כששאלתי חבר, שהוא
רופא בכיר, לדעתו על רפואות הרמב"ם, הוא השיב לי: אין לי ספק שאילו היה
הרמב"ם חי היום, הוא היה אומר שלא לייחס לדבריו הקודמים כל חשיבות מדעית.
כמובן שיש לחלק בין דברי הרמב"ם ברפואה מונעת, ודבריו
על הרפואות הטיפוליות.
רופא זה שהוא
יהודי ת"ח ויר"ש, לא אמר את שאמר "סתם ככה".
על מי ומה סמך?
הוא סמך על
הרמב"ם עצמו!
אף שהתלמוד מלא
בתרופות, הרי הלוקחם היום כתרופה, במקום לקחת את התרופות המקובלות בין הרופאים, דינו
כחובל בעצמו או כמתאבד.
למה?
כי כחולה עליו
לקחת תרופות לרפואתו, ורפואות התלמוד אינן רפואות.
אם יעשה כן, על
איסור:
"אמר לנו מהר"י סג"ל כל הרפואות והלחשים שבכל
התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם, וכי לא יעלו בידם
ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד הא דאיתא במס' שבת ס"פ במה אשה מי שנתחב
לו עצם בגרונו מביא מאותו המין, ר"ל מאותו מין עצם ויניח לו על קדקדו ויאמר
הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, והלחש הזה בדוק ומנוסה הוא, לכן אותו לבד
התירו ולא שום א' יותר". (מהרי"ל (מנהגים) ליקוטים ד"ה [מג] ).
ועל חרם:
" ... אע"פ שיש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות
התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על חכמים הקדמונים, ולא ידעו שיש שינוי במקומות,
וכ"ש בזמנים, שהדורות פוחתים והולכים, ואם הראשונים כענקים, אנו כיתושין, גם
מה שהזהירו משום רוחות, כולן לא שכיחי האידנא, כמו זוגות ודומיהן, מ"מ מה שיש
לחוש מעניין כשפים, והיזיקות שבגופו, למיחש מיבעי".(ים של שלמה, חולין פרק ח סימן יב).
מי הם הקדמונים
שהחרימו את מי שסומך על רפואות התלמוד?
הן היו תרופות בזמן
התלמוד, אך אינן היום, כי מאחר שמאז ימי התלמוד היתה שינוי ב"טבע"
המחלות, ומה שפעם היתה תרופה למחלה, שוב אינה כזו.
כאשר דברי חכמים המבוססים על הנחה מדעית מסויימת, אינם עולים בקנה
אחד, עם הידע המדעי על אודותיה כיום, התגובות הן מן הקצה אל הקצה:
ובקצה השני:
בעניני מדע לא היתה
לחז"ל קבלה מסיני, והם פסקו לפי הידע של זמנם, ולכן עלולים היו
חז"ל לטעות בכל דבר שהמדע של זמנם טעה בו. אילו חיו בזמננו, היו חז"ל
פוסקים לפי הנחות המדע של זמננו, ובהתאם לכך עשויות להשתנות גם הפסיקות ההלכתיות.
ותגובות ביניים:
הטבעים השתנו מאז ימי
חז"ל, והמציאות של ימינו היא שונה, ולכן גם אין סתירה בין תיאורי חז"ל,
ובין הידוע כיום.
הטעם שנתנו להלכה אינו הטעם
היחידי, ולדברי חז"ל ישנם הסברים אחרים, וגם אם נראים דברי חז"ל כעוסקים
במדעי הטבע, הרי שבאמת עוסקים הם בסיבת הסיבות, כמו שכתב הד"ר הלפרין כאן
באתר, והביא להוכחה את סוגית "הסנדל המסומר".
ותגובות ביניים:
ותגובות ביניים:
הטבעים השתנו מאז ימי
חז"ל, והמציאות של ימינו היא שונה, ולכן גם אין סתירה בין תיאורי חז"ל,
ובין הידוע כיום.
הטעם שנתנו להלכה אינו הטעם
היחידי, ולדברי חז"ל ישנם הסברים אחרים, וגם אם נראים דברי חז"ל כעוסקים
במדעי הטבע, הרי שבאמת עוסקים הם בסיבת
הסיבות, כמו שכתב הד"ר הלפרין כאן באתר, והביא להוכחה את סוגית
"הסנדל המסומר".
יש רגלים לדבר, שהרמב"ם, שלא היה רק איש הלכה, אלא גם בעל
רקע מדעי, נמנע מלפסוק בדברים מסויימים, ואף שהיו מפורשים בתלמוד, מפני שלהבנתו
(המדעית) היו הדברים לא נכונים בזמנו.
א' שטיינברג, "אנציקלופדיה רפואית הלכתית", (בערך
השתנות הטבעים, כרך ב עמודה
246 הערה 5)
מביא לדוגמה את השמטות ושינויי הרמב"ם להמלצות מאכלים.
