| נשלח ב-1/3/2019 17:00 |
 |
| |
נאמר בבצלאל (פס' לד) "ולהורות נתן בליבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן" נראה שהכוונה שנתן בליבם חכמה כיצד להורות לשאר העושים, כמו שנאמר בהמשך (פס' א) "ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב", ועל כן נאמר (פס' לה) "מלא אותם חכמת לב לעשות" פי' כי צריך מלאכת מחשבת, שיש בה שני רכיבים, האחד חכמת המחשבה להבין צורת העשייה, והשני הרגש הידיים בעשייה עצמה, ומילא אותם בשני חכמות המלאכה להיות הם מורים לכולם כל הנדרש לשני חכמות אלו עבור מלאכות המחשבות לעשיית המשכן, ועל כן נאמר "עושי כל מלאה וחושבי מחשבות", ונמצא יש להם שלושה תבונות בעשיית המשכן: חכמת הבנת המלאכה, חכמת העשייה, וחכמת ההוראה לאחרים, אבל עוד לפני שהוזכר פירוט העושים ופירוט רכיבי המלאכה, כבר לפני כן הוזכר "מלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה... ולחשוב מחשבות לעשות..." אבל הוזכרו שם רק הכנות כלים, ורק כאשר הוזכרו העושים, רק שם הוזכר פירוט המעשים וגם כן רק שם הוזכר עשיית הרקמות שבהם רוקמים בגדי הקודש, והוא כאמור לעיל שהכנת בגדי הקודש יש בה משום הכנה אישית הדורשת תשומת לב של המכין, ועל כן רק כאשר מוזכר המכין אפשר לציין את הכנת התכלת והארגמן ובתולעת השני ובשש ואורג.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/3/2019 16:48 |
|
| |
סדר התרומות הנתרמות למשכן (פסוקים ה-ט) הוא מחולק לשתיים:
1. רוב תרומות המשכן, ומסודרים בסדר מהיקר אל הפחות יקר, והוא גם כן מהפנים אל החוץ, ועצי שיטים לבסוף אף על פי שהם לפנים מן היריעות, מכיוון שהם אינם אלא מעמידים כפי שביארתי בפרשת תרומה, והם פחות יקרים וכמ"ש.
2. התרומות לדברים שאינם מיועדים לבניין המשכן עצמו, אלא לעבודת המשכן אחרי הקמתו, כגון הקטורת והשמן למאור, וכן שמן המשחה, שנעשה רק לקידוש המשכן ולא לבנייתו, ואבני שוהם ואבני מילואים, שמטרתם לכתוב עליהם שמות השבטים, לפיכך הם כמו מעניין העבודה העיקרית שנעשית לאחר המשכן, כמו השמן למאור, וכמו הלוחות לוחות העדות, וגם הם אכן נתרמו כדבר בפני עצמו ע"י נשיאי השבטים, אולי בגלל שהם לכתיבת שמות השבטים, ועל כן זה אינו בכלל שאר התרומות.
סדר התרימה שתרמו בפועל (פסוקים כב-כט), מחלק כל אחד מהם מהשניים לשניים נוספים:
1א. (פסוקים כב-כג:) כל חפצי האדם אשר מהם עשויים להכין כלים אישיים בעלי ערך אישי גבוה, כגון זהב לתכשיטים מיוחדים, ותכלת וארגמן לבגדים מיוחדים, ובאלו יש משום נדבת לב מיוחדת, ועל כן כתיב בהם "כל נדיב לב".
1ב. (פסוק כד:) כל חפצי האדם הפחות מיוחדים לחפצים בעלי ערך אישי גבוה, ובהם נאמר "כל מרים תרומת" בעלמא, ולא נאמר "כל נדיב לב"
2א. (פסוק כה-כו) תרומת חכמה, אשר בה נאמר "וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה", כלומר שתרמו מחכמתן האישית, והיינו תרומת שאיננה בכלל תרומת חפצי הקודש, כי אם תרומה נעלה שיש בה ערך קדוש כידוע שצריך לעשות "לשמה", וצריך בו חכמה מיוחדת ותרומת הרצון, ועל כן אינו נערך לחפצי הקודש כי אם ערכו לעצם העבודה, כמו השמן והקטורת, ומעצם קידוש הכלים, כמו שמן המשחה, ותרומה מיוחדת היא תרומת מחשבת קודש מעבר לתרומת חפצי קודש, ועל כן תרומת המחשבה שהיא נעלה יותר היא נמנית גם יחד עם תרומת אבני השוהם ואבני המילואים.
2ב. (פסוק כז-כח) שאר חלקי סעיף זה, שהם השמן והקטורת והשמן המשחה ואבני השוהם ואבני המילואים עצמם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2016 21:00 |
|
| |
ראו פירוש ראב''ע.
