הנה מאמר שכתבתי בנושא זה המאמר עדיין בגדר טיוטא והוא חלק מחוברת שאני מיעד להוציא בקרוב
אודה לכם אם תכתבו את הערותיכם
_ישיבות קטנות_
כוחה הגדול של הישיבה הקטנה בכך שהיא צריכה לעצב את אישיותו של הבחור המתבגר לקראת חיים עמוסי מכשולים, שהרי עם התבגרותו של הנער הוא מתחיל להיות מודע לגודל המסע הניצב לקראתו, לצאת מעולם הדמיון בו הכל יחסית די נחמד לעולם המעשה המציאותי והאפרורי לעיתים, כך שהאתגר בפניו עומדות הישיבות הקטנות הוא גדול ביותר, על הישיבות להציב בפני המתבגר סולם ערכים ישר ונכון, יש לתת לב גדול ורחב לקראת ההבשלה של הבחור לקראת החיים, וכבר אמר הסבא מסלבודקא כי תפקיד הישיבה הוא "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". כמו כן זה הזמן ללמד את הבחור מה זה לימוד ואיך לומדים ללמוד ולגדול, גם העמדת הנער על הדבר החשוב אותו הוא צריך ליישם כלומר להיות עבד ה', שהיא מביאתו ליד האושר הנצחי עלי אדמות, אין ספק שזו משימה גדולה וחשובה, ובפרק זה נבחן כיצד נעשים הדברים ובמה ניתן להתקדם בתחום, כדי להביא כמה שיותר אנשים ששאיפתם תהיה רק עבודת ה'.
נתחיל בדבריו המתוקים של הסבא מסלבודקא שהבאנו בראשית דברינו, והוא: תפקיד הישיבה "להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים" כלומר אם בתלמידים כדוגמת הגאונים: ר' יצחק הוטנר, ר' שמחה זיסל ברוידא, ר' זבולון גרז, ר' מאיר חדש, ועוד רבים וגדולים, אמר הסבא שצריך להחיות רוח שפלים וכו' על אחד כמה וכמה היום בנערים הרבה יותר שבירים שתפקידנו החשוב ביותר הוא להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, בראשית דברינו בפרק זה נביא כמה דוגמאות הממחישות מה זה לרומם בחור ומה זה להחיות את רוחו השפלה:
"לאחר תקופה קשה של משברים אותם עבר בחור באחת הישיבות מצא אחד האברכים הזדמנות לחזק את הבחור, האברך חיכה לרגע בו יתפוס את הבחור, לאחר 'סדר' בו למד בשקיקה נפלאה. הדבר לא קרה מיד אך לאחר מספר ימים חש אותו אברך כי הגיע העת בו הבחור תפס חיזוק וזו שעת כושר לשוחח עמו וכך ניגש אותו אברך אל הבחור ואמר:
"אתה יודע מוישי כבר הרבה זמן חיפשתי הזדמנות לשוחח איתך, אני רואה אותך בזמן האחרון מתחזק ב"ה, רציתי לומר לך כמה דברים חשובים, תחשוב מוישי איזה שמחה עצומה יש בשמים כשאתה לומד תורה, ולא סתם תורה אלא תורה שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולם והיא הדבר החביב ביותר על מלכו של עולם, הנה תראה אתה גם מקיים כעת את העולם כולו בזכות לימוד התורה שלך ובזה אתה גורם רוב טובה בכל העולמות, ולא זו בלבד אלא שהקב"ה בכבודו ובעצמו יושב ושונה למולך כי חביבה עליו כל כך התורה שאתה לומד, וככל שאתה ממית את עצמך על התורה אתה מתחבר יותר לקב"ה שהרי קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא, ומתקיים בך הכתוב "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" כל כך שמחתי שיכולתי לומר לך את הדברים, כדאי יהיה שמידי יום אתה בעצמך תשנן זאת לעצמך בכל יום, ובזה תחייה את נפשך."
כדאי שנעצור לרגע, וכל אחד ישאל את עצמו, כמה פעמים אם בכלל הוא שמע משפטים מאין אלו או שיחה של משגיח שהיה בו מסר דומה לזה? בכל שנות היותו בישיבה.
אך האמת תורה דרכה בעצב כי לא רבים הם המקרים אם בכלל, בהם מאן דהו שמע ממחנכיו השתדלות אמיתית אישית שתחייה אותו, תרומם נפשו ותפיח בו רוח רעננה.
