(התאורים להמחשה בלבד ואין הם
מכוונים לאף אדם במציאות)
א. ראובן הוא עסקן רפואי מוכר. מתוקף
תפקידו החשוב הוא נפגש עם אנשים בעת צרה, הוא רואה את הרגעים הקשים יותר בחיי
משפחה ומאידך את רגעי האחדות. יום אחד שיחרה לפתחו משפחה שזה עתה גילו הרופאים שהאם
לקתה ב'יענע מאחלע'. כמובן שבני המשפחה לא באו אליו כדי שינחם אותם על כאבם ולא
מפני שחשבוהו לפסיכולוג שיכהה את ה'שוק' שחוו עם השמע הבשורה, יכביר בהם דברי
כיבושין ויחדיר בהם מוטיבציה . בני המשפחה הדואבים באו אליו כדי שייעץ להם אל מי
לפנות ואיזה טיפול רפואי כדאי ומומלץ להעניק ליקירתם שנפלה למשכב.
ראובן בארשת חשיבות תוך חיכוך פדחתו
עיין ברשימותיו, ולאחר כדקותיים שבני המשפחה מביטים בו בעיניים כלות, כחכח בגרונו
ארוכות ופצה פיו. הוא ייעץ לבני המשפחה לפנות לפרופ' גלבוע בביה"ח הממוקם
בעיר אלמונית. לאחר שיצאו בני המשפחה, הרים ראובן את שפופרת הטלפון וטילפן לפרופ'
גלבוע ואמר לו "אדון גלבוע, שלחתי לך עוד קליינטים, תזכור את ההסכם
ביננו". פרופ' גלבוע השיב "ראובן, אין כמוך! מאז שאתה מייחצן אותי כבר
החלפתי למרצדס".
לאחר כשנה של סבל ויסורים, הפציע האור
המיוחל ואם המשפחה החלימה. א"א להתעלם שהשליח הטוב היה לא אחר מפרופ' גלבוע
מיודעינו, והמתווך ראובן העסקן. בני המשפחה שיגרו פרחים אל מעונו של ראובן.
ב. יעקב מנהל גמ"ח של כספים. אנשים
פונים לעזרתו בכל מיני זמנים, הן ברגעים של קשיים כלכליים מהסוג הרע, וגם בעידנא
דחדוותא ובתקופות בהן הם משיאים את בניהם ובנותיהם. יעקב מאיר פנים לכל אדם ומשתדל
להשביע כפי יכולתו, כל ברנש צרכיו.
יום אחד בשעת פעילות הגמ"ח כאשר
יעקב ישב מאחורי שולחנו וניצל את הזמן שבין פונה לפונה לעיין ברשימות החייבים
והזכאים, צלצל מכשירו הסלולארי (כשר). מצידו השני של הקו נשמע קול מיוסר מגבב
מילים ומערבב משפטים מרוב לחץ. יעקב ברוך ובנעימות פנה אל הדובר וביקש ממנו להציג את
עצמו ולדבר בסדר ובחיתוך מילים כדי שיבין את דבריו. לאחר כמה שניות החל הקול לדבר מעט יותר
במתינות "שמי הוא דוד מנדל, היום בצהריים חרב עלי עולמי, עסקי התמוטטו ועיקלו
לי את משכני, אין לי ולמשפחתי מקום לישון ואני חייב ממון כדי לספק פת חרבה וקורת
גג למשפחתי, והנושים...". יעקב ענה לו "סור למשכני כעת ונתיישב
בדבר". לאחר כמחצית השעה נכנס אותו דוד למשרדו של יעקב.
דוד השפיע על סביבתו השראה של חשיבות,
הוא נראה אמין וכנות דיבורו נכרה בכל מילה, כך לפחות חשב יעקב...
לא אלאה אתכם, אתם בטח מבינים שיעקב נתן
לדוד סכום כסף גדול, דוד התברר כנוכל, נעלמו עקבותיו. הגמ"ח קרס ומפקידי
הכספים לא היססו לבא לגבות את פיקדונם מיעקב, אך ליעקב אין פרוטה לפרוטה לצרף כדי
לתת להם אפילו מעט מכספם הגזול. היו כמה משפחות שהתמוטטו כלכלית מהפרשה, ולמותר
לציין שראובן העסקן הרפואי סיפק עבודה לכמה מידידיו הקרדיולוגים.
לכאורה ברור שהעיקר הוא הכוונה,
וא"כ גדול יעקב הגמ"חניק מראובן העסקן. אבל האם אין כל עניין בתוצאה?
