעשה כך וכך. אם מדובר בסיפור עצמאי וזה המפגש הראשון עם פרעה זה מובן - ההנחה היא שכשיגידו לו שה' אמר לעשות משהו הוא יבקש מופת כדי לראות שבאמת הה' הזה קיים ויכול לעשות משהו. אבל אם הם כבר אמרו לו לשלח את ישראל ונענו בשלילה, למה שפרעה יבקש פתאום מופת?! הוא היה אמור פשוט לשלח אותם מעם פניו, להסיר את ראשם מעליהם, לעשות להם היכרות עם איפה שיוסף היה, ואולי גם לומר שמעכשיו הוא לא נותן גם טיט.

י. ושאלה נוספת שהיא לא בדיוק סתירה קשורה לחיה שאליה נהפך המטה. מדוע היה צורך להפוך אותו לשתי חיות שונות
בפני בני ישראל ובפני פרעה? אם אלה שתי גרסאות של מסורת אחת זה כמובן מובן, אבל בסיפור רצוף צריך להבין למה ה' עשה שני ניסים שונים כל כך דומים. (קסוטו אומר שהנחש מתאים למדבר שבו הייתה ההתגלות בסנה והתנים מתאים למצרים, אבל נס הנחש רק הודגם במדבר ומקומו המרכזי היה גם הוא במצרים). כאמור לעיל, בשירה תנין ונחש (או פתן) הם מקבילים, אבל גם אם נניח שמדובר באותה חיה צריך הסבר לשינוי הלשון.

אני מתאר לעצמי שגם במפרשי יה"ב וגם בחדשים יש עוד תירוצים לכל הקושיות הללו ולא עשיתי כאן אפילו מקת המלאכה. אשמח לכל הפניה.

(ולאור הדברים הכתובים בהודעה הקודמת, אין צורך בהצעת תיקון הנוסח לפסוק "ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים")

הבעיה 
בפרשת שבוע האחרונה, קרי פר' וארא, יש בעיה בולטת וצורמת של כפילות פרשיות. 

בפרק ג', ה' מתגלה למשה בסנה, מודיע לו כי הוא אלוקי אבותיו, וכי התגלה אליו על מנת לשלחו לגאול את עמו בני ישראל ממצרים. משה מסרב מתוך ענוותו. ה' דוחה את סירובו, ואומר "כי אהיה עמך", אתה לא הולך לבד. 
נדלג לפרק ה. משה הולך לפרעה ומוסר לו את דברי ה'. פרעה מסרב "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח... למה משה ואהרן תפריעו את העם ממעשיו...". בעקבות זאת פרעה מכביד את העבודה על בנ"י. משה חוזר לה' ומתלונן "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני?". 
תגובת ה':"עתה תראה אשר אעשה לפרעה". לדעתי, כאן נצבת הבעיה הראשונה. ה' לא עונה לשאלה. וכי לאלוקי האלוקים אין תשובה מספקת? האם לא היתה לו תוכנית ברורה מראש? נראה לי ששאלות אלו מספיקות כדי לעורר תמיהה רבתי. 
הבעיה השניה, שהיא יותר ידועה, מתייצבת למול עינינו בתחילת פרשת וארא. קודם כל, מדוע זה דיבו חדש "וידבר אלוקים אל משה", חוץ מזה - לכאורה ה' חוזר על דבריו בהתגלות שבסנה. 
ואז מגיעה הבעיה הגדולה, ולדעתי - שתי הבעיות. הבעיה הראשונה, ציווי ה' למשה חוזר בערך חמש פעמים. הבעיה השניה, בתוך החמש פעמים, שכתובים ממש באמצע המתח - נזכרת התורה להגיד מה הייחוס של משה ואהרן. 

הפתרון 
השליחות הראשונה 
(אני מתכוון לחלק את שליחת ה' את משה לארבעה חלקים: לישראל, לפרעה, לישראל, ושוב לפרעה.) 
חושבני שיש לפתור את רוב הבעיות במציאת ההבדל שבין הציוויים והדיאלוגים שהקב"ה מנהל עם משה. ההבדל העקרוני הוא, שבפרק ג', מדובר רק על ניחום לישראל והתראה לפרעה. משה נשלח לומר לפרעה את דבר ה': שלח את עמי ויחוגו לי במדבר, ותו לא. הקב"ה מעיר, בדך אגב, ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. אבל זה רק הערת אגב, זה לא הנושא המדובר. רק כשמשה כבר הולך למצרים ה' אומר לו - "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה". בעצם יש פה הפרדה ברורה בין עיקרה של השליחות שהוא לבנ"י, לבין החלק הצדדי שהוא התראה לפרעה. ההתראה הינה צדדית, מכיוון שה' יודע שבסופו של דבר פרעה לא ישמע לו. 