לרומם הכוונה בצורות דומות לאלו שהבאנו, יש שחושבים כי שיחות מוסר מרוממות הן, אך לא לסוג זה כוונתנו אלא לסוג המוצג בפניכם.
יש לזכור, כי לפני שיש למישהו רשות להשתמש בשמאל דוחה, חובה לעשות פעולות רבות קודם לכן של ימין מקרבת, ואין להסתפק בזה במועט, אלא עד אשר ברור לנו כי התלמיד יודע ומרגיש בברור כי אוהבים אותו ויש בו הרגשה הניכרת לעין כל כי מעניקים לו את טובתו, נחזור ונדגיש לא שאנחנו נחשוב כך אלא שהבחור עצמו ירגיש כך, זו הסיבה שפתחנו את פרק זה בנושא החשוב ביותר שאותו אנו מבקשים לקדם, כלומר לרומם לאהוב להקרין דבקות בה' ובתורתו להראות דוגמא של שמחה בעבודת ה' ולא כבדות, כמו כן להקנות בתלמיד את הרגשת גדלותו כאיש החי בבית ה' אשר אינו שם עינו בריגושי העולם הזה. היש גבורה גדולה מזו?, באו ונחשוב איזה שינוי עצום יש בין בחור ישיבה לבין נער אחר בן גילו, חובה להראות לו עד כמה הדברים הללו מוערכים אצלנו. אין לבוא בתלונות על דברים קטנים של מה בכך, מדוע שניתן לו את ההרגשה כאילו הוא אינו שווה כל כך, הרי יש לזכור כי אפי' בחור שהולך אחרי המודרניזציה שקיימת בתוך המחנה בהרבה תחומים, ההבדל בינו לבין נער שאינו שומר תורה ומצוות הוא הבדל שמים וארץ ואל לנו להפסיד אותו בשביל דברים פעוטים אלו, במקום להוכיח אותו חדשים לבקרים, עלינו להראות לו עד כמה אנו רואים בו כי הוא מיחידי בניו הנאצלים של הקב"ה, אוי כמה חבל שכל כך הרבה בחורים נשברו כיון שנטפלו אליהם בדברים שוליים ולא רוממו אותם על העיקר והטוב שבהם, לפני שמטרידים בחור שהעניינים איתו לא הולכים כמו שהיינו רוצים, צריכים לבדוק האם עשינו כל מאמץ שהמקום הכי מושך בעולם עבורו, יהיה הישיבה, שאם לא כן איזו זכות יש לנו לבוא אליו בתלונות, נזכיר כאן את הסיפור הידוע על הגאון המשגיח ר' שלמה וולבא זצ"ל שהגיע אליו אברך שנתמנה למשגיח באחת הישיבות, שאל אותו המשגיח זצ"ל האם יש לך כח לאהוב כל כך הרבה תלמידים? שוב אנו רואים איך גדולי ישראל מסתכלים על משרתם אך ורק בצורה בה מרוממים ואוהבים.
ר' ברוך בער בעל הספר "ברכת שמואל" שהיה ראש ישיבה בקמניץ היה נוהג בכל פעם שבחור היה חוזר מביתו לישיבה, היה מקבל את פניו בחיבוק, תוך כדי שהוא מספר לו כמה התגעגע אליו ועד כמה חסר לו. ואם אז כך היו מעודדים ומרוממים בחורים היום לא כל שכן.
עוד נביא סיפור על אחד המשגיחים שבא אצל מרן הרב שך זצ"ל וביקש לשאול האם לזרוק מהישיבה בחור שכבר אינו שומר שבת ואינו מניח תפילין (אצלנו פשוט שהיו זורקים) שאל אותו הרב שך האם אתה יודע מה קורה אצלו בבית? לא, השיב אותו משגיח, האם אתה יודע את שם הוריו הקשה הרב שך? אינני יודע, השיב המשגיח, מה אתה יודע עוד על הבחור? שאל הרב שך שוב, לא הרבה, ענה אותו משגיח, או אז קרא לעברו מרן הרב שך 'רוצח' צא מכאן, אם אינך יודע עליו כלום סימן שמעולם לא התעניינת בו ואם אינך יודע את שמות הוריו הרי גם לא התפללת עליו מעולם, אז אתה רוצח וראוי שתצא מכאן, והדברים מבהילים.
