| נשלח ב-29/1/2008 21:47 |
 |
| |
"ארץ זו היא ארצי" חומר תיעודי חשוב ביותר
בס"ד
נכון שאין לנו כל צורך בהצדקת עצם קיומנו בארץ ישראל השלמה השייכת לעם ישראל בזרת בורא העולם,
אולם בשל ריבוי התעמולה השטנית של אוייבי ישראל מבית ומחוץ רבי וטובים אינם מכירים אמיתויות פשוטות.
הנה לפניכם אשכול שכל כולו חומר מלוקט ואסוף המעגן הן בהוכחות משפטיות בינלאומיות,
והן מתוך מקורות תורת ישראל את זכות בני ישראל על ארץ ישראל.
אלי הרץ, הוא מנכ"ל אירגון "קאמרה", כמו כן חבר באיפ"ק ובועידת הנשיאים, קצין צנחנים, ישראלי מסור לנושא
של זכויותנו על כל ארץ ישראל, לאחרונה הוא קנה מבריטניה את כל החומר
באנגלית הקשור למנדט הבריטי על ארץ ישראל ולהחלטות ועידת סאן רמו, 13,000
עמודים, חומר ענק, הוא אחד המומחים הגדולים בעולם לנושא.
כדאי
שכל אחד בישראל ובעולם ידע : ארץ ישראל מבחינה משפטית שייכת ע"פ המשפט
הבנילאומי רק לעם היהודי, לכן ממשלת ישראל אינה יכולה למסור את הארץ
לריבונות אחרת, היא "נאמנה" בלבד של העם היהודי, ונאמן אינו יכול לפעול כרצונו. חוברת יפה, עם הרבה מפות ואיורים, קלה לקריאה וברורה.
משלוח
של חוברות מגיע לארץ, אך בינתיים אנא עשו ככל שתוכלו להפיץ את החוברת
באינטרנט לחברים, זה ממש חשוב להתחיל לשנות את דעת הקהל השטופה בשקרים של
השמאל על כך שאנו "כובשים", קישקוש שאין לא כל בסיס משפטי, אנו ביהודה
ושומרון על פי המשפט הבינלאומי ריבונים
! - ורק אנו, גם האו"ם מחויב לזאת, ( החלטה מספר 80 בועידת סאן פרנסיסקו)
וגם ארה"ב בהחלטות הסנט והקונגרס מ 1925 ( האמנה האנגלו אמריקאית) מחוייבת
לריבונותינו על כל ארץ ישראל, לכן הממשל האמריקאי פועל בניגוד לחוקה
ארה"ב, ויש מקום למאבק משפטי נגד קונדליסה ובוש בארה"ב על הפרת החוקה האמריקאית.
החוברת בפורמט pdf מוגשת לפניכם כאן
הואיל והמסמך מעודכן על גרסת Adobe Reader 8 המשודרגת תוכלו להוריד את העדכון כאן
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/6/2011 09:23 |
|
| |
בס"ד
* xcodebase="http://download.macromedia.com/pub/shockwave/cabs/flash/swflash.cab" height="444" width="625" classid="clsid:D27CDB6E-AE6D-11cf-96B8-444553540000" > <*
_________________
 http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
| נשלח ב-5/6/2011 21:08 |
|
| |
ההגירה הערבית לארץ בתקופת שלטון המנדט הבריטי, 1922 – 1931
ד''ר רבקה שפק ליסק
<* class="blue">פרד מ. גוטהיל הוא פרופסור לכלכלה בחוג לכלכלה של אוניברסיטת אילינוי. בשנת 2003 הוא פירסם מאמר: ''האקדח העשן: ההגירה הערבית לפלשתינה, 1922 – 1931'' (Fred M.Gottheil, '' The Smoking Gun:Arab Immigration into Palestine, 1922 – 1931, The Middle East Quarterly, Winter 2003, pp. 53 - 64). בהמשך מוצג סיכום של המאמר הנזכר.
• • •בפתיחה למאמרו הדגיש גוטהיל שהדמוגרפיה הפלשתינאית של שלהי המאה ה- וראשית המאה ה- הפכה למכשיר במאבק בין שני עמים. יש 2 נושאים בהקשר לבעיה זו: הנושא הראשון הוא המספרים, מדידת שיעור גידול האוכלוסייה לאורך זמן. הנושא השני הוא אחוז הגידול כתוצאה מהגירה ואחוז הגידול כתוצאה מריבוי טבעי. עבור הפלסטינים הדמוגרפיה היא הבסיס לתביעה לירושה טריטוריאלית וריבונות לאומית.
צמיחה כלכלית 1922 – 1931אנשים בכל העולם נוטים להגר לארצות בעלות פוטנציאל תעסוקתי גבוה ממדינות בעלות פוטנציאל תעסוקתי נמוך. כלל זה ישים גם לגבי הגירה במזרח הקרוב. שני תהליכים בראשית המאה ה- הבדילו בין פלשתינה לשאר המזרח התיכון: א. ההגירה היהודית לפלשתינה הביאה בעקבותיה הון וטכנולוגיה מערביים. ב. המנדט של ממשלת המנדט הבריטי כלל, בין השאר, פיתוח כלכלי של פלשתינה. שלטון המנדט הביא לארץ הון וטכנולוגיה בריטיים. שני תהליכים אלה הביאו לפעילות כלכלית שהעלתה את רמת החיים בפלשתינה לרמה שלא הייתה מקובלת במזרח התיכון. השוואה בין רמת החיים של האוכלוסיה הערבית במזרח התיכון בין השנים 1932 – 1936 מראה שלערבים בפלשתינה הייתה רמת החיים הגבוהה ביותר: הכנסה לנפש: מצרים – 12 לי''ש, סוריה – 13 לי''ש, עיראק – 10 לי''ש , פלשתינה – 19 לי''ש.
ראיות על הגירה ערביתהבעיה עם ההגירה הערבית לפלשתינה היא, שהיא הייתה בלתי-חוקית ועל כן אין רישומים רשמיים. אבל, יש ראיות שהגירה כזאת הייתה. (הפלסטינים נוטים להכחיש קיומה של הגירה ערבית לפלשתינה.)
הגירה מארצות אחרות לפלשתינההצנזוס העות'מאני של 1905 לאזור חברון מעיד על הגירה ערבית לאזור מאסיה, אפריקה ותורכיה. ההגירה מאסיה הייתה 43% מכלל ההגירה לאזור, מאפריקה – 39% ומתורכיה – 20%. הסטטיסטקאי פרופ' רוברט בקי קבע שבין 1800 ל-� היה גידול שנתי ממוצע של 6,000 – 7,000 מהגרים ערבים לפלשתינה והעריך שלפחות 1/3 מגידול האוכלוסיה נבע מהגירה.
הגירה מאזור לאזור בתוך פלשתינהפרופ' בקי קבע שהפיתוח הכלכלי הגדול של שפלת החוף בשל ההגירה היהודית בשנים 1922 – 1931, 1931 – 1944 הביא לגידול רב יותר של האוכלוסיה המוסלמית והנוצרית בשפלת החוף לעומת אזורים אחרים. הגורמים: ירידה בתמותה בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית והגירה מאזורים אחרים בארץ לשפלת החוף. ה''ספר הכחול'' של ממשלת המנדט מ-� כלל מידע סטטיסטי על האוכלוסייה מתוך הצנזוס של 1922. מתוכו מתברר שמאז 1931 הייתה הגירה בלתי-חוקית של יהודים וערבים, אבל מטבע הדברים, אין עליה מסמכים רשמיים. ההיסטוריון גד גילברט כלל בספרו ''פלשתינה העות'מאנית, 1800 – 1914, בעריכתו, מאמר של רות קארק, העוסק בהגירה הערבית. מתברר שהערים יפו וחיפה מכל שאר ערי החוף משכו ב השנים האחרונות לשלטון העות'מאני אוכלוסייה מאזורים כפריים ועירוניים מהגרים מחוץ לפלשתינה. ה-Royal Institute for International Affairs דיווח על הגידול באוכלוסיית פלשתינה בין שנות ה-� לשנות ה-�: ''מספר הערבים שנכנסו לפלשתינה באופן בלתי-חוקי מסוריה ומעבר הירדן אינו ידוע, אבל, כפי הנראה, היה משמעותי''. מושל סיני מהשנים 1923 - 1936, ירביס כתב:''ההגירה הבלתי-חוקית נמשכת לא רק מסיני אלא גם מעבר הירדן וסוריה''. גוטהיל ניסה להעריך את מספר המהגרים עפ''י השוואת מספר התושבים ההתחלתי עם התחלת שלטון המנדט הבריטי ושיעורי הילודה והתמותה הרשמיים. הבעיה עם הנתונים הללו היא השאלה, אם רישומי הלידות והמוות כוללים את המהגרים או לא.