למשל:
בהלכות דעות פרק ד הלכה ט: הוא כתב, שדגים גדולים ושומים הם
מאכלים רעים ביותר, כשבגמרא (שבת קיח) משמע שהם טובים.
שום זה שאנו אוכלים, על שום מה?
בהלכות דעות פרק ד הלכה י: הוא כתב, שהתמרים הם מהמאכלים
הרעים, בניגוד לכמה מקומות בש"ס, (ברכות יב, א, עירובין סה, ב, כתובות יב,
א), שמהם משמע שהתמרים הם משובחים.
ובהלכות דעות פרק ד הלכה ט הוא כתב, שהכרוב הוא מאכל רע,
ובגמרא (ברכות מד, ב) משמע שהוא מאכל טוב.
החתם-סופר (שו"ת יו"ד סי' קא ב, הובא גם בפ"ת סימן קט"ז סק"ג), הסביר את דעת הרמב"ם בקשר
לצליית בשר ודג ביחד כך:
"ויותר
נראה לפי עוצם חכמתו ידע והבין, שנשתנו הטבעים בענין
זה".
גם השמטת הרמב"ם את ה"רוח הרעה", והסברתה ע"י בצורה
טבעית, הוסברה ע"י המלבי"ם, (ארצות החיים, ארץ יהודה, הל' נטילת ידים ד,
ד) כך:
" ... דסבירא ליה דאינו מצוי היום. ולכשתבדוק בספר היד
להרמב"ם תראה, שבכל ספרו לא הזכיר אף גם דבר מכל אזהרות הסגוליות המוזכרות
בש"ס, מפני שלדעתו נשתנו הטבעים, לפי טבע המדינות והאקלימים והמזגים והזמנים
המשתנים".
ומסקנתו היא:
"שבדרכי הרפואה והסגולה לא חש [הרמב"ם] לדברי
התלמוד, ולבו הלך בדרך רפואות טבעיות לפי טבע זמנו ומקומו".
הרב יוסף חיים כתב בשו"ת רב-פעלים, (ח"ב או"ח
סי' מה), שהרמב"ם השמיט את דברי התלמוד ש"שלושה דברים מזיקים גופו של
אדם", (גיטין דף ע), מפני שלדעתו בדברים הללו נשתנו הטבעים.
ובערוך
השולחן (סימן שכח).
"
... ופלא על הרמב"ם שהשמיט לגמרי שני דינים אלו, ושניהם מפורשים במשנה
וגמ' שם". (סעיף לט).
"
... ולכן לענ"ד הענין כן הוא דהנה שמואל היה רופא כידוע וידע דלפי טבע אנשי
דורו אם לא יחזירו את השבר יהיה סכנה לזה אומר הלכה דמחזירין את השבר כלומר דעכשיו
סכנה הוא ולפיכך היה סבור רב אויא דגם דין הסיפא נשתנה לפי טבעי הדורות וא"ל
רבי יוסף דאין ראיה כלומר דהגם לענין חזרה אומר שמואל שנשתנה מ"מ לענין טרופה
בצונן אין הכרח שנשתנה ויכול להיות שנשתנה ויכול להיות שלא נשתנה ואין הכרע בדבר
וכיון שהרמב"ם ראה שדינים אלו תלוים כפי טבעי בני אדם לכן א"א לפסוק בהן
הלכה קבועה ותלוי באמירת הרופאים ואולי הרמב"ם עצמו שהיה רופא וידע שלפעמים
יש סכנה בזה ובהכרח להשתמש ברפואות ואין ליתן בזה כלל קבוע והשמיטם ונכלל בכלל מה
שכתב בפ"ב [הל' א'] אם רופא אומר צריך מחללין וכמדומני שגם עתה מחזיקים זה
לסכנה ולכן אם יארע ח"ו כזה ידרושו מרופאים ויעשו כדבריהם". (סעיף מ)
האם ניתן להבין מדבריהם, שגם הרמב"ם היה מודה שלמסקנותיו
ברפואה אין ערך, אם יתברר שהתיאוריות
שעליהן בנה את יסודותיו אינן נכונות?
וראו בנושא השתנות הטבעים: הרב נריה גוטל בספרו "השתנות הטבעים בהלכה", דב
פרומר ב"אסיא" ה' מעמ' 193.
הסבר "נשתנו הטבעים" לבדו, הוא רק הסבר למה דברים
בטבע, אינם כפי שהם מתוארים אצל חז"ל, אך מעורר את השאלה: אם ההלכה היא תגובה לטבע, למה שההלכה לא תשתנה (גם
לקולא), כאשרהטבע השתנה, אך לפי ההסבר שהטעם שנתנו להלכה אינו הטעם היחידי, גם אם
בטל הטעם שנתנו, נשארו הטעמים האחרים שאינם ידועים.
הסבר זה אף שהוא ידוע לי, אינו מובן אצלי, למה נטען אותו רק
כשרוצים להקל?
תוקן על ידי נישטאיך ב- 22/02/2008 2:14:32