עוד סיפור שיש בו עצה כיצד מרוממים בחור.
(קודם ימין מקרבת ורק לאחר מכן שמאל דוחה).
פעם התבטא מרן החזון איש על בחור שמסתובב עם בחורים שאינם הגונים ובכל זאת היה תמיד נותן לו הרגשה טובה, "בחור זה – אין לו טעם בחיים של תורה, כל הטעם שיש לו בחיים הוא במה שעושה עם חבריו מן הרחוב... אם אקח ממנו גם את הטעם הזה, הוא יישאר בלא כלום... תחילה עלי להעניק לו טעם בלימוד, ורק אחר כך נוכל להרחיק אותו מן הרחוב"... (מובא בספר "במחיצתם" של הרב שלמה לורנץ)
עד כאן הבאנו את החלק החשוב בו צריך להתמקד כל ר"מ ומשגיח, כעת ניתן דעתנו על הדבר השני בהם צריכים רמי"ם להתמקד בישיבות קטנות, והוא ללמד כיצד מלמדים גמרא, סוגיה, איך מעיינים בראשונים, כלומר אין די בכך שר"מ ימסור באופן ברור שיעור עם כל העיונים והמפרשים שצריכים ליבון בסוגיה שהרי באופן זה אומנם רבים יכולים להבין את הדברים, אבל לא בהכרח ע"י זה ילמדו הבחורים כיצד הם בעצמם יוכלו לפצח סוגיה ברמה כזו בעצמם, וכדי לפתור בעיה זו על הרב המלמד לדעת היטב כיצד מנחים את התלמידים להבחין שכאן יש בעיה בפשט או ברש"י וכדו' ואיך ע"י שידייקו ברשב"א יובנו דברי רש"י וכדו', כלומר אין זו חוכמה להוריד את הידע בצורה נכונה דהרי אין תפקידו של ר"מ למסור הרצאות, אלא לתת את הנתונים שעל ידם ילמדו הם את הסוגיה באופן נכון שיביא אותם לקבל טעם בלימוד.
ע"מ שהדבר יובן היטב ניתן המחשה אחת בענין זה: רצוי לפני מתן שיעור לתת מראי מקומות על הסוגיה בצורה כזאת: עין ברש"י ד"ה פלוני וחשוב מדוע דבריו אינם ברורים אם תלמד את רש"י ד"ה פלוני בע"ב, לאחר שתבחין בקושיה, למד את המשנה הבאה ונסה לחשוב כיצד אפשר כעת לראות כי יש שוני על מה רש"י דיבר בד"ה הראשון לעומת הרש"י השני שהבאנו.
רק אם נעבוד בצורה כזאת יקבל התלמיד מושג איך לומדים, איך קוראים ומתבוננים בראשונים וכו', אך עם ניתן לו הכל בכפית של זהב לפה ודאי שהוא לא יוכל להגיע לרמת סיפוק גדולה מהלימוד.
כדי להבין טוב יותר אייך מבצעים דבר זה הלכה למעשה אפשר לעשות שימוש בספר "והגית" של הגרב"מ אזרחי ראש ישיבת עטרת ישראל שבו הוא מוליך את הלומד כיצד מעינים ומעמיקים, כמה חבל שספר זה לא התפרסם דיו כי יש בידו להביא תלמידים רבים למצב בו יחושו "טעם" בלימוד.
אם נתבונן בדבר זה אשר מבוצע באופן חלקי בלבד אם בכלל, נבחין שוב שהדברים מורכבים ולהיות ר"מ שאמור לגדל את הדור הבא שלנו זה לא דבר של מה בכך, והגיעה השעה שגם כאן יהיו קריטריונים ברורים מי יכול לשמש כר"מ ומי לא, וטוב יהיה שר"מ בישיבה ילמד את הדבר בצורה יסודית, האם כדי להיות מחנכת בבית יעקב אפשר להתקבל ללא למידה מאסיבית ורצינית במשך כמה שנים של המקצוע, מה שאין כן כאן בהינף יד אפשר להיות ר"מ, לא די בכך שהוא יודע ללמוד טוב בעצמו, הוא צריך לדעת איך מלמדים וקימות בזה כמה שיטות של צורות הוראה אשר על הר"מ לדעת אותם על בוריין, האם ר"מ יודע מה זה דידקטיקה או פדגוגיה או שכאן הוא קורא על כך לראשונה? כמה חבל שאין שמים דגש על העניינים אלו.