הנתונים הרשמיים1922 – שיעור גידול שנתי ממוצע של 2.5%, מ-�,177 ב-� ל- 735,799 בשנת 1931. מכיני הנתונים אישרו שקיימת הגירה בלתי- חוקית ערבית, אבל אין להם היכולת להעריך את מספרה. אבל, קיימת הסכמה בין דמוגרפים, היסטוריונים, כלכלנים ופקידי ממשל, שהייתה הגירה מכפרים וערים בעלי אפשרויות כלכליות מצומצמות לאזורים בעלי אפשרויות כלכליות יותר טובות. ניתוח החומר הדמוגרפי לשנים 1922 – 1931 מוכיח, ללא ספק, שהייתה הגירה אזורית מהאזורים שלא עמדו להיכלל בישראל של 1948 לאזורים שנכללו בישראל של 1948. האוכלוסייה הערבית באזורים שהפכו לישראל ב-� גדלה מ-�,866 ב- 1922 ל-�,288 ב-�, כלומר גידול של 141,422 ערבים. חישוב גידול האוכלוסייה הערבית עפ''י נתוני הילודה והתמותה מ-� ל-� הוא 398,498, כלומר גידול טבעי של 64,790 בלבד. הגידול הנוסף נובע או מהגירה בלתי-חוקית שאינה רשומה במסמכים הבריטיים, או מהגירה מאזורים ללא אוכלוסייה יהודית לאזורי אוכלוסייה יהודית. ההגירה לאזורים בעלי אוכלוסייה יהודית מייצגת 11.8% מכלל האוכלוסייה הערבית ב-� ומהווים 36.8% מגידול האוכלוסייה הערבית באזורים היהודיים בין 1922 – 1931. מסקנה, נתונים אלה מהווים ראיות נסיבתיות לקיומה של הגירה בלתי- חוקית לפלשתינה. סיפרו של יוסטין מקרטי, שיצא לאור ב-�, '' אוכלוסיית פלשתינה'', שולל את התזה שהעלה גוטהיל מ-�. מאחר שהנתונים של מקרטי מבוססים על נתונים רשמיים ברור שהוא הגיע למסקנה שלא הייתה הגירה בלתי-חוקית.
מסקנתו של גוטהיל היא שהייתה הגירה לפלשתינה בתקופה העות'מאנית (1800 – 1914) ותחת שלטון המנדט (1919 – 1948). מסקנה זו מסתמכת על ההנחה המקובלת שקיימת הגירה מאזורים בעלי אפשרויות כלכליות מצומצמות לאזורים בעלי אפשרויות תעסוקתיות יותר טובות, ועל כך מעיד הפער בהכנסה השנתית הממוצעת בין פלשתינה הבריטית למדינות ערב אחרות. אבל, למרבה הצער, חסרים נתונים על היקפה של הגירה זו. הערה: מי שיקרא את המאמר המקורי למצוא בהערות השוליים את המקורות עליהם מסתמך גוטהיל במאמרו בשפה האנגלית מחורף 2003 .
| | |
*--   * |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/7/2009 10:36 |
|
| |
"כל רודפיה השיגוה בין המיצרים"
הגירוש מעזה, תרפ"ט
כאשר ערביי עזה ביקשו את נפשם של שכניהם היהודים, שלטונות המנדט הבריטי העדיפו להרחיק את היהודים מן המקום. הכספים הרבים שנתרמו בעקבות הזעזוע שעורר הטבח בחברון הועברו לשיקום מוצא, באר טוביה, הר-טוב וצפת.
23/07/09, 10:20
עפרה לקס
בעוד שבועיים ימלאו 80 שנה למאורעות תרפ"ט, שפרצו לאחר תכנון והסתה של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המרצחים הערבים השתוללו בכל הארץ: מירושלים, דרך חברון וצפת, מוצא והר טוב, דרך חוות חולדה ועד עזה.
בפרעות הדמים הללו השתתף המון פלאחים משולהב, אבל גם ערבים עירוניים. כאלה שעדיין לא סיימו לבלוע את סדרת התרופות שקיבלו מהרוקח היהודי בטרם הנחיתו עליו מכת גרזן, או כאלה שהיו בעיצומו של תהליך קבלת הלוואה מהשכן היהודי הבנקאי, וכעת פרצו אל ביתו וסכיני שחיטה בידיהם.
פרעות תרפ"ט הותירו את היישוב היהודי בארץ ישראל מדמם ומיוסר. 113 יהודים נרצחו, כ-340 נפצעו, היישוב הר טוב נשרף, כפר אוריה ננטש, וכך גם חוות חולדה, מוצא ומגדל עדר הסמוך לחברון. היישוב היהודי הגדול בחברון נכחד, וכך גם היישוב הקטן בעזה. רצונם של המרצחים קם ונהיה, ובכוח הזרוע הם הצליחו לא רק לרצוח ולבזוז, אלא גם לדחוק את רגלי היהודים. 'פרס לטרור', הוא כנראה מושג שהומצא בשפה האנגלית.
עם זאת, היהודים לא התייאשו, ואת מרבית היישובים הם שיקמו מחדש. כך היה בהר טוב, בבאר טוביה, במוצא וגם בחוות חולדה. לעומתם, הדרך חזרה לשיקום היישוב היהודי בחברון, בעזה ובבתי ניסן ב"ק - השכונה הירושלמית הסמוכה לשער שכם, חברון ועזה היתה חסומה. האם שלטונות המנדט הבריטי היו אלה שעצרו בידי היהודים? מסתבר שלא רק הם.
התגוננות במאה שערים
אדמות 'בתי ניסן ב"ק', או בשמן הרשמי 'קריה נאמנה', נרכשו שנים ספורות לאחר היציאה הראשונה מחומות ירושלים. ר' ניסן ב"ק, החסיד אוהב ארץ ישראל, ביקש להביא רווחה ליהודי ירושלים, ובפרט לעדת החסידים אליה השתייך, ולהביאם להתגורר מחוץ לחומות, ועם זאת בסמוך אליהן. החסידים רכשו מעט בתים, ויתרת האדמות נרכשה על ידי עדות שונות שהקימו שכונות- בת ושמרו על אופי העדה ומנהגיה. כך נולדו גם השכונות 'אשל אברהם' של עדת הג'ורג'ים, 'בית שמואל' ליוצאי קווקז ו'עיר צדק' ליהודים יוצאי סוריה ועיראק. בשנת תרפ"ט היתה השכונה גדולה ומבוססת, בת למעלה מ-50 שנה, ומאוכלסת בעשרות רבות של משפחות.
יום שישי, י"ז באב תרפ"ט, צהריים של קיץ. כמעט אפשר לשמוע את הגברים מפזמים לעצמם את זמירות השבת, איש איש לפי עדתו, להריח את תבליני התבשילים העולים מחצרות הבתים, לראות את הילדים מתרוצצים בחוץ, מתחמקים מדליי המקלחת, ואת השמש מכין את בית הכנסת לקראת בואה של שבת המלכה.
מנגד, שאונם של המרצחים הלך והתחזק. הצעדה המוסתת ירדה ממסגדי הר הבית והתפצלה לשניים. חלקה הלך הישר אל בתי ניסן ב"ק, והראש השני הלך לשכונת מאה שערים. בזו האחרונה נתקלו הפורעים בהתנגדות חזקה מצד המשטרה ויהודי המקום. התוצאות: שניים או שלושה ערבים הרוגים ומספר פצועים. ההמון נסוג, אך לא שינה את כוונותיו. רגשות הנקם התווספו כעת לתאוות הרצח, וגם פורעים אלו החלו לנוע לעבר 'קריה נאמנה'.
