סתירה ובנין

דנתי עם בנושא כלשהוא - ואיכשהוא הגענו לכך שהוא טען שיותר קל להרוס מלבנות. לדוגמא, הוא טוען, לבנות בנין צריך הרבה תכנון ומאמץ, ולהרוס אותו מספיק להביא דחפור ו"לעבור" על הבנין. והוא טוען שגם בתחומים אחרים שאינם קשורים לבניינים ונדבכים כך הדבר.

ואני שואל - האם אמנם כך הדבר.

ואם כן, וגם אם לא, מדוע. מה שורשי העניין.

וכמובן יש נפק"מ, גם לעניינים שבפורום דנן, למשל כדאיות של נתיצת מנהגים שלכאורה או באמת מיותרים או אולי מזיקים ובכוונה אינני רוצה להעמיס על האשכול הזה את כל הדברים שיש לדון בהם, וכל אחד מהם ידון במקומו. אבל כמובן אם מישהו סבור שבדוגמא מסויימת תהיה תועלת לדיון פה הוא מוזמן להביאו.

הערה: השאלה של סתירה ובניין שייכת גם לגבי סתירת דברים מסורתיים, וגם סתירת דברים לא מסורתיים שקיימים. סתירת שניהם שמה סתירה.

תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 22/03/2008 23:47:53

מיכה המורשתי

בדבריך התייחסת להרס וניתוץ מנהגים

אם נתבