האם "ואהבת לרעך" ו"ושימח את אשתו" דוחות פו"ר?

"אצל הרבה זוגות, ההריון עצמו יכול להסיח מהחיים הזוגיים אפילו אם אינו גורם לצער פיזי" - ובכל זאת התורה קבעה רק שנה שבה האיש צריך להיות נקי לביתו, ובשנה זו, בדרך הטבע, האישה בהריון. אם כך, מוכח שמטרת השנה אינה בנות את החיים הזוגיים!

ארא"ס,

אולי מטעה הניסוח שבכותרת כאילו הכוונה היתה מצד קיום מצות "ושימח", אך מצירוף מצות "ואהבת" לכותרת ניתן להבין שהכוונה היתה להיווכח מרעיון המצוה ששנה הראשונה היא זמן למיקוד הדדי בין בני הזוג. חוץ מזה אצל הרבה זוגות, ההריון עצמו יכול להסיח מהחיים הזוגיים אפילו אם אינו גורם לצער פיזי.

בתורה לא הוזכרה הבדידות כנימוק ל"נקי יהיה לביתו" שבכלל "ושימח", מעבר להשראת השמחה בינותם היוצאת מעצם הכתוב. יע"כ אם הבדידות היתה היסוד למצוה הרי די היה לקיים כמליצת: "אני לאומן ואשתי לחותנת" ועוד שבזמנים קדומים גרו בתי האבות בסמיכות.

ידיעהבדרשי
מסכימה עם כל מילה! ניסחת בצורה יפה וברורה את הדברים!!!

ר' יצחק דמן עכו קבע שמי שמעולם לא אהב אישה , לא יוכל אף פעם להשיג אהבת ה' . באותו סגנון אני אומר שמי שאינו אוהב את עצמו ולא מחשיב את מימוש עצמו , הוא אינו יכול לאהוב אחרים ולהחשיב את עולמם רגשותיהם וצרכיהם הרוחניים . אפשר לתאר את ההתכחשות לכל צורך פנימי שאינו נמדד בקני מדה קשוחים וקבועים כ"אלטרואיזם" , אבל אין המדובר אלא בקהות חושים ושנאה עצמית, שמובילים לאטימות גם כלפי אחרים.

כבר למדנו מאדם סמית , שהסימפטיה שאדם מרגיש כלפי אחרים נובעת מזה שהוא רואה בהם יצורים הדומים לו, ומתוך שהוא מחשיב את מילוי הצרכים שלו הוא יודע להחשיב גם את מילוי הצרכים של אחרים . ולכן נאמר בתורה ואהבת לרעך כמוך ובחז"ל שעל אדם לאהוב את אשתו כגופו ולא יותר מגופו , כי אין אדם יכול לאהוב אחרים יותר משהוא אוהב את עצמו ואם אינו אוהב את עצמו לא יאהב אחרים.

אז נכון , יתכן שאדם כזה יכפיף את כל חייו לצרכיהם החיצוניים של אחרים , הוא יקפיד על יושר מוחלט במו"מ , הוא ימלא את חובותיו החברתיים , אבל הוא לא ידע מה זו אהבה לאחרים , הוא אולי יוליד 17 ילדים מתוך התכחשות עצמית נפלאה , אבל הוא לא ידע לגדלם באהבה תוך הענקת תשומת לב ומבלי לבטל את השאיפות והייחוד של כל אחד מהם , מבלי לדכא אותם עד שיתאימו לתבניות הקשוחות שלו. כאדם שטוח מבחינה רגשית שהכל חיצוניות אצלו , גם לאנשים אחרים יש מבחינתו צרכים חיצוניים ותו לא.