ההמון נכנס קודם כל לשכונת הג'ורג'ים, שהיתה מובלעת בתוך בתי הערבים. הם רצחו, שדדו ובזזו, נכנסו לבית הכנסת וקרעו את ספרי התורה, וכשאחד השכנים ראה את ביזוי הספרים וביקש להצילם, גם הוא נרצח. השוטרים האנגלים והערבים עמדו מנגד.
בליל שבת היה שקט יחסי, אך למחרת התחדשו הפרעות ואבנים יודו אל תוך השכונה. את המתקפה הזאת בלמו היהודים בכוחם הדל. במוצאי שבת עדיין לא באה המנוחה המיוחלת. הפורעים שרפו בית כנסת נוסף על ספרי התורה שבו ושני בתים. במהלך כל השבוע עוד היו יריות אי פה אי שם.
התינוק ששרד בחדר הקירור
לאחר שקול פרעות ההמון נדם ומימדי הזוועה נגלו לעין כל, נלקחו נרצחי תרפ"ט שבבתי השכונה לבית החולים 'הדסה' בירושלים. היה זה יום שישי, ולא היתה שהות לארגן הלוויה מיידית.
בין הנרצחים היתה גם חנה צויניה-שבילי, אם לשלושה ותינוקה בן השנה וחצי בזרועותיה. כך דקרו אותם המרצחים, וכך נאספו השניים, חבוקים, אל חדר הקירור הדומם.
במוצאי שבת, כשהגיעו המטהרים לעשות את מלאכתם גומלת החסד, שמעו לפתע יבבות חלושות של תינוק. שמואל התינוק חי! הוא שרד את מכת הגרזן בעינו, את הקור של החדר ואת הרעב, והנה קם לחיים.
מידי שנה עולה שמואל, שעברת את שם משפחתו לצפניה, וכיום הוא סב לנכדים ולנינים, אל קבר האחים שבהר הזיתים, ואומר קדיש ותהילים לעילוי נשמת אימו. למרות השנים הרבות שחלפו, הלב עדיין דומע כשהוא מדבר עליה, ובעיקר על חסרונה. 'אמא' בשבילו היה בעיקר חור שחור של אין.
"אבי היה נהג מונית. כשהרצח של אמא התרחש, הוא היה בדרכו מירושלים לשכם. כשהיה בבית חנינא דקרו אותו בעורף. חבר ערבי שהיה איתו שם לו קפה על מקום הפציעה, וכך ניצלו חייו. אחי ואחותי היו בבית בזמן הרצח, הם התחבאו מתחת למיטה וכך ניצלו".
שמואל צפניה מספר על ילדות לא פשוטה. בהתחלה גדלו הילדים אצל הדודות והסבתא. כשהאב ראה שהנטל על בני המשפחה כבד מידי הוא נישא בשנית - "אבל זו לא היתה אמא", אומר צפניה.
אנשי בתי 'ניסן ב"ק' עברו לגור בשכונת 'יגיע כפיים' שליד 'זכרון משה', ושמואל הצעיר סבל מכינויים שונים בשל מצבו המשפחתי. עם זאת, מעולם לא סופר לו עד הסוף מה היה שם, ואביו לא לקח אותו לקבר אימו "כדי לא לצער אותנו".
בהיותו נער החליט צפניה שהוא רוצה לנקום. הוא שירת בהגנה ולאחר מכן בלח"י. "במלחמת השחרור הייתי מקלען בכנסיית נוטרדם. צלפתי על לגיונרים שהיו בשער שכם, ליד הבתים שלנו, בתי ניסן ב"ק. ברוך ה', אני את שלי עשיתי".
אחרי מלחמת ששת הימים, והוא כבר בן 66, הגיע שמואל צפניה לראשונה להר הזיתים, חיפש ומצא את קבר האחים שבו טמונה אימו, ויכול היה לראשונה בחייו להתייחד עימה.
השלטונות הרחיקו את הקרבן
מה שיכול להישמע היום כמו חלום רחוק, היה בשנת תרפ"ט מציאות חיים. בשנים ההן, טרם תכנית החלוקה, היה ריכוז יהודי בעיר עזה. ליישוב היהודי בעיר הנמל הדרומית היתה היסטוריה ארוכה ומפוארת שבמהלכה עברו על היישוב תקופות גאות ושפל, אך מאורעות תרפ"ט הביאו אותה לקיצה. לפי העיתונאי חגי הוברמן, שחקר את עברה של הקהילה היהודית בעזה, העדויות הראשונות על יישוב מגיעות מתקופת החשמונאים, ובהמשך קיימות עדויות על מגורי יהודים שם מתקופת המשנה והתלמוד. מן המאה ה-14 ועד לשליש הראשון של המאה ה-19 מתגוררים שם יהודים, עד לגירושם מהמקום בידי השליט של אותה העת. שלושים ומשהו שנים אחר כך יצא לעזה 'גרעין תורני' קטן, שהיה אמור לחזק את האחיזה היהודית בערים המעורבות. ה'גרעינים', שיצאו גם ללוד ולעכו, היו פרי יוזמתו של לא אחר מאשר זאב ויסוצקי - ותחשבו על זה בפעם הבאה שאתם לוגמים תה. הגרעין שפנה דרומה היה מורכב ממשפחות חזקות, ובראשו הושמו אברהם חיים שלוש וחכם נסים אלקיים. תוך מספר חודשים מיום שהוקם מנה היישוב היהודי בעזה 30 משפחות, ובשנת 1910 הוקם שם בית ספר עברי קטן. במקום התנהלו חיי מסחר ענפים ואף הוקם סניף בנק אנגלו-פלשתינה. מלחמת העולם הראשונה קטעה את זרימת החיים השוטפת באיבה. התורכים אסרו וגירשו את היהודים מן המקום.
בתום מלחמת העולם הראשונה החלו יהודי עזה לחזור למקום טיפין טיפין. 'מחדש היישוב' הראשון, שעשה זאת מסיבות של הבאת טרף לביתו, היה אליעזר מרגולין, שרכש את טחנת הקמח המושבתת של העיר. אחריו חזר למקום חכם ניסים אלקיים. הפעם היה לקהילה קשה להתפתח, וזאת בגלל מצוקת דירות להשכרה ואי תמיכת המוסדות הלאומיים בהרחבת היישוב במקום. לא עוד אידיאולוגיית ויסוצקי. המנהיגים העדיפו לשתות קפה ולהתנגד להקמת קהילות ביישובים ערביים. כך גם לא חודשה בעיר פעילות הבנק.
את חודש אב תרפ"ט קידמה בעזה קהילה יהודית בת 50 נפש. יום שישי י"ז באב עבר עליהם במתח, ובשבת הגיע אל חכם אלקיים אחד מידידיו הערבים וסיפר לו שהמצב בעיר מחמיר, ולכן כדאי לכל אנשי הקהילה להתכנס בבית אחד. אנשי הקהילה הסתגרו תחילה איש איש בביתו, אך לאחר שבנו של חכם אלקיים דרבן אותם, הגיעו לתחנת המשטרה בעיר. משם הועברו הנמלטים לבית המלון היהודי. השבת עברה בשלום, ומוצאי שבת עבר תחת שמירה של חמישה שוטרים אנגלים. בבוקר יום ראשון התאסף המון נזעם כשהוא קורא בגרון ניחר "אללה אכבר" ו"אטבח אל יהוד". ארבעה שוטרים נסו מן המקום, ורק אחד נשאר נאמן לתפקידו וניסה להגן על בני חסותו, אך ללא הצלחה.
כך הצליחו הפורעים לחדור אל המלון פנימה. ברשותו של אחד היהודים היה אקדח שנשא ברישיון. ירייה אחת הרתיעה את הפורעים, אך אשתו של היורה מנעה ממנו להמשיך ולירות, כדי שלא להסתבך עם השלטון. כעת חדרו הערבים לאחד מחדרי המלון ופגשו לדאבונם את הרוקח המקומי, שהתיז על פני הפורעים חומצה גופרתית. בינתיים הגיע למקום אחד מנכבדי הקהילה הערבית, אשר היה מיודד עם חכם אלקיים. חג' סעיד אל-שעווה ניסה להרגיע את ההמון, אך ללא הצלחה.