והגיג שלי הוא הפסוק התמים 'והנשיאים הביאו את אבני השוהם' אונקלוס, רציונליסט משעמם, פירש 'ורברביא אייתיאו', אבל בעלי האגדה הססגוניים התקשו בפסוק עמום בסיום תיאור הנדבה 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר' לא לגמרי ברור מי הביא ומה מיוחד באותו בוקר. אנחנו נאלצים להמציא 'מדרש' ולפרש שהנדבה היתה לאורך יום אחד ובנ''י הוסיפו והביאו גם קצת עם עלות השחר של היום השני, מה שבא להראות את חפצם העז לתרום.
חז''ל, לעומתנו, נצמדו לפשט ופירשו 'מדבר שיורד בבוקר בבוקר' (יומא עה:) כלומר, אבנים טובות ומרגליות היו יורדות עם המן. (בכך הם מקיימים עוד עיקרון של דרש האגדה - הבנת כוונתו הכללית של הפסוק. כיון שהתורה באה להדגיש את מעלת המן מדגיש אותו המדרש עוד קצת.) לפי זה הם פירשו 'והנשיאים הביאו' והעננים הביאו את אבני השוהם.
המיוחס ליונתן ניסה לאחד בין המדרש לאונקלוס וכך יצא לו תיאור שבו העננים משוטטים לפישון כדי לייבא יהלומים (ע''פ תיאור פישון בבראשית) ולג''ע (מקום בעולם שלנו) כדי לייבא שמן ובושם (ע''פ תפיסת חז''ל ג''ע הוא מין ספא ענקי) ואז מביאים אותו לנשיאים שהביאו אותו למשה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2016 19:46 |
|
| |
הגיגי השבת
שמות פרק לה
(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת אֹתָם:
(ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיקֹוָק כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:
(ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: פ
א. מדוע לא הוזכר איסור הבערת האש בעשרת הדיברות?
ב.ומדוע כאן?
בעשרת הדברות הדיבור היה על מעשי ה' בששת הימים של הבריאה. האש הרי היא בריאתו של האדם.כפי שהגמרא אומרת בפסחים.- ולכן לא היה לו מקום שם.
עכשיו. נושא השימוש באש הפך להיות. מעשי. בעבודת המשכן בעיקר
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 12:28 |
|
| |
אדם
ראה מו"נ ח"ג פמ"ז.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 12:23 |
|
| |
הביטוי "וטמאה" זה בהווה, לא בעבר..
(כמו ש"וטמא עד הערב" בנושא נבלה זה לא דין ישן)
תמיד אנשים התרחקו מנידות, זה לא שפעם ראשונה בני ישראל שומעים על וסת, אבל דיני הנידה שמטמאת דברים ולא יכולה להגיע למשכן וכו' לא היו קיימים לפני כן.. (ובעיקר החילוק של צמר "חי" וצמר "מת" שזה מושג מהתורה שדבר חי לא מקבל טומאה, ואם פעם אנשים היו נזהרים מדברים שהנידה נגעה בהם אין נפק"מ בינהם)
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 11:09 |
|
| |
אדם
ויקרא פרק יב
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
התורה מדברת בפעם הראשונה על ימי נידה- הרי אם טומאת הנידה לא היתה מוכרת כדבריך, היה על התורה קודם לדבר על הנידה. ורק אחר כך להשוותה. - אלמנטרי-
בחפירות בבל נמצאו מגילות גלגל מש וכן חוקת השומרים. שקדמו לתורה באלף שנה. טומאת הנידה מוזכרת בה.
תחשגם
דין לא פוקע עד שלא מפקעים אותו.
לענ"ד בהחלט היה אפשר להקל ולשנות את הדינים שנקבעו בימים שאמצעי ההיגינה, ושכיחות המים לרחצה הסבונים ההגינים וכו, לא היו בנמצא.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/3/2013 06:53 |
|
| |
אדם וירוחם, האם לדעתכם כיום פקעו דיני נידה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 23:47 |
|
| |
אישה דוה זה ידוע (מדוה זה חולי), הדינים עצמם מחודשים ולא היו קיימים לפני המשכן.. (אלא אם תלך כמו השיטה שכל התורה ניתנה בסיני). זה שרחל לא קמה גם מובן, בזמנם עוד לא המציאו תחבושות וגם כואב לה אז היא לא קמה..
לא הבנתי, הזיתים לא מקבלים טומאה אלא "מוכשרים" לקבל טומאה, אז אם איש טהור כותת אותם מאי נפק"מ אם זה אחד או מאה?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:48 |
|
| |
אם תעין בדיני הנידה בתורה בפר תזריע תגלה כי התורה מדברת על אשה דוה כדבר מוכר וידוע, שאין צורך להסביר מה זאת דוה ומה הן דיני הטומאה שלה.