אני לא מדבר על אותם יחידי סגולה שמרגישים שזהו ייעודם בחיים , אלא על מרבית האנשים שעושים זאת מתוך מסירות נפש , כי לימדו אותם שלטפח שאיפות כגון להיות מוסיקאי או סתם לחפש סיפוק בחיים זהו דבר לא לגיטימי . האנשים שחיים בחברה שמשדרת זלזול בכל צורך רגשי ובכל צורה של אינדיווידואליות ושבה להיות שונה מאחרים זה ביהרג ואל יעבור . הם מתכחשים לכל פנימיות בחייהם והופכים הנשים למכונות ילודה והגברים למכונות שנור . האנשים האלה הופכים ליצורים ממורמרים וציניים בגלל קושי השעבוד , קוצר רוח ועבודה קשה . לא הם יכולים לגדל ילדים באהבה ובמסירות שאינה חיצונית גרידא. אין להם לא זמן ולא סבלנות לזה , אבל יותר מכך אין להם בכלל את המשאב הזה , הם לא יכולים להחשיב סיפוק  צרכי הזולת באותו תחום עצמו שכל חייהם הם מסכת ארוכה של מסירות נפש בכדי להתכחש לו כאשר מדובר בעצמם.

וזה מתחבר לנושא ההתחלתי של האשכול לגבי דחיית פו"ר. יש סיבות שונות ומגוונות לעשות זאת וכולם לגיטימיים. בראש וראשונה , לגיטימי לחכות בכדי לראות אם באמת רוצים לחיות ביחד לנצח. החברה החרדית שמתכחשת לצרכים לא חיצוניים חיה עם פילוסופיה שאומרת שכל שני בני אדם יכולים לחיות ביחד (אמנם יש לסייג זאת שכן אדם נכה , גופנית או נפשית אינו יכול מתאים לאדם בריא , במקרה הזה ההתאמה המושלמת מושגת על ידי זיווג 2 נכים , למשל אם האחד סובל מדיכאון וחי על כדורים והשני היפר-אקטיבי וחצי מפגר , אין לך התאמה מושלמת מזו) בחברה הזאת מחתנים אנשים ואומרים להם שהם צריכים לוותר תמיד , להעלים עין ממה שלא מוצא חן בעיניהם , אף פעם ח"ו לא לעמוד על שלהם , אלא אם כן מדובר במשהו שנכנס להגדרה ברורה ובעלת תסמינים חיצוניים  , אחרת הם ממש אגואיסטים ונרקיסיסטים . אבל מה לעשות ולא תמיד זה עובד , לפעמים יש בעיה יסודית והיא לא חולפת עם הזמן ואנשים סובלים ואומללים , אבל מאוחר מכדי לעשות משהו וכך הם מוותרים על הסיכוי שלהם לאושר, כלאחר יד . אבל מה זה אושר אם לא , כמובן , דמיונות של נרקיסיסטים?

שנית לגיטימי לרצות לבלות זמן לפני שיש ילדים ואין בכך שמץ של אגואיזם . מי שחושב שהדרך היחידה לבנות זוגיות הוא על ידי התמודדות משותפת עם הריון , מוזמן לחיות לאור הפילוסופיה הזאת , אבל מי הוא שיבטל את מי שמרגיש שאצלו זה אחרת? שוב הגישה המבטלת את חכמתו ושיקול דעתו של היחיד מול רעיונות חצי אפויים שהתגבשו אצל מי שחושב שהוא יכול לקבוע עבור כל העולם מה טוב בשבילם , יותר ממה שהם עצמם יכולים לדעת.

שלישית , אין לבטל כאן שיקולים כלכליים ואחרים , אין זה אגואיזם לא לרצות להכפיף את כל החיים לגידול ילדים. אין שמץ של אגואיזם בשאיפה למציאת סיפוק ואושר כל אחד לפי הדרך שהוא רואה מתאים לו. האחד רוצה להיות אקדמאי , השני שואף למוסיקה והשלישי לטייל ולראות עולם וכן הלאה על זה הדרך . מי שבא ואומר לאנשים שאין להם שום זכות לחרוג מהשאיפה ללחם לאכול ובגד ללבוש או לשאיפות שהוא עצמו קבע כלגיטימיים הוא הוא האגואיסט , אצלו הזולת אינו קיים בכלל שהרי לשאיפות הזולת אין אצלו שום ערך .