האם כל מי שיש בו את הרצון לפתוח ישיבה קטנה יש לו את הכלים והידע כיצד מתעסקים עם בחורים וכיצד מלמדים אותם איך ללמוד? גם פה טוב יהיה עם נפתח מכון לרמי"ם שילמדו דרכי הוראה, דרכי חינוך, וילמדו שם אנשים עם ניסיון מוכח בתחום ביחד עם ראשי ישיבות גדולות שיודעים כיצד להקנות דרך בלימוד.
כמו כן צריך שיהיה גוף מקצועי שיפקח על הנעשה בישיבות.
נסיים קטע זה בסיפור קצר
פעם שאל הגר"ח מבריסק את ר' ברוך בער ליבוביץ: היודע אתה כיצד מכינים קוגל? הודה ר' ברוך בער שאין הוא בקי בכך. קרא הגר"ח לבתו הקטנה ושאלה אם היא יודעת כיצד מכינים קוגל, ומיד ידעה לפרט את כל התהליך על כל פרטיו.
פנה הגר"ח לר' ברוך בער ושאלו: כיצד זה שאתה אוכל קוגל במשך שנים רבות ועדיין אינך בקי בהכנתו, ואליו ילדה קטנה יודעת זאת היטב? התשובה היא: היא עומדת במטבח ליד האמא כאשר היא מכינה את הקוגל, עוקבת אחר כל מעשיה ולומדת ממנה.
"כך הדבר בלימוד התורה", אמר הגר"ח. "כשלומדים את הקצות, את הנתיבות ואת רבי עקיבא איגר. יודעים מה הם אומרים, אך עדיין אין יודעים כיצד הגיעו לזה. אין די בכך שיודעים ללמוד, צריך לדעת גם כיצד ללמוד, וזאת אי אפשר לדעת אלא ע"י רב, המכוון את התלמיד ומלמדו את דרכי הלימוד והסברא". (מובא בספר במחיצתם של ר' שלמה לורנץ)
* * *
בנוסף לתוכנית הלימודים הקיימת יש צורך להוסיף תוכנית שיש בידה להביא לכך שהתלמיד יצליח לזכור ולו חלק קטן לאורך שנים, אין להסתפק בתוכנית שבה בדרך כלל רוב הלומדים שוכחים כמעט הכל, ברור כי את המבנה הכללי של סדר היום בישיבות יש להשאיר על כנו ואין אנו באים לשנות את "צורת הישיבה" ח"ו.
כדי שהדברים יובנו כהלכה נביא כאן כמה רעיונות שיש בהם כדי לתת כיון חשיבה בנושא זה:
א. על מנת שבחור שגמר שבע שנות לימוד בישיבות לא יצא עם הרגשה של למדתי שכחתי וזהו, נעלה את ההצעה הבאה לדוגמה: (כרעיון חשיבה בלבד) כל בחורי הישיבות החל מישיבה קטנה יעברו כל חודש מבחן על דף גמ' אחד, גמ' עם רש"י ותוס' בעל פה, חודש לאחר מכן יעברו מבחן על דף חדש ביחד עם הדף מהחודש הקודם, חודש לאחר מכן עוד דף בנוסף לשני הדפים הקודמים, וכן על זה הדרך, כך שבכל שנה יצא הבחור עם עשרה דפים בע"פ. בצורה כזו יצא כל בחור ולו החלש ביותר עם כמה עשרות דפים ביד כשהוא זוכר אותם באופן מושלם, יש להקצות לענין זה סדר קצר בכל יום שיהיה חובה לקיימו, בכל הישיבות ילמדו את אותם דפים ובסדר אחיד לכל שיעור ושיעור, דבר כזה יכול להוציא גם בחור חלש עם הרגשה שהוא יוצא עם משהו ביד, לכן תוכניות מסוג זה חייבות להיות חיוב גדול ביותר אותו דורשים כל הישיבות יחדיו, כדי שנוכל להראות לכל בחור, כי יש לנו מגמה ברורה שמביאה לתוצאת מינימום, והיא הכרחית עבורו וכמו שבכל תחומי הלמידה יוצאים עם תוצאה ברורה כך צריך שיהיה גם אצלנו.