(פרק ה') משה מבצע את השליחות כנדרש, ורואה ששליחתו לפרעה רק הזיקה - פרעה הכביד את העבודה. (פרק ו') אז הוא הולך ומתלונן "למה הרעותה לעם הזה". עונה לו ה', זה היה רק השלב הראשון. "עתה", שסיימנו את השלב של ההתראה, "תראה אשר אעשה לפרעה". "וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" - מפסוק זה ואילך מתחיל השלב השני - המכות. לכן, מסתבר, חילק המחלק את הדיאלוג של פרק ו' במקום שלכאורה קוטע אותו לשניים. 

השליחות השניה 
בשליחות השנייה, ה' מוסיף פרמטר "וגם הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה" - ייתכן שזה מקרה, וייתכן שזהו שיקול נוסף, לקל הרחמים והסליחות, מדוע כ"כ דחוף לו להכות את פרעה ולהוציא את ישראל. ניתן לראות זאת כשכלול של הטענה שהופיעה כבר קודם "בני בכורי ישראל". 
כאן גם החלק של הגאולה יותר מפורט מאשר הצורך בגאולה. כאן מדברים על השלבים המעשיים של גאולת מצרים: והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה. 
בקיצור - השליחות השנייה מתחילה את השלב של עשרת המכות ויציאת מצרים. 

הכפילות שבתוך השליחות השנייה 
אבל השליחות השנייה מתחלקת לשניים - החלק הראשון לבני ישראל, לבשרם על הגאולה, ואח"כ החלק השני לפרעה, להודיעו שזו ההזדמנות האחרונה שלו לשלח את ישראל לפני שיתחילו לנחות עליו האסונות. 
מה שמבלבל כאן, היא העובדה שהחלק השני של השליחות השנייה, קרי: השליחות לפרעה, חוזרת כחמש פעמים. שומה עלינו להבהיר את העניין. 
בפסוק ט' משה מבצע את החלק הראשון, "וידבר משה כן אל בני ישראל", וזה לא "הולך" - "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". 
בפסוקים י-יא, מתחיל החלק השני - ה' שולח את משה לפרעה.  בפסוק יב, משה מתנגד, בהסתמכו (לפחות כאחת מהטענות -) על החלק הראשון של השליחות שנכשל - "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים". המקרא סתם ולא פירש את תשובת ה', אבל מכללו של הפסוק הבא, אנו יודעים את תשובתו: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" - אז טענת ערל שפתים ירדה מהפרק, וטענת בנ"י לא שמעו אלי - או שירדה בעקבותיה, או שה' אינו מתייחס אליה. עכ"פ יש יחס מצידו של ה' לטענת משה. 
כאן המקרא מפסיק ועובר לתאר את הייחוס של משה ואהרן. נסביר הפסקה זו בהמשך. 
בסיום הייחוס, כאדם האומר נחזור על הראשונות, מפורט האמור למעלה - פס' כח הוא פתיח, שאינו מופיע למעלה, 
פס'      כט       כנגד         י-יא 
          ל                         יב 
          א-ב                      יג. 
והדברים מבוארים כמין חומר. 

עיקרו של החלק השני, שנמצא בפסוקים ג-ה, לא הופיע מקודם משום שהכתוב מיהר להפסיק את העניין על מנת לייחס את משה ואהרן, שאם לא היה מקצר קודם - היה צריך לחזור פעמיים על כל הסיפור. ומה שהתחיל את הסיפור קודם, ולא כתב הכל רק פעם אחת בסוף - משום שרצה לסמוך את הטענה של "הן בני ישראל לא שמעו אלי" לסיפור של "ולא שמעו אל משה", והואיל וכתב טענה זו, הזכיר, אמנם ברמז, את תשובת ה' - "וידבר ה' אל משה ואל אהרן" וגו'. 
עכ"פ, עיקרו של החלק השני, כמו שאמרנו - הוא האזהרה האחרונה. רואים כאן כבר את הסימנים של "ואני אקשה את לב פרעה", וכמ"ש הרמב"ן, שלאחר שפרעה התחיל בעבירה, פתחו לו את הדרך מהשמיים, וכאן כבר מופיע "והרביתי את אותותי ואת מופתי", "ונתתי את ידי במצרים", "והוצאתי את צבאותי... בשפטים גדולים". 

הייחוס 
נחזור לייחוסם של משה ואהרן. נראה בעיניי שהיחוס נכנס דווקא לפני שליחתם לפרעה, משום שהיא השליחות העיקרית בין הארבעה, שכן, היא היחידה שהביאה את הגאולה, ובאופן ישיר, דהיינו, שליחות זו היא בעצם רשימה של שליחויות להתרות בפרעה ולהכות אותו ואת מצרים בעשר המכות, שבאחרונה שבהן - מכת בכורות - פרעה נכנע סופית ושלח את בני ישראל. והואיל והזכיר את ייחוסם של משה ואהרן, הזכיר גם את ייחוסם של קורח ופינחס ובני אהרן, שיופיעו להלן בספרים ויקרא ובמדבר, כדי שנדע מעכשיו במי המדובר.