"קידוש השם"

האם נכון ליטול חיים על סמך קביעה מה יילד יום?

אם אדם בצעירותו יודע בוודאות שיחיה את חייו כאוות ליבו, או יהודי מהעיירה יכול להרוג עצמו על מנת לא להשתמד, הגם שהמצב יכול להשתנות אח"כ

איך אנו יודעים את הגבול באיזה מקרה היא מפסיקה להיות התאבדות נתעבת ומתחילה להיות קידוש השם?

ווטו,
לפי הדברים שהובאו למעלה על קאנט, לא שייך לומר "קשה למצוא ערך" וכו', לדעתו הערך החשוב ביותר שהחיים צריכים להימסר לידו, הוא ערך החיים, לפחות כל עוד העולם נוהג כתיקונו ובוודאי שלא למות עבור "חופש".

תודה ליוצרי (בהווה המתמשך) האכסניא הנפלאה.

נכון שאם חיים עם המחשבות של קאנט שאין אמת אובייקטיבית, אלא ציווי אוניברסלי [המשרת צורך אישי מקרי], קשה למצוא ערך עבורו יימסרו החיים.

אבל אם מכירים באמיתות אובייקטיביות שמכללן שהחיים הם אמצעי למצב אידיאלי [אחדות/התאמה-הרמוניה], הרי שלא ניתן לשמור על חיים במחיר פגיעה דרסטית בנתוני מצב כזה.
לפי התורה שבעל פה, שאדם יהפך לרוצח, שהחברה תידרדר לאובדן כללי של האידיאל או למושחתות תאוונית-בהמית, עובדות אלו אינן מצדיקות שמירה על החיים.
אלו הם הקריטריונים הבסיסיים לערך של "מסירות נפש" [ש"קידוש השם" הוא מונחו הדתי], מהם יש לדון את הפרטים המזדמנים "ואידך זיל גמור".

קטע מדבריו של פרפ' בלבן

"אשר למקורותיה של הערכת ההתאבדות - היו אלה דווקא הרומאים שהעלו אותה על נס. הם ראו בהתאבדות ערך כה נעלה, שאסרו אותה על העבדים. אלעזר בן-יאיר החזיק איפוא בערכי אויביו.

הכלל המעשי - הציווי המוסרי האוניוורסלי - שלאורו נבחנת פעולה מוסרית לפי קאנט הוא לנהוג כפי שהייתי נכון לרצות שהכל ינהגו. וכי המתאבד על קידוש השם מוכן שכך ינהגו כולם, כולל אויביו?! קאנט מתנגד להתאבדות בכלל - ואת ההתאבדות למען החופש הוא מגנה נחרצות.