אם במקרה הראשון של ראובן העסקן, היה
ראובן מייעץ אובייקטיבית ללא נגיעות ומגיע לתוצאה דומה, היה שכרו רב ואף אנו היינו
מעריכים את אישיותו החיובית יותר. אבל האם במקרה השני, אם יעקב היה מלווה לאדם הנכון ובאמת מסייע
לנזקק ולא בטעות מוסר את כספי הגמ"ח לנוכל, האם היה מעשהו גדול וחשוב יותר?
בספרות התורנית אפשר למצוא פעמים רבות
שמזכירים שהעיקר הוא העמל והרצון, "מחשבה טובה מצרפה למעשה ... אמר רב אסי
אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה מחשבה רעה
אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" (קידושין מ), אבל מדוע מחשבה רעה לא? האם לא
העיקר המחשבה, גם לגבי מחשבת עוול?
נפש החיים שע"א פרק כ"ב
"עד היכן מגיעים כל פרטי מעשיו
ודבוריו ומחשבותיו וכל עניניו בהעולמות והכחות עליוני' ותחתונים. ויתפעל ויתעורר
מזה. לעשות ולקיי' כל מצוה וכל עניני עבודתו לבוראו ית"ש. בתכלית הדקדוק
ובאימה ויראה ואהבה עצומה ובקדושה וטהרת הלב. ועי"ז יגרום תקונים יותר גדולים
בהעולמות. מאם היה מקיים המצוה בלא קדושת וטהרת הכוונה. אמנם העיקר בכל המצות
לעיכובא. הוא פרטי המעשה שבהם"
נראה מדבריו שאחז שבמעשה המצווה יש
עיכוב אם אין תוצאה, אבל עיקרה של המצווה הוא המניע (שגורם לתוצאה בעולמות העליונים). אבל כאן צריך להגדיר לשני הכיוונים:
א. האם יש עניין במחשבה
לבדה? לגבי קיום המצווה עצמה ודאי שהרהור לא מוציא, אבל האם יש משמעות כלשהי למחשבה של מצווה? התשובה היא ודאי שיש הרי הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה גם ללא
מעשה, א"כ מה גדרה של מחשבה? (ובגמ' ברכות כ: ישנה מחלוקת האם הרהור כדיבור
לגבי קרי"ש)
ב. האם יש עניין בתוצאת
המצווה לבדה, גם ללא מחשבה (ואולי צריך להתיישב ולדון בסוגיית 'מצוות צריכות כוונה')?
נזיר כג.
"מי שנתכוון לעלות בידו בשר טלה
ועלה בידו בשר חזיר כגון שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ונשא עונו המתכוון
לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה".
נראה שהתוצאה ג"כ מהווה גורם לבד
מהמחשבה. הרי כשהתכוון לאכול חזיר ואכל טלה מקבל עונש על מחשבתו, אבל אם אכל חזיר
על אכו"כ, בגלל שמלבד המחשבה אכל בשר חזיר ממש.
ב"ק טז:
" אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא
רבונו של עולם אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים כדי שלא
יקבלו עליהן שכר".
אם כוונת נותן הצדקה הוא לתת צדקה, מה
איכפת לי אם המקבל רמאי, העיקר שחישב לתת צדקה (ואף נתן רק לא לאדם הנכון)?
[ואולי ראיה למדנית מעט, ביבמות לט: נחלקו
אבא שאול וחכמים הם מצוות חליצה קודמת למצוות יבום.לדעת אבא שאול עדיפה חליצה מפני
שאם בא על יבמתו לשם נוי או אישות אין הוא מכוון למצווה וא"כ ספק האם הותר
איסור אשת אח (שביבום הותר בגלל מצוות יבום) ואמר אב"ש "קרוב בעיני
להיות הולד ממזר" (כמובן שרק 'קרוב'). וחכמים טוענים שאם התורה אמרה לייבם, צריך
לייבם גם אם הכוונה לא טהורה. לפי חכמים (וגם לפי אב"ש כנראה הולד לא יהיה
ממזר, רק עדיף לא להכנס לבעיות) שסוברים שגם המייבם לשם נוי או אישות קיים מצוות
יבום, ניתן להוכיח שאולי תוצאה לבדה חשובה. התורה מעוניינת שיקום שם לאח וזו מצווה
גם אם היבם לא מכוון לשם שמיים.]
העיקר המחשבה?!
_________________
תוקן על ידי mzohar ב- 01/01/2008 21:28:54
מ. זוהר