כעת היה ברור לכל שיש להעביר את היהודים למקום מוגן יותר. הם דרשו מן המשטרה לחזור ולשכון במבנה המשטרה בעיר. אך הבריטים העדיפו למנוע הרג על ידי הרחקת הקורבן ולא על ידי התמודדות עם התוקף. הם העלו את היהודים על משאיות כדי להובילם לתחנת הרכבת באלכסנדריה, במטרה להסיעם ללוד. הערבים התנפלו על המשאיות הללו, כדי להספיק ולחבל בהם לפני שיעזבו היהודים את העיר. שוב התגייס אל-שעווה לטובת היהודים ובעזרת בניו עלה על המשאיות וסילק כל ערבי שניסה לפגע.
מאורעות תרפ"ט בעזה הסתיימו בנזק כבד לרכוש (נשרפו מכולת גדולה ובית המלון) אך ללא פגיעה בנפש. היהודים לא הותירו במקום רכוש נדל"ני מכיוון שהם היו שוכרי דירות ולא בעליהן. אך היישוב היהודי במקום נגדע.
הילד מחברון מבקש הכרה
בעברו של יוסף לזרובסקי משתרעים גיליונות ארוכים של תרומה למדינה, כנער מסתערב בסוריה ובלבנון, כמסייע להעפלה דרך היבשה והים, כאיש מודיעין, מוסד ושב"כ, ומה לא. שום דבר ברשימת מעלליו המרתקים, המפורטים באתר הפלי"ם, אינו מסגיר את שעבר איש הברזל הזה, בשנת תרפ"ט, והוא ילד בן 7.
אביו של יוסף, בצלאל לזרובסקי, היה איש הפועל המזרחי, שלאחר עלייתו ארצה התיישב בהרצליה, בנה שם בית כנסת ונטע פרדס. לא הרבה אחר כך הוא ויתר על שאיפתו לעסוק בחקלאות, כדי לגור עם הוריו ושני אחיו בחברון. בבעלות המשפחה היה פנסיון לבחורי ישיבת חברון-סלובודקה שממנו התפרנסו.
כבר ביום שישי, י"ז באב, חש יוסף הצעיר שמשהו אינו כשורה. ילדי הערבים, עימם ירד לשחק, לעגו ליהודים, שלא כדרכם. בליל שבת, הוא מספר, היה אפשר להרגיש על ההורים את המתיחות. לזרובסקי הילד לא ידע כי בעיר כבר החלו מהומות, וכי ראשי הקהילה היהודית ביקשו עזרה מן המשטרה הבריטית אך נענו בשלילה. סיפור חברון שלו מסופר מנקודת מבטו:
"בליל שבת אחרי חצות, או אולי לפנות בוקר, אבא אמר לנו להתלבש בבגדי השבת ושאמא תיקח את התבשילים, כי הולכים לבית של סלונים". אליעזר דן סלונים היה מנכבדי היהודים. הוא היה החבר היהודי היחיד בעיריית חברון, ועמד בראש סניף בנק אנגלו-פלשתינה בעיר. בביתו הסתתרו 70 נפש. "התמקמנו בתוך חדר גדול עם משקוף רחב, ודלת גדולה עם כנפיים. סבי מצד אימי, הרב אהרון גוטלבסקי, הגיע לעשות איתנו שבת, כך שהיינו בחדר סבי, הוריי, אחיותיי, ודוד בן ה-17 תלמיד ישיבת סלובודקה, יחד עם אנשים נוספים. מייד כשהגענו למקום המבוגרים החלו לדחוף את הארונית הכבדה אל הדלת, כדי שזו תיחסם". אחותו הגדולה של לזרובסקי נכנסה מתחת למיטה, והוא לא לגמרי הבין על מה ולמה. "סבא שלי לקח אותי בידו ושאל אותי אם אני יודע לומר שמע ישראל. אמרתי בוודאי, והוא בחן אותי. אימי ישבה על כסא קטן, כשאחותי בת ה-4 על ברכיה. אותי החזיקו הסב ובחור נוסף". ואז החלה המהומה הגדולה. "הם ניסו לפרוץ את הדלת עם גרזנים כבדים, וזה ארך זמן רב כי זו היתה דלת כבדה. אחרי פרק זמן הם פרצו את הדלת הראשית. שמעתי ירייה או שתיים, ואני יודע שלסלונים היה אקדח ברישיון". מאוחר יותר שמע לזרובסקי שתי גרסאות למה שאירע. האחת טענה שסלונים הניח את נשקו כדי להוכיח שהוא בא בדרכי שלום. האחרת טענה שהוא ניסה להניס את הפורעים.
יוסף לזרובסקי עמד שם והתבונן איך הפורעים שוברים את משקוף הדלת. לאחר שהתמוטט המשקוף נגלה לעיני הילד שלו ערבי ענק, בידו גרזן ובין שפתיו סכין גדולה. דודו ואביו נרצחו לנגד עיניו. הוא מתאר את שראה במדויק, פורש הצידה ובוכה. "ואז סבי קרא לי ואמר לי לומר אחריו שמע ישראל". כשהסב רק החל לקרוא קריאת שמע נרצח גם הוא ובחור ישיבה נוסף, ושניהם נפלו על יוסף הקטן. יוסף איבד את הכרתו. דם סבו ודמו של הבחור זרמו עליו וכך הפורעים, שערכו 'וידוא ההריגה' אכזרי, חשבו שגם הוא כבר אינו בין החיים. אחותו הצעירה של לזרובסקי נרצחה במכות גרזן, ואילו אימו נפגעה קשה, "17 חתכים היו בראשה", עד שנחשבה כמתה. היא פונתה לבי"ח הדסה שברחוב הנביאים. "אחותה, שהיתה אחות בבית החולים שם, גילתה לפתע את אימי בשורת המתים. היא התקרבה אליה וראתה שהיא חיה. האחות צרחה 'יש לה דופק' , אך גורשה בידי השוטרים הערביים. אחות אימי לא ויתרה, היא הלכה לשוק מחנה יהודה, הביאה משם סבלים והבריחה את אימי ל'הר הצופים'".
בתקופה שלאחר הטבח שהו יוסף לזרובסקי ואחותו הגדולה יותר בבית יתומים. אחר כך היו אצל קרובי משפחה. האם נזקקה לאשפוז של שנה וחצי ולעוד שנים של התאוששות. "בשנה הראשונה לקח אותי סבי הנותר לומר קדיש בכל יום, ועד שנת תרצ"ו היינו עולים שנה שנה אל בית העלמין בחברון". אבל לזרובסקי חושב שהיחס של היישוב לפרעות תרפ"ט היה צריך להיות אחר. "זה חורה לי, אנחנו בנים חורגים לאלוקים. היתה צריכה להיות תגובה אחרת. איך נתנו לנציב העליון לא להטיל אשמה על הערבים?! היתה ביישוב הדחקה והכחשה. בבית ספר 'תחכמוני' בו למדתי לא דיברו על זה. אמרו 'ה' יקום דמם' ועברו הלאה. אני חושב שזה בגלל שרוב היישוב בעיר היה ספרדי. אנחנו האשכנזים מקרוב באנו".
לזרובסקי פועל היום כדי שהמדינה תכיר בו כיתום פיגוע טרור, בשביל ההכרה הרשמית והרצון להנציח. הוא מסמיך את דרישתו על חוברת של הביטוח הלאומי שבה נכתבו שמות כל ההרוגים בארץ ישראל ולמענה משנת 1860 ועד 1947, ושם נכתב כי מדינת ישראל משווה ביניהם לבין ההרוגים מתקופת קום המדינה ואילך, לענייני פעולות הנצחה וזכויות חומריות. "נגרם לנו עוול ואני מחפש תיקון מוסרי. לא דיברתי על תגמולים". החוק היום אינו מאפשר את מה שלזרובסקי מבקש, והוא מקיים קשר עם ח"כ דודו רותם, כדי שיסייע לו בכך.