ומה במשוואת האסונות והאומללות הכלליים יותר? אצל בני דודנו הישמעאלים המציאות הזאת, הערכים האלה , הם הם המייצרים את השאהידים , את הקיצוניות ואת הפנאטיות . ומה אצל אחינו בני ישראל? לעת עתה אין אצלנו שאהידים , אבל קיצוניות ופנאטיות יש גם יש. אין אף אחד שיוכל להתכחש לעובדה שהדת החרדית הפכה לדת שהמניעים הבלעדיים הם קנאות ושמרנות והקצנה וחומרות בענייני צניעות , אבל חס מלהזכיר רוחניות ופנימיות. ומי נתן למשיסה יעקב , אם לא קוצר הרוח והעבודה הקשה , תולדת הילודה המטורפת? בכדי להשיג חירות לרוח , צריך קודם להשיג חירות לגוף מהעול והשעבוד הצורך את תמצית החיות שבאדם. אבל צריך קודם להכיר בכך שלאדם יש צרכים רחבים יותר ולגיטימי לתור אחר סיפוקם.

_________________

ארא"ס,

כתבת: "ואין ספק במה שאינו בידו ודורש טירחה מוציא מידי וודאי מה שבידו" - אם כך, אף אחד לא צריך להתחתן ולהוליד ילדים, שהרי הילדים ספק יצליחו ספק לא יצליחו, ובמקום זה עדיף שיעסוק בתורה!

לזה בא ציווי התורה וכבר הביאו חז"ל טענה כזו בפי חזקיהו המלך לישעיהו הנביא [ברכות י'.] ותשובת ישעיהו היתה שיש ציווי התורה לפרות ולרבות, דהיינו שהתורה מורה שמימושו העצמי של האדם ותכלית עסק התורה הוא להשתתף מעשית בדרישות הווה בעולמו שמכלל זה הבאה מינימלית של ילדים ["בבוקר ובערב" ליישוב הארץ או למיצוי הפוטנציאל האנושי - כילוי נשמות שבגוף] אא"כ אנוס הוא כבן עזאי שכה חשקה נפשו בתורה שלא מסוגל להוליד.

[ויש עוד לדון עד היכן הציווי, דהיינו שאם תחזית חזקיהו היתה הכרחית שמנשה ירע בעיני ה' ולא ישוב י"ל שנאה דרש טעמא דקרא ובן סורר ומורה יוכיח, אך אין כאן המקום לדיון כזה ואולי כבר היה באשכול אחר ועכ"פ נא לא להתייחס אליו כאן אלא באשכול מולנק למעלה הדן ישירות במצות פו"ר.]

chouteng,
 
לדעתי אי מימוש עצמי נוגד את ערכי התורה,  אני חוזרת ואומרת, מימוש עצמי לא חייב לבוא לידי ביטוי באופן שלילי הנוגד את היהדות, הוא צריך להיות מנותב לדרך התורה והמצוות (ראה דוגמת האמנות...), לדעתי אם ה' נתן באדם את היכולת לרפא אנשים, והוא הולך ולומד תורה כל היום ובכלל לא ממצא את הפוטנציאל הזה שלו - אז ורק אז ייגרם הרס ואומללות.
לדעתי צירוף המילים 'מימוש עצמי' מעלה ברבים את האסוסיאציה של אדם שהחליט לממש את עצמו, צבע את שערו לסגול, שם עגיל בכל מקום אפשרי בגופו, והתחיל לשיר ברחובות, אך הדברים כלל וכלל אינם כך!!!
על אדם מוטלת החובה להביא לידי ביטוי את הכישרון שיש בו, ועליו לעשות זאת בדרך התורה.

kuritza:

מימוש עצמי כערך נוגד את ערכי התורה. האדם לא נברא אלא לשבור מדותיו ולעמוד בנסיון ועי"כ להתעלות במעלות התורה והיראה. ברור שכל אחד עולה בסולם בדרך המיוחד לו, אבל שוב אין זה "מימוש עצמי" אלא פעולה לפי כוחותיו של כל אדם באשר הוא. ערך ה"מימוש העצמי" כערך שעומד בפני עצמו לא קיים בתורה או בחז"ל או בכל מקור תורני אחר, אלא הוא חידוש של המאה העשרים, שתוצאותיה, הם הרס ואומללות.