ב. הרב וולבא זצ"ל מביא בספרו 'עלי שור' חלק א' פרק בשם "צורת היהודי" הוא למשל מביא כי המינימום הנדרש מאנשים עובדי ה' כדי שיהיה בהם את צורת היהודי הוא ארבעת הדברים הבאים: א. לקבל ידיעה רחבה בחמישה חומשי תורה עם רש"י ורמב"ן. ב. לדעת או"ח עם 'משנה ברורה' ג. לקבל ידיעה רחבה וללמוד כל יום 'מסילת ישרים', ורבינו יונה על פרקי אבות.
גם אנו חייבים לעשות חושבים עם עצמנו לאיזה צורת יהודי מינימאלית אליה חייב כל איש בישראל להגיע, לאחר שיסיים את לימודיו בישיבה ויתחתן, טוב יהיה אם נבצע תוכנית מסודרת שיש בידה להביא לתוצאה כזאת, עד מתי יערכו בעולם הישיבות דיונים עם בחורים, מדוע לא היית היום בסדר? או מדוע לא ביקשת רשות לצאת הביתה? במקום זה יש לנהל עם בחורים דיונים הרבה יותר רציניים, למשל מדוע אתה לא עומד בתוכנית שכל עולם הישיבות מחויב עליה, ושיש בידה להוציא ממך יהודי תלמיד חכם ולא "עם הארץ", מדוע אינך חושב על עתידך? או לחלופין לקרוא לבחור ולהציע לו, בא נבנה יחד תוכנית שתתאים לך באופן אישי כדי שתוכל לגדול ולהתעלות האם יהיה בחור שיסרב לכזה דבר? אך כל עוד ולא מוצבת תוכנית ברורה, שמוכיחה שכולם יוצאים בפועל אם כמות ידע בצורה ניכרת לעין כל, לא נוכל לקיים עם הבחור דיון מעין זה, ורק נמשיך לנהל איתו דיון איפה הוא היה היום בסדר? נשמע ממש מזהיר? הא?.
תוכנית כזו, צריכה להתבצע בצורה שתתאים לכל הציבור בשווה אפי' לבחורים המתקשים יותר, כשבבסיס הענין הוא לא לנסות להביא תוצאות גדולות, שהרי תפסת מרובה לא תפסת, לכן יש להוציא לפועל תוכנית כמה שיותר קלה וברורה ביעדיה.
כמו כן יש מקום להציע שבחלק מהישיבות הגדולות תינתן האפשרות להציע לבחור מגמות למידה במסגרת הישיבה, כמו רבנות, דיינות, רמי"ם, טוען רבני, וכדו', כבר גדולי ישראל לאורך הדורות, הביעו את דעתם על כך שמתעכבים על עיון ולא מגיעים לשום תוצאה, ומה עם שמעתא אליבא דהלכתא? ברור שיש ללמוד עיון אך ביחד עם זה לגבש תוכנית מסודרת כדי שיהיו תוצאות עם הספק ניכר.
ג. סדרי הבקיאות צריכים לעמוד על הספקים הרבה יותר גבוהים מאשר ברוב הישיבות כיום. ידועה האמרה של הגרי"ז הלוי בשם אביו ר' חיים שעד שאין לומדים ארבעים דף בחודש אי אפשר להיקרא בכלל בן ישיבה, והתווכח עמו הגרי"ז הכיצד הוא דורש כמות כה גדולה, השיב אביו הגדול שאם מתרגלים יכולים. ובא הגריז והעמידן על עשרים דף לחודש לכל הפחות. אף אנו צריכים לקבוע הספקים הרבה יותר גדולים מהמקובל כיום, שאם לא כן נמשיך לעודד את הבערות. האם חוץ מלהתקדם ב"איך לומדים סוגיה" לא הגיע הזמן שיתחילו כבר ללמוד ולקנות ידע?
בהזדמנות שח הרב שך זצ"ל לר' שלמה לורנץ הי"ו
"אתה יודע למה אברכים רבים כל כך נשברים בהגיעם לגיל 24-25 ? בגיל זה מגיעים לרגע של אמת, ועושים חשבון נפש: לאן הגעתי?! ואז, מגיעים למסקנה שהיו צריכים לדעת בגיל הזה לפחות את שמונת המסכתות הנלמדות בישיבות, אם לא יותר, ולמעשה לא יודעים מאומה, כי גם את אותם דפים שלמדו בעיון, והיה להם סיפוק שחידשו בהם חידו"ת, כשמגיעים לגיל זה מרגישים שהחידושים הללו לא היו חידושים, ולא היה כדאי לבזבז זמן רב כל כך בשבילם, והם מתאכזבים מדרך לימודם".