הם היו דתיים וספרדים
נועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון, מסכים עם דבריו של לזרובסקי: "אני חושב שחללי תרפ"ט לא נכנסו לנרטיב הציוני מכל מיני סיבות. קודם כל, זה היה הרבה לפני קום המדינה. שנית, אנשי חברון השתייכו ליישוב הישן, והממסד הציוני לא קיבל אותם לתוכו בצורה מלאה. זו היתה אוכלוסיה דתית מאוד וספרדית, הצירוף הכי זר ומוזר למוסדות הציוניים. היחס הזה נמשך עד היום בהתנכרות לאוכלוסיה ולרכושה". ארנון מוכיח, מתוך חילופי מכתבים, כי הממסד הציוני לא רק שלא סייע להקמת היישוב היהודי בחברון לתחייה, אלא ממש התנגד לכך.
לראשי היישוב מוכה הטרגדיה לקח עשרה ימים עד ששלחו מכתב לממשלה הבריטית ובו תבעו להעניש את הפורעים, לשלם להם פיצויים ולסייע להם לשוב לחברון. ממשלת המנדט לא רק שלא סייעה לחזרתם, אלא גם הפסיקה לספק מזון לפליטים שלושה חודשים אחר הפרעות, והודיעה להם כי אין באזור חברון אדמות ליישבם. אנשי חברון פנו לסוכנות היהודית, אך קיבלו תשובה מחוצפת ולפיה "אי אפשר שהרבנים סלונים ופרנקו יגישו דרישות מוגזמות בה בשעה שלנו ברור היטב שבין כל תושבי חברון הקודמים אין אף אחד שאפשר להביאו בחשבון בקשר את הקמת היישוב מחדש". גם התגייסותם של הרב קוק, מנחם אוסישקין, יצחק בן צבי ואישים נוספים לא הועילה. אנשי הממסד הציוני טענו כי הם רוצים ביישוב חברון, אך לא עשו דבר כדי לקדם זאת. ישיבת 'חברון-סלובודקה' התיישבה בירושלים לאחר שקיבלה סיוע כספי רב, והממסד הציוני פשוט לא האמין שאנשי חברון יכולים לקיים את עצמם בעיר בלי מוסד אחר שיעבה את היישוב. לדעת ארנון, חוסר האמון נבע מכך שאנשי חברון לא היו 'מודרניים' ולא אחזו בדעות של אנשי הממסד הציוני. כספים רבים נאספו ברחבי העולם כדי לשקם את נפגעי תרפ"ט. הסיפור ה'מוכר' ביותר היה סיפור חברון. ארנון מספר כי בכספים האלה בנו מחדש את מוצא, הר טוב ובאר טוביה, נבנו גדרות מגן ביישובים רבים, שוקם הרובע היהודי בצפת ועוד. לירה אחת לא הגיעה לחברון או למחדשי היישוב בה. בסופו של דבר חזרו לעיר 200 משפחות, שנאחזו בה למרות מצבם הכלכלי הקשה, והמשיכו לגור שם למרות בעיות בריאות וחוסר גיבוי ועזרה מצד המוסדות הלאומיים.
על אף שסיפור עזה שונה מסיפור חברון, יחס השלטונות הבריטיים לשובם של היהודים לאזור לא היה שונה, וכך גם יחס המוסדות הלאומיים. לדברי הוברמן, המוסדות הלאומיים חדלו מלתמוך ביישוב בערים ערביות, ובכלל, נראה שהם החליטו להתכנס יותר במרכז הארץ. מנחם גילוץ, יהודי שהתעניין ברכישת אדמות באזור עזה עוד לפני תרפ"ט אבל גם אחריה, לא קיבל גיבוי מן היישוב. הוא פנה לממשלת פלשתינה אך נדחה, וכשפנה לסוכנות לא קיבל תשובה גם שם. לדברי הוברמן, סיפורה של קהילת עזה בתרפ"ט התאדה. גם כשוועדת שואו חקרה את האירועים, היא לא הזמינה ולו אחד מיהודי עזה להעיד בפניה.
הקו המשותף הזה מגיע גם לשכונת 'קריה נאמנה'. הבתים הרבים שננטשו בתרפ"ט מעולם לא יושבו מחדש בידי היהודים. הממשלה הבריטית לא היתה מעוניינת בכך, אבל גם לא הממסד הציוני. בספר שהוציאה מדרשת 'ראשית ירושלים' מצוטט החוקר יאיר פז, שקובע כי יחסם של המנהיגים הציוניים לדורותיהם היה מתנכר ביחס לשכונות שממזרח לעיר העתיקה. כל המנהיגים שהכינו תוכניות הגנה ואיחוד לשכונות החדשות של ירושלים התייחסו רק לאלה שממערב, וכך ננטשו שכונות שמעון הצדיק, כפר השילוח וקריה נאמנה. פז לא חושב שהיתה זו יד המקרה או שיקול גיאוגרפי- בטחוני גרידא. הוא טוען כי "תושבי מערב העיר שידרו תחושה של 'זרות' ביחס למזרח העיר, והממסד הציוני לא יצא מגדרו לשנות תחושה זו". הניתוק, מסביר פז, היה לא רק גיאוגרפי אלא הגיע על רקע עדתי וציוני.
בחסות החוק נגד הנאצים
בעזה, כאמור לא הושאר רכוש יהודי כמעט, אך בחברון וב'קריה נאמנה' כן. חלק מן הרכוש היהודי בחברון הוא פרטי, היתר שייך למוסדות או הקדשים. אנשי היישוב היהודי בחברון של היום יודעים להצביע על רכוש יהודי רב שנמצא בידי הערבים, ואשר מוחל עליו חוק בריטי, שאומץ בידי הירדנים. "החוק הבריטי הומצא כדי להחרים את נכסי הנאצים", אומר ארנון. "הירדנים אימצו אותו, קראו לקורבנות הטבח 'אויב ציוני' למרות שהיהודים שם לא היו 'ציונים' - כך לפחות בעיני הציונים - והחרימו אותם. הגרוע ביותר הוא שמדינת ישראל, ששיחררה את המקומות האלה, ממשיכה את אותו היחס". ארנון מחדד כי המופתי אל חוסייני היה נאצי, ולמעשה טבח שנעשה בעידודו גרם להחרמת רכוש יהודים שנפגעו ממנו. הכי רחוק שאפשר מכוונת המחוקק הבריטי. תושבי חברון היהודים בוחנים מפעם לפעם אפשרות להשיב לידי יורשים חוקיים את בתיהם. ביתר שאת דורשים אנשי היישוב להשיב לנאמני ההקדש הגדול 'כוללות הספרדים' את האחזקה ברכושם. כל בקשות היהודים נענים בסירוב, אומר ארנון. התרחיש, הוא מספר, חוזר על עצמו לא רק בבתים מיושבים ומושכרים על ידי ערבים, אלא גם באדמות ריקות מיושבים, כמו למשל 'אדמות שלמה' שליד תל רומידה, המקום בו רחש היישוב היהודי החברוני של פעם. "ביקשנו לעשות במקום גינה לימודית עבור ילדי בית הספר, משהו שיראה חיים במקום, אך נתקלנו בסירוב. מידי פעם עולים למקום יהודים, אך הם מוצאים משם". המינהל האזרחי לא השיב לטענתו של ארנון, למרות פניית 'בשבע'.
גואלים את השכונה
בחלוף השנים הפכו בתי ניס"ן ב"ק לשכונה ערבית לכל דבר. הגבול של ירושלים החצויה מתש"ח ועד תשכ"ז עבר בדיוק שם, וחילק את האזור למוסררה הערבית ומוסררה היהודית. בבתי ניסן ב"ק יושבו משפחות ערביות, תוך הסתמכות על אותו חוק בריטי-ירדני של 'נכסי האויב הציוני'.