כשלבן רדף אחר יעקב- רחל אמרה לו כי אורח נשים לה, בכדי להרחיקו מלחפש באוכף שישבה עליו על התרפים.
שמן זית מופיע בתורה לראשונה בפר תרומה. מאיפה היה לבני ישראל זיתים במדבר לכתות מהם שמן?
כמו יתר הדברים שהיו להם גם את הזיתים הביאו הרוכלים שכנראה ליוו את המחנה הגדול, הזיתים מקבלים טומאה רק עם בא עליהם נוזל כמו שמן או מיים.
אם היו כותתים הרבה זיתים יחד כמו בבית הבד היום. השמן היה טמא, ולכן כתתו זית זית שמן היוצא מזית אחד אין לן שעור לקבל טומאה, ומאז נשאר השם שמן זית ולא זיתים.
וצא חן.אתה לא חייב לקבל השערה זו אם לא מוצא חן בעייניך. וגם לא חייב לקבל שום דבר שלא מוצא חן
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:25 |
|
| |
התכוונתי שהן התנדבו לעשות את הטוויה, לא לתרום את הצמר בעצמו שזה אנשים אחרים תרמו.
כמו שבצלאל בנה את כלי המשכן אבל לא הוא בעצמו תרם את הזהב...
(כמו שמוכח מהפסוק שנשא ליבן אותן בחכמה, שמדגישים שהן תרמו מחכמתן)
מנין לך שהיו דיני טומאת נידה לפני המשכן? רק בתורת כהנים (לאחר הקמת המשכן) התחדשו דיני טומאה וטהרה, לפני כן לא היו דינים אלה.. (הגיוני, לא היה משכן עדיין)
קודם כל א"א להשוות מילה תנכית לאחת שלא תנכית. שנית, הרבה פעמים שמן בא ביחיד כשהכוונה למין (ולא לפירות שעשו אותו ממנו) כגון שמן זית, שמן אפרסמון, שמן קיק...
תוקן על ידי אדם_ה1 ב- 10/03/2013 22:24:53
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 22:02 |
|
| |
אם מעשי ידי האשה לבעלה, הטוויה הייא מעשה ידיה ולכן כשהצמר הוא צמר לא קשור לבהמה, התרומה הזו שייך לבעלה.
מה שאין כן כשהצמר עדוין לא ניגוז.
מה שייך אפר פרה אדומה לעניננו. ומה שייך האפר לאישה דווה לטהרה. העובדה כי כבר לפני מתן תורה היתה מוכרת טומאת הנידה, ולכן בכל מעשי ידיה היתה טומאה. מה שאין כן בבעלי חיים.
אוסיף לך שאלה - כתוב שמן זית- למה לא שמן זיתים- מיץ ענבים מיץ תפוזים וכד'?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 20:02 |
|
| |
זה נכון אם האשה תורמת גם את הצמר, אבל מה אם הנשים התנדבו רק לטוות את הצמר שהאנשים תרמו? (כפי שמשמע מהפסוק)
אגב טומאה, כמדומני שבאותו זמן אפילו לא היה אפר פרה אדומה עדיין, ולכן בגדי הכהונה וכלי הקודש התקדשו ע"י שמן המשחה וע"י הדם...
|
|
|
|
| נשלח ב-10/3/2013 19:47 |
|
| |
חכמת הנשים שהתורה. אומרת ורש"י מפרש חלקית.
כידוע בתקופה הקדומה וכך נפסק להלכה, מעשי ידי האשה לבעלה. וכל מה שאשה קנתה קנה בעלה, יצאה אם כן כי האשה לא יכלה לתרום כלום. כל מה שהיא תרמה בעצם בעלה תרם.
מה עשו הנשים החכמות טוו את הצמר על גבי העיזים- העיזים היו הקדש, לא של האשה או של בעלה, וכך יכלה לתרום היא את טוויתה,
ועוד- אשה נידה -הצמר שהיא טווה הופך לטמא, אבל אם היא טווה אותה על בעל חי. בעל חי אינו תופס טומאה.
האשה החכמה שתרמה בלי הטריק של הטוויה, אמרה לבעלה- מתי מעשי ידי שייכים לך לפי ההלכה, כפי שהגמרא מסבירה היות ובעלה מצווה לפרנסה ומזונותיה עליו, לכן מעשי ידיה לבעלה.
אבל במדבר אומרת האשה החכמה. הרי אני אוכלת מהמן ולא בעלי זן אותי ממילא מעשי ידי שלי הם
|
|
|
|
|