עוד נוסיף כי לחץ לימודים גבוהה אינו מזיק בהכרח כמו שחושבים, שהרי אם באותו מקום יודעים לעשות את העבודה נכון, כלומר לרומם את הבחור, להראות לו שאוהבים אותו, וגם כשצריך לאוורר אותו, אם עובדים נכון עם הבחור אז ודאי שתיוצר בו מוטיבציה גדולה ולמרות הקושי יהיה בו רצון והשתוקקות לעבוד קשה, לחץ לימודים גבוה שמצליח להזיק לבחורים מוכיח כי אותו מקום אינו מרומם ואינו משרה על הבחור אוירה מספיק נעימה. .
כעת נעלה עוד ענין שהוא בנפשינו אשר יש לתת עליו את הדעת.
יש ללמד בחור את מהות דרכינו, כלומר השקפה (לא מוסר את זה יש לנו ב"ה וטוב שכך) החל מהוכחות פשוטות לקיומו של בורא העולם וכלה בלמה אנחנו לא עושים צבא וכן פרקים נבחרים במחשבת ישראל, אם בנות הסמינרים צריכות ללמוד את זה אנחנו ובנינו לא כל שכן, למה שבחור יעמוד איתן מול כל הרחוב הסובב אותו מבלי להבין את מהותם של דברים בצורה עמוקה יותר? מדוע אין שמים דגש מה זה עבודת ה', איך עובדים אותו וכיצד מתקרבים אליו, מהי עבודה על המידות וכו', צריך לתת מבט של השקפה על כל דבר הסובב אותנו איך נרצה שבחור יחיה את פנימיותם של הדברים, מבלי שיקבל דוגמה אישית בנושא?
נקודה רביעית אותה נעלה בענין זה הוא עד כמה אנו נותנים לבחור את האפשרות לשחרר לחץ במידה והוא זקוק לזה, והאם בכלל אנו מאפשרים לו את הדבר?
ילד בן 13-14 מתחיל בישיבה הקטנה סדר יום צפוף ועמוס אשר מבוגרים רבים אינם מסוגלים לעמוד בו (אפי' חלק מהרמי"ם). סדר יום בו הוא קם לפני 7 בבוקר ועד 9:30 בלילה אינו מסיים, ברור הדבר כי אין זה קל לאורך ימים, והכרחי לאפשר מידי פעם לבחור להוציא מרץ ולהשתחרר, אך דבר זה אינו נעשה, שהרי כאן אנו נכנסים לבעיות של תדמית מה יאמרו ולמחויבויות למסורת החברתית שקיימת בתוך מחננו שלא נותנת מענה לנושא, ולא שיש איזה שהוא איסור תורה ח"ו לבוא לישיבה עם אופנים או לשחק כדורסל וכדו' אלא שכאן אנו אוסרים דבר שידוע לכל איש חינוך כי טוב היה אם נאפשר זאת לתלמידים, למרות שלא קיים בזה כל איסור אמיתי, אלא מחמת מוסכמה חברתית גרידא אנו אוסרים זאת, אולי אנו עוברים על מה שאומר שלמה המלך "אל תהיה צדיק הרבה", אולי זה יצר קטנוני שמשכנע אותנו כי דבר זה קלקול הוא, אבל באמת ביטולה זהו קיומה, וכבר התבטא מרן ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לכמה ראשי ישיבות קטנות חשובות בירושלים "כי אם היו מאפשרים לבחורים בישיבות קטנות חצי שעה כדורסל ביום היתה זו הצלה גדולה, אלא שאינני יכול לומר זאת כי אם אומר, יסקלו אותי באבנים".
פעם הסביר הרב אורי זוהר הי"ו מהי ההגדרה של 'ישרות' וכך אמר כי כשביקש לחזור בתשובה עמדה בעיה אחת שהפריעה לו לבצע את החזרה בתשובה, כיון שהוא ומשפחתו נוהגים היו לבקר בכל שבת את ההורים אך לא קיימת אפשרות לעשות זאת ברגל עם הילדים הרכים, שכן המרחק גדול מאוד. כך קרה שדבר זה עמד בפני הרצון לחזור בתשובה, הלך ר' אורי אל הרב זילברמן זצ"ל כדי שייתן לו עיצה מה לעשות, הרב זילברמן חשב כמה רגעים ארוכים ולבסוף אמר אין בעיה אתה ומשפחתך תיסעו כל שבת באופניים, בזכות זה שהרב התיר שבות דרבנן למשפחת זוהר, חזרה המשפחה בתשובה, כאן אמר הרב אורי זוהר זה נקרא 'ישרות'!.