את שכונת 'בתי ניסן ב"ק' גואלת אט אט עמותת 'חומת שלם', וכיום מתגוררות במקום 6 משפחות יהודיות. לעומת המתרחש בחברון, העמותה דווקא זוכה לסיוע ועידוד מצד האפוטרופוס הכללי, שמכיר בנכסים אלה בתור נכסי יהודים. העמותה מנסה לאתר את בעלי הבתים, לרכוש מהם את הנכס וליישב אותו. לעיתים גם אנשים שלא היו חלק מסיפורה ההיסטורי של השכונה מבקשים ליטול חלק בגאולת הבתים, ורוכשים בית בשכונה.
להיכנס אל האתוס הציוני
אנשי חברון משתדלים לזכור ולהזכיר את הטבח הנורא. באתר היישוב היהודי באינטרנט וביישוב עצמו, בבית הדסה, קיים מוזיאון המנציח את מה שהיה. למרות האמור, האזכרה המתקיימת כל שנה היא דלת משתתפים, בשל מיקומה בלוח השנה: 'בין הזמנים', קיץ, חופשות משפחתיות. החיים חזקים מן המוות.
השבוע, נפגשו אנשי היישוב עם השר יולי אדלשטיין, ראש ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים, כדי שהלה יקדם טקס אזכרה גדול, כחודש אחרי התאריך, בי"ח באב. ארנון מקווה שאזכרה גדולה ומכובדת תסייע להכניס את פרעות הדמים ההן לתוך האתוס הציוני, גם אם באיחור רב.
מי שמקיים אזכרה מידי שנה, ולאחריה סיור בבתי שכונת ניסן ב"ק, היא מדרשת 'ראשית ירושלים'. השנה יתקיים הטקס ביום חמישי ט"ז באב בשעה 16. תחילה יעלו לקבר האחים שבהר הזיתים, לאחר מכן יתקיים סיור בשכונה ושיחה מפי שמואל צפניה ועזרא יכין.
http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/8441
תוקן על ידי mordechay1 ב- 26/07/2009 12:40:36
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2009 07:18 |
|
| |
בס"ד
אכן, את האור הזה אי אפשר לכבות, גם בזמן השפל הכלכלי הגדול ביותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2009 16:33 |
|
| |
וואוא מדהים
מערת המייש היא מערה קרסטית ומיוחדת במינה . היא מערה חשוכה ובסופה יש עץ מייש ענקי ועתיק היוצא מפתח גדול שבקצה המערה . בעקבות המערה והעץ יש סיפורים ואגדות המתאימים לכל הגילאים .
תסתכלו על התמונה המדהימה הזאת (בקעי, אור בקצה המנהרה... ):
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2009 15:43 |
|
| |
בס"ד
צברית,
אני לא תמיד כזה רציני...
הרעיון של להמציא משפט כזה על כפל המשמעויות שלו - הוא זה שמצא חן בעיני.
וחוץ מזה, המקור הוא בכלל באנגלית מחו"ל. כלומר, מבחינת הגויים האור אמנם כבה.
כאן לעומת זאת, יש תקוה. רק שצריך להסתכל לכיוון הנכון...
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2009 15:20 |
|
| |
בקעי, אלה שרוצים לכבות את האור ממילא לא רואים אותו
"בחשיכה יתהלכו".
ואלה שרואים את האור אין סיכוי שמישהו יצליח לכבות אותו.
מרדכי, התמונה שהבאת ליערה, פרי יצירתך או שנעזרת באינטרנט ? מדהים.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/2/2009 15:07 |
|
| |
בס"ד
לא כל-כך קשור לנושא, אך לכתוב כן.
לא מזמן נתקלתי בכתובת שאומרת:
"עקב המצב הכלכלי וקיצוצים בתקציב אנו נאלצים לכבות את האור שבקצה המנהרה."
תחשבו על זה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/2/2009 17:42 |
|
| |
תודה מרדכי על התמונות
גם פה וגם שם... איפה אתה מוצא תמיד תמונות כל כך מענינות...:)?
התמונה הראשונה-אכן זה המקום
הכניסה למערה היא מסביב ,ושומעים בה את המית העטלפים
התמונה השניה -היא האור בקצה המנהרה...
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2009 23:54 |
|
| |
בס"ד
יפה !!
טיול בעונה הזו מחדש את כל המערכת...:)
היית כאן?
דרך אגב יערה,
עץ המייש אינו נדיר בארצנו, אדרבא, הוא נפוץ כמעט בכל מקום בהר ובשפלה.
במאה השנים האחרונות החלו לגדלו בארץ כעץ נוי, בעיקר כעץ צל ושדרות.
תפוצת העצים הגדלים בר בארץ מוגבלת למקומות מעטים, כגון: צפת, ראש-פינה, מורדות הגולן, פקיעין, ירושלים וביר-זית.
אכן,
תשאל ערבי על עץ המייש ומייד יגיד לך שאין כמוהו להרחיק שדים ורוחות רעות.
ואם כך הם פני הדברים אז כנראה זה העץ שהכי כדאי לשבת תחתיו לשיפור הזוגיות.
מנהג נקוט אצל המוסלמים הרואים במייש עץ קדוש,
לתלות ענפי מייש לפתח ביתם של חתן וכלה ביום כלולותיהם,
בתקווה נסתרת שרוחות רעות תרחקנה מזה הזוג ושארית חייהם יהיו אהבה לתפארת.
רבי נחמן אמר:
דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו.
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו.
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.
כמה יפה, כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם.
טוב מאוד להתפלל ביניהם וביראה לעבוד את ה'.
ומשירת העשבים מתעורר הלב ומשתוקק.
וכשהלב מן השירה מתעורר ומשתוקק אל ארץ ישראל
אור גדול אזי נמשך ועולה מקדושתה של הארץ עליו.
ומשירת העשבים נעשה ניגון של הלב.
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/2/2009 20:54 |
|
| |
משהו לטו בשבט
חזרתי זה עתה מטיול בשכיות החמד של ארצנו
ובין רקפות מדהימות ואילנות רבים לאהבה
שמעתי לראשונה על עץ מיוחד במינו עץ ה"מייש"
הוא נזכר בתלמוד כעץ שצמח בתוך בית המקדש
"וכי כל העצים כשרים למערכה?הן, כל העצים כשרים
חוץ משל זית וגפן...
כך היה כתוב על השלט בכניסה למערת המייש בואכה זכרון יעקב
שממש מתוכה צומח אותו עץ מיוחד,העומד עתה בשלכת ובקיץ מלבלב
העץ הוא נדיר בארצינו,ויש אומרים שיש בו סגולה והוא מעתיר טובה
ליושב תחתיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2009 13:03 |
|
| |
בס"ד
DISPROPRTIONAL RESPONSE (תגובה לא מאוזנת)
לאלא שאומרים כך
יש הרבה תשובות כמו:
באפגניסטן הרגו הבריטים 30,000 טאליבן ולהם 137 אבידות
הארמנים והטורקים
אמריקה והירושימה ונגסקי
המליונים בדארפור ועוד ועוד
אבל הנה יונה צחורה מדברת:
לחיי התגובה הבלתי מאוזנת!
ישראל מגונה על תגובתה חסרת האיזון. כלומר אסור להלחם קשות באויבך?
ישראל ספגה התקפות מוות נגד אזרחיה במשך 7 שנים מידיהם של טרוריסטים ערבים מערפאת ומחמוד עבאס עד הנייה.
קודם כל אילו ישראל נהגה באיזון אמיתי- הרי היינו מפציצים את רצועת עזה ועריה בכל פעם שרקטה נפלה בישראל. אבל לאאא! לא הגבנו באיזון נגד טרוריסטים ערבים. במקום זה- התאפקנו.
עד שהתקיפות הבלתי פוסקות הגיעו למרכזי כל כך הרבה ערים-- נאלצה ממשלת ישראל להשיב מלחמה השערה כדי לעצור את תקיפת הרקטות.
הלחץ העצום מצד האוכלוסיה פשוט הכריח את ברק ואולמרט וליבני להגיב.
ממשלת ישראל קיבלה ולקחה על עצמה את האור הירוק להגן על מדינתה. המעבר מבוש לאובאמה גם לו יש חלק באור הירוק.
המדיה וארצות רבות רותחים מזעם על ההפרש הגדול בין המתים בשני הצדדים.
מה זה אומר?
פשוט מאד- הם רוצים לראות יותר יהודים מתים.