קוריצה

מיכה, אני מכירה את הגמרא הזו, אבל אני יכולה להעיד על עצמי, שלפחות בפן המודע, אני בכלל לא מרגישה את הדברים האלו, ייתכן והנשמה יכולה להרגיש זאת, אבל אני לא מודעת לזה.... ולפי מה שנכתב קודם, הרי שהרצון למימוש עצמי כן נובע מההרגשה הזו, שכבר כלו כל הנשמות.... ובאיזה שהוא מקום זה קצת לא מסתדר לי... כי אני באמת לא מרגישה את כל הדברים האלו,
אני לא יודעת, אבל ייתכן והנשמות של דורנו כן מרגישות זאת ולכן הן רוצות לממש את עצמן...?

קוריצה

כתבת:"אנחנו הרי לא יכולים להרגיש אם יש עוד נשמות בגוף או לא...? "
דניאל אומר שהוא ראה מחזה (נבואי), והאנשים שהיו לידו לא ראו אבל נפלה עליהם חרדה. הגמרא שואלת, אם הם לא ראו למה פחדו? ועונה הגמרא, אע"פ שהם לא ראו "מזלייהו חוי" - ה"מזל" שלהם (רש"י מפרש שזה שר של כל אדם שבשמיים) - ראה והפיל עליהם פחד. גם כאן - אנחנו לא רואים, אבל "מזלייהו חזו", ויודע שעומדות לכלות הנשמות שבגוף.

מימוש עצמי לא חייב לצאת נגד התורה, המצוות, המשפחה והחברים וכו' המטרה של האדם בעולם היא לממש את עצמו בדרך התורה והחיים הנורמאלים..... לפי מה שאתה מציג - מימוש עצמי הוא דבר עצום וגרנדיוזי שחייב לעורר מהומות, אך הדברים לא חייבים להיות כך... אדם יכול לממש את עצמו ובו בעת לחיות חיי תורה ומצוות ומשפחה וכו'...
מימוש עצמי לא חייב להיות דבר גדול ושונה, אבל הוא חייב להיות! אחרת האדם הוא סתם כמו רובוט שעושה כל מה שאומרים לו - קם בבוקר, אומר 'מודה אני', 'ברכות השחר', אוכל, מתפלל, לוקח את הילדים לבית ספר... וכו'... ללא שום תכלית ומטרה, אדם צריך להוציא מעצמו את מה שיש בו- אחרת בשביל מה הוא פה????????
כמובן שעליו לעשות זאת בדרך הנכונה, לדוגמא אדם שיש בו כשרון לאמנת, יכול לבטא אותו בציורים ופסלים פרובוקטיביים שהם חיי הפקר..... או שהוא יכול לנתב את כשרונותיו ומימושו לתחום התורני והדתי.......

kurzita:

מימוש העצמי, הן שתי תיבות שגרמו לכל כך הרבה סבל, שנכון היה להחרים השימוש במושג זה. כל כך הרבה אנשים משתמשים בטיעון זה, בכדי למחוק חיובים, לאמלל בן זוגם ולהשאיר את ילדיהם ללא משפחה, שאם מישהו משתמש במונח זה סביר להניח שהוא מתכנן איזה צעד אוילי.

מה זה בדיוק "מימוש עצמי"? אדם חי בתוך חברה עם חיובים ושעבודים. אפשר להניח שרוב הציבור היה מעדיף ל"ממש את עצמם" ולא לעבוד קשה לפרנס את המשפחה, לעבוד על המדות ולוותר לאחרים. אבל הקב"ה ברוב חכמתו בחר לשים אותנו בעולם הזה, דוקא בכדי שנעמוד מול הנסיונות ולהתגבר ולהתעלות. אדם שבוחר ל"ממש את עצמו" פירושו שהוא בוחר לא לעבוד על המדות, להתעלם מהחיובים שלו, ולחיות חיי הפקר, והכל בכדי חיפוש ה"אושר הפרטי" שלו.

אני לא כ"כ מבינה את ההסבר שלך, איך זה יכול להיות שזה קשור לסיום הנשמות שבגוף?
אנחנו הרי לא יכולים להרגיש אם יש עוד נשמות בגוף או לא...? ולכן איך זה יכול להיות שזה ישפיע על חיינו...? הרי כשאדם חיי ושואף לממש את עצמו הוא בדרך כלל לא חושב בכלל על 'כילוי הנשמות שבגוף'...???