זוהי ישרות להתיר איסור מסוים לאדם שבזכות זה הוא יחזור בתשובה ולאחר זמן הרי הוא יפסיק מעצמו לעבור על אותו איסור, אם כן ודאי שראוי וכדאי הדבר, אז אצלנו בדברים שאין בהם איסור כלל לאו ק"ו ומה גם שאצל אנשי חינוך רבים ברור הדבר שנכון לתת לבחורים את הפורקן הזה כדבר המותר לכתחילה, איזה היגיון זה להקנות בבחור הרגשה כי בצורה כזו הוא במצב של ירידה רוחנית, האם שווה לקחת ענינים של כדורסל, לבוש מודרני, ועוד כמה דברים מגוחכים, ולצייר אותם כ"ירידה", היש טשטוש גדול מזה במושג "ירידה" בל נשכח כי ברגע שאנו מתייחסים (מספיקה הבעת פנים לשלילה ) לדברים פעוטים אלו כירידה עלול הבחור לומר לעצמו אם אני כבר עושה דברים אשר ממילא מסתכלים עליהם כפסולים אז בוא נמשיך עם זה, ממילא אני פסול אצלם, לכן הגיעה השעה שנאמר את האמת לבנינו כי דברים אלו מותרים לכתחילה, אך אם בכל זאת ברצוננו לנסות ולהגביל את הבחור במשהו מהסוג הזה, עלינו לומר במפורש כי יש לנו משהו חברתי שאכן הוא דבר מטופש לחלוטין, והוא מותר לכתחילה אך ההרגל שלנו שלא לעשות כן ואלו ההרגלים במחוזותינו, נודה לך אם תעשה עמנו חסד ותהיה בדבר זה כמונו, כל אמירה אחרת היא חינוך לשקר ותו לא וגם אמירה כזו זה לא חינוך משובח
עוד נוסיף כי ההתייחסות לדברים החיצוניים אצלנו הן לטוב והן למוטב היא חסרת פרופורציות, למשל כאשר בחור מחליט לגדל זקן או מחליט ללבוש כובע וחליפה בברכת המזון, או אז אנו רגועים הנה הבחור בעליה, לעומת זאת כאשר הבחור מתעניין באופנה הרי זה מקור לדאגה, אך האמת היא כי אין כלל להתייחס לנושאים אלו בצורה זו, יש להדגיש כי נושא חיצוני כלשהו מראה בדרך כלל כי הנער צריך התייחסות חמה ומבינה למצבו, ויש לעשות כן. גם אותו בחור שמגדל זקן או מתחיל להקפיד יותר על כובע וחליפה, אין דבר זה מעיד כלל על איזה תהליך רציני ואמיתי של בניה עצמית, אלא על רצון להראות לכולם כי הוא בחור טוב, וכי הוא זקוק ליחס תומך ואוהב, אין זה אומר כי הוא יודע באמת מה הוא רוצה מעצמו בחיים, טוב לומר לבחורים כי לא נדרשת מהם שינוי חיצוני ובאמת הוא לא נותן הרבה, לא לשלילה ולא לחיוב, אנו מתייחסים אך ורק לתהליכים רצינים פנימיים בעבודת ה' ובהשקפת עולמו, שאותם צריך הבחור לבצע ועל זה עיקר שימת ליבינו, יש לחזור ולהדגיש דבר זה פעמים הרבה באוזני הבחור, לעומת זאת כאשר אנו מתייחסים לדברים חיצונים, אנו מעבירים מסר כי הדברים הקטנים הפעוטים וחסרי הערך הם הדברים החשובים באמת, וזו אחת הסיבות העיקריות שרוב הציבור מפספס את המשימה האמיתית בהנעת הבחורים קדימה לעבודת ה' אמיתית .