כיצד מדינות רוצות לראות מדינת טרור מוקמת בתוך בטנה של מדינת ישראל? הן מממנות אותו. אותם טרוריסטים ששונאים שנאת מוות את המערב ומאיימים עליו, שורפים את דגליו והורגים ברחובותיו.
היהודים שוב משמשים כקנרית במכרה הפחם--ועליהם להוביל את המאבק באותם ערבים שמאיימים להשמידם.
הדרך היחידה לנצח במלחמה היא בכוח עודף!
אילו הערבים יכלו- היו בטוחים שהיו משתמשים בכוח עודף ורצחני!
הם כבר השתמשו בכוח עודף כאשר חברו נגדינו 3,4,5 מדינות בכל פעם כדי להשמיד את ישראל הזעירה ב 1948, 1956, 1967
כאשר תפסו שני ישראלים טועים ברמאללה שחטו אותם בלינץ'
היכן היה קול התרועה והמחאה של הכנופיה הבינלאומית אז?
וכאשר הם מנסים לפגוע באזרחינו, בתי ספרנו, גני הילדים שלנו, בתי הכנסת והמדרש שלנו? ברחובות יפו שלנו?
ישראל מנסה להלחם בצורה הכי פיירית שיש. אנו מכוונים אך ורק לטרוריסטים.כל אזרח ערבי שנפגע במלחמה הזו זה אך ורק בגלל שטרוריסטים משתמשים בהם כמגן אנושי- בשר תותחים.
הטרוריסטים מציבים את כל מטילי הרקטות שלהם ליד מסגדים, בתי ספר, בתי חולים-- וכאשר אלה נפגעים במלחמה הם צועקים חמס!!
ישראל אינה משתמשת בתגובה פרופוציונאלית במלחמה בערבים.
להיפך
אילו ישראל היתה באמת משתמשת בתגובה פרופורציונלית היינו מפציצים את האוטובוסים שלהם, את בתי הקפה שלהם ואת כנוסי החגים שלהם.
היינו מכוונים לרכוזי אוכלוסיות כמו שהם מכוונים אלינו והיינו יורים רקטות מכוונות לבתיהם -- לא למשרדי השלטון שלהם ולרכוזי הנשק שלהם כפי שאנו עושים תמיד!
אלה שקוראים לישראל לנהוג באיזון-- פשוט רוצים לראות יותר דם יהודי
אלה שרוצים לראות שוויון בגופות פשוט רוצים לראות את המאבק נמשך
מידה כנגד מידה אינה עובדת כאשר אתה רוצה לנצח במלחמה! שהוכרזה כנגד אזרחיך החפים מפשע.
הדרך היחידה לנצח במלחמה ולמנוע עוד אבידות (בשני הצדדים) היא לחסל את יכולת אויביך להשיב מלחמה השערה ולפגוע בך.
למחוץ את האויב כפי שבנות הברית עשו במלחמת העולם השניה
להוריד את האויב על ברכיו עד שיתחנן לשלום כפי שעשה במלחמת העולם השניה
לגרום לו להתחרט עמוקות על שהעז להתקיפנו ולגרום לו לשלם מחיר כה יקר שלא רק יתחנן להכנע אלא יתחנן שניקח בחזרה את החייל השבוי שלנו--הכל רק שנפסיק את מכותינו הלא מאוזנות!
זה הדבר היחיד שעלינו לשמוע מהמחבלים
Long live disproportional response! And don't apologize for it. It's the only way to win a war.
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/1/2009 12:48 |
|
| |
תיעוד
בס"ד
אמרנו לכם!!
אנחנו לא שמחים לאיד, אנחנו עצובים, דואגים לכם ולנו, אבל אנחנו מאוד כועסים.
כי אמרנו באמת שאמרנו, לא פעם ולא פעמיים. לא רק בשלטי החצות שזעקו "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים" אלא אמרנו לכם את האמת הכואבת הזו פנים אל פנים.
היינו שם בבתיכם ממש ערב משאל המתפקדים בליכוד – במאי 2004, בתקופה שבה קסאם בחודש על שדרות הרעיש עולמות, אמרנו לכם כשבאנו לשכנע בדמעות במשלוח מנות ולקראת פסח תשס"ה, כשעוד האמנו שמישהו יתעשת, שהתקציב לא יעבור, שהמורדים יצליחו,שהגרוש הזה פשוט לא יכול לקרות.
הנה אני, חברה ותינוקת במנשא, משוטטות ומחפשות כתובות ברחובות אופקים (לא היום חלילה, זה מסוכן!), נכנסות לבתים שמחים בהן המשפחה מכונסת סביב מדורת השבט. ואנחנו מסבירות מה זה גוש קטיף ולמה הוא כל כך חשוב ומשמעותי וכן מדברות גם על המישור הבטחוני. והם חושבים חיובי, "תבואו אלינו, תראו איזו עיר יפה, תפתחו אותה, צריך פה חבר'ה צעירים ואיכותיים" אבל אם זה יקרה, הטילים יגיעו לכאן, אליכם...
הם צוחקים לנו בפנים לא עלינו חלילה אלא על האפשרות המטורללת וחסרת ההיגיון שאנחנו מעלות, ואנחנו ממשיכות הלאה לבית הבא.
באשקלון, בה אנחנו מאבדות את דרכנו ונעות במעגלים קוראים לנו לחזור הביתה, הרי לכל כך הרבה תושבים מגוש קטיף יש משפחה, הורים וחברים באשקלון הבטוחה והמתפתחת. אנחנו מסרבות בנימוס לענני הפיח ולעידודי הנסיגה ושוב מזכירות להם שאם ה"התנתקות" תצא חללה לפועל הם יחליפו אותנו כמגן אנושי.
בשדרות בה למדתי באותה עת, השתדלו להתחשב כשאיחרתי בגלל שהציר היה סגור אבל לא הסתירו את הרחמים והדאגה, איך את מגדלת שם ילדים? ישובי "עוטף עזה" היו קצת יותר נחרצים, מידי יום שישי הם היו מפגינים בצומת גמא הסמוכה לכניסה לגוש קטיף בקריאת נרגשת "שובו בנים לגבולנו" "די לגוש, די לכיבוש" בתקופת הגירוש הם לא הסתפקו בכך אלא גזרו קופון נהדר של אירוח התקשורת והצבא בהמוניהם. אני לא יכולה לשכוח את שלט הענק שניצב מול מחסום עצירת הכתומים בצומת רעים, "עוצרים ונהנים- ברעים" כמה רציתי לרדת ולקרוע אותו בזעם, אבל מה לעשות אני לא כזו. בעלי איחל להם פצמרים וחדירות בהתאם לגירוש שאיחלו לנו אני רציתי רק שלום אבל לא יכולתי להתעלם מהתחזיות הקשות שהחלו להתגשם.
אחרי הגירוש בחרנו כמשפחה לשוב ולגור בצד הנכון של הקו הירוק, בהר חברון, התגובות של חברנו הדרומיים היו מופתעות וביקורתיות, "שוב פעם לקו האש, משעמם לכם, הא?"
והיום, אני מזמינה את חברתי האשדודית לבא אל מעבר לקו , אבל היא עדיין קצת חוששת, מקומות העבודה שלנו בקרית גת, אשקלון, קריית מלאכי ובאר שבע שכל הזמן דאגו לנו וקראו לנו להתקרב למרכז, סגורים וחברנו שרויים בפחד ובחרדה, ואנחנו מזמינים באמת, מכל הלב, הם עדיין פוחדים לבא, כי אצלנו מסוכן...
כל אתרי הקראווילות הקרטוניות שבנתה המדינה למגורשים ש"הצילה" מקו האש מטווחים.
ניצן ועין-צורים יד-בנימין ושומריה כרמיה ושקף , כולם נמצאים בטווחה הטילים, רק החברה שהרחיקו לגולן בטוחים, לעת עתה.