ובאותו עניין, המשגיח ר' מאיר חדש זצ"ל ניגש פעם לתלמיד תיכוניסט שהיה בתהליך התחזקות, אותו בחור החל מוציא את ציציותיו החוצה, אמר לו ר' מאיר טרם הגיעה השעה שתלך עם ציצית בחוץ, קודם לכן עליך להבנות עוד ולהתחזק, ורק אח"כ ללכת עם ציצית בחוץ, לאחר שנים ציין אותו בחור כי דבר זה נתן לו ראיה נכונה בעבודת ה' לכל חייו. (מובא בספר "המשגיח" של שולמית אזרחי)
עוד נושא שיש לתת עליו את הדעת כי הצורה בה אנו משדרים לכל איש ואיש, כי כל אחד יכול להיות גדול בישראל, גישה זו איננה מדויקת ואינה חינוכית, אם נשים לב רוב גדול של גדולי ישראל ניכרו בהם כישוריהם עוד בהיותם ילדים, אומנם ישנם גם כאלו שעבדו קשה, לא היו מוכשרים ובכל זאת הצליחו להגיע רחוק, אבל הם מיעוט, כאשר נותנים לקרוא ספרים על גדולי ישראל רק מקבלים חלישות הדעת כשרואים איזה כישרונות הם היו כבר בראשית דרכם ולאיזה הישגים הם הגיעו כבר בגיל צעיר מאוד, בצורה זו בחור אומר לעצמו אם כך הם פני הדברים אזי אין לי כל סיכוי, כי לי אין נקודת פתיחה כזו, החינוך לא צריך לומר כי כל אחד יש לו סיכוי להיות גדול בישראל, אלא כל אחד צריך ויכול למצוות את המרב והמיטב שהוא יכול להפיק מעצמו, ודווקא מעשים על אנשים פשוטים שעבדו על עצמם בכל מיני דרכים והצליחו, סיפורים כאלו יש בכוחם לתת עידוד לתלמידים.
לסיום חלק זה נזכיר כי ברור שלכל ילד שגומר ת"ת מתאים סוג אחר של לימודים שבו הוא יכול למצוות את עצמו, אפשר להיעזר במבחני מיון של מכללת הדסה שעל ידי מבחנים אלו ניתן לזהות לאיזה מגמה מתאים לכל אחד ואחד וע"י זה להתאים מסגרות קדושות שונות בתוכניות הלימודים זו מזו, בעלי התאמה אישית נכונה של תוכנית הלימודים.
עוד יהיה ניתן לבדוק במהלך שהותו בישיבה הקטנה, האם הבחור צריך להמשיך במגמה שהיא רק תורנית או שהוא לא מסוגל לזה ואם נחייב אותו להמשיך בישיבות רגילות בסופו של דבר הוא יפלט משם ויעבור ירידה רוחנית גדולה, לכן טוב יהיה אם נפתח מגמות נוספות ולא רק בתי חולים לבחורים אחרי הידרדרות רוחנית קשה.
פעם נכנס ר' שלמה לורנץ אל מרן החזו"א וסיפר לו על תוכנית של צא"י, להקים בית ספר מקצועי לדפוס בפ"ת.
מרן נתן את ברכתו לדבר, ואף תרם מכספו תרומה גדולה מאוד למפעל.
על תמיהתו, האם הוא מחשיב כל כך את הקמת בית הספר לדפוס, עד שתרם עבורו סכום נכבד, השיב החזו"א: "אנחנו צריכים לדאוג גם לאלו שצריכים בית ספר מקצועי, עלינו לדאוג להם שישארו במסגרת שלנו ולא יתקלקלו". (מובא בספר 'במחיצתם' של ר' שלמה לורנץ)
חלק גדול מהאמור לגבי ישיבות קטנות נכון גם לגבי ישיבות גדולות לכן לא הקדשנו לזה פרק מיוחד. אך בכל זאת נקודה אחת חשובה נעלה כאן לגבי ישיבות גדולות. כדאי מאד לשקול במקום להפעיל משטר והקפדה על זמנים ועל דברים של תדמית, להפעיל חובת מבחנים סדירה על החומר הנלמד, שמי שלא עובר רף מינימאלי (לא קשה) מסיום צריך לעבור מבחן חוזר ומי שלא עומד במשימה יצטרך לתת על כך דו"ח או שלא יוכל להמשיך בישיבה, אי לכך גם הבחור תמיד יהיה חייב להיות בעניינים פחות או יותר וגם זו תהיה ערובה למצבו האישי, הרבה יותר מאשר משטרים למיניהם שאינם מייצרים עודף מצב רוח אצל הבחורים בלשון המעטה.
_________________
פצעי אוהב