ואני מתלבטת, אולי זו לא העת לומר "אמרנו לכם", הרי זו שעת מלחמה ומה הטעם להכאיב כשמממלא כואב. ואז אני שומעת את הרהורי הנסיגה ועצירת הקרב, את רוח הפוליטיקאים התבוסתנית, את תוכניות הבידור הפרו פלסטינאיות, את המחוות האידיוטיות לאבו מאזן, את הסכמי האינסטנט של ממשלת מעבר המחפשת כותרות , ואני ממלאת את ראותי באוויר נקי מפחדים וצועקת בכל הכוח- אמרנו לכם!!!, אל תעשו את זה שוב!, שנו את צורת החשיבה, תכירו באויב שעומד מולנו, בזכות הכנה והאמיתית שלנו על האדמה עליה אנחנו יושבים, תיזכרו ביהדות שלכם, תרימו ראש, כי רק גאווה לאומית יהודית אמיתית תאפשר לנו לחיות בשלום אמת בארץ המובטחת.
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/12/2008 00:24 |
|
| |
בס"ד
בפייסבוק פירסמה סטודנטית ערביה ישראלית(פחחחח) מאוניברסיטת חיפה את הדברים הבאים:
מוות ליהודים
מוות לגלעד שליט
רון ארד לשבי נולד
חחח מי זה החזירים אלדד רגב וגולדסוור
היטלר הקדוש -6 מליון גוקים ועכברים השמיד.
לא היתי מתייחס אליה כאן באשכול זה אלא באשכול החגבים המזמינים רעל ארסי שכזה,
אילולי מצאתי תגובה של בחור אחד משלנו שכתב לה תגובה
שאילולי היתה חומר תיעודי חשוב ביותר היתי מעלה את הודעתו באשכול גוברין יהודאין....:-)
הנה תגובתו:
הכותב, אלעד שולמן בתגובה מתוך פייסבוק :
האמת שערביי ישראל מפחדים שתתפרסם
אין במדינת ישראל או בשטחי ארץ ישראל אף לא ערבי אחד שאין לו ארץ מולדת ערבית
(ועל כן אתם ערבים). פלשתם / זלגתם / חדרתם - לארץ ישראל בחסות,
עידוד וגיבוי הכובש העותמני והכובש הבריטי אך לא הפכתם עקב כך לבעלים או ריבונים .
פתח את מפת העולם, ערבי החי בישראל. תגלה ששטח המדינות הערביות (22)
גדול משטחה של יבשת אירופה (12,500,000 קמ"ר) ושטחן של כל המדינות המוסלמיות
(56) מכסה כשליש מכדור הארץ.
שטח אדיר שאין לתארו. משאבים של נפט ועושר לאין חקר
על פניו נראה שזה ממש בסדר שלעם היהודי תהיה מדינה אחת קטנטונת משלו,
מבלי שיהיה עליו להתחלק בה עם עוד עם ערבי מוסלמי, לא ?
ובוא ואומר לך כמה מילים על ה "עם " הפלסטיני. אתם אינכם עם.
אתם פיקציה מוסלמית שמטרתה אחת ויחידה - לכבוש את ארץ ישראל .
נתחיל עם השם שלכם -
הרומים שכבשו את ישראל קראו לה כחלק מאקט הכיבוש ' פרוביניקה פלשתינה'
על שם הפלישתים שישבו בערי החוף הישראליות .
הפלישתים - היו יורדי ים אדומי שיער שהגיעו לחופי ישראל מ_א_י_ר_ו_פ_ה_
ונעלמו מאזורנו כ 1600 שנה לפני הולדת מוחמד .
אין לערבים שמקורם בחצי האי ערב כל קשר לפלישתים - לא גנטי, לא דתי, לא תרבותי,
לא היסטורי ולא גיאוגרפי. אתם ערבים ולא פלישתים.
באותה מידה יכלו הרומים לקרוא לישראל פרוביניקה שוויצריה. האם זה היה הופך אתכם לשוויצרנים ?
ואשר לארץ ישראל,
תבחר כל תיעוד היסטורי, כל מפה היסטורית, כל היסטוריון מקובל
ע " י האקדמיה הבינלאומית - שיראה לנו איפה פלסטין,
מתי הייתה אי פעם בהיסטוריה האנושית מדינה או ארץ שנקראה פלסטין,
מתי היה אי פעם בהיסטוריה האנושית "עם " שקראו לו העם הפלסטיני,
מי אתם, מאין באתם ומה הקשר שלכם לשטחי ארץ ישראל.
לא ניתן למצוא אף לא פרט אחד בשום מקום בעולם,
כולל לא אצל חוקרים מוסלמים וערבים (כולל הקוראן שבו ארץ ישראל נקראת ארץ ישראל ארצו של עם ישראל) שיאשש את טיעוניך .
יש תיעוד בריטי מתקופת המנדט הבריטי, תיעוד תורכי מהתקופה העותמנית,
תיעוד של כל הכיבושים שהיו על ארץ ישראל - אין זכר לא לעם פלסטיני ולא למדינה פלסטינית
אתם צביר מקרי של פלגים ופלנגות מרחבי העולם המוסלמי, השונאים זה את זה כמעט . . .
כמעט כמו שאתם שונאים אותנו .
זה למעשה הדבר היחידי המאחד אתכם - השנאה לציונים. זה בסיס עלוב ביותר לכונן על גבו עם !
ב 1948 היה מספר הערבים שישבו בארץ ישראל זהה למספר היהודים שישבו בארצות ערב .
המאה העשרים הייתה מאה של הגירה וחילופי אוכלוסין על פני כדור הארץ כולו
כל היהודים מארצות ערב היגרו למולדתם ישראל.
כל הערבים מישראל היו אמורים להגר חזרה לארצות מולדתם הערביות .
לא רק שלא עשיתם כך - המשכתם להסתנן ולחדור לשטח ישראל
בכל צורה מתוחכמת שאפשר להעלות על הדעת ושמדיניותה הרופסת של מדינת ישראל אפשרה לכם .
למעשה יש לכם היום מדינה פלסטינית - היא ירדן אבל אתם רוצים לעצמכם
שלוש פלסטין האחת - ירדן , השנייה " פלסטין החדשה" שתקום ברצועת עזה והגדה,
וכמובן שערביי ישראל המזהים עצמם כפלסטינים ימשיכו להתגורר בישראל
ויביאו אליהם עוד ועוד "אחים " פלסטינים מרחבי העולם.
כך שבעוד עשור או שניים יהיו היהודים מיעוט בארצם וגם ישראל תהפוך לפלסטין השלישית.
דרישה קצת חסרת פרופורציה למשהו שאפילו אי אפשר להגדירו עם, לא?.
לא מתאים לנו !
ולכן זה מה שבסופו של דבר יקרה, גם אם השמאל שלנו (שממומן על ידי מדינות אירופה)
מפזר אשליות הממלאות את לבכם תקווה גדולה, וגם אם הדמוקרטיה שלנו מאפשרת לכם
לשבת בקבינט שלה, יהיה עליכם לחזור לארצות מולדתכם הערביות / מוסלמיות.
זה יקרה או בטוב או בחרב .
במשך השנים (עם ההתיישבות הציונית)
אימצתם לעצמכם את האתוס היהודי - כלומר - קדושת ירושלים וזכות השיבה לציון.
אמנם בניתם מסגד במרכז קודש הקודשים היהודי (מנהג מוסלמי נפוץ בעולמנו),
אך עירכם הקדושה היא מכה ולא ירושלים וזכות שיבה יש לכם רק למולדתכם הערבית ולא לציון
לסיכום, אפנה אותך לספר חביב ומלא הומור.
שמו "מסע תענוגות בארץ הקודש " הוא נכתב ע" י סופר בשם סמואל לונגהורן
(הידוע בכינויו מארק טוויין) ב 1867. הוא סייר בישראל לאורכה ולרוחבה .
הוא לא ראה כאן לא פלסטינים, לא בוסתנים מוריקים, לא כפרים ערביים, לא ערים שוקקות. כלום.
הוא ראה ומתאר עזובה, ביצות, כולרע, קדחת, חולות .
" ארץ הבכא" כך הוא כינה את ארץ ישראל
כל מה שיש כאן, גן העדן הזה הנקרא ישראל – בנה הגניוס היהודי.
אין פלא שאתה ואחיך חומדים אותו !
_________________
http://blog.tapuz.co.il/infinitum888
|
|
|
|
|
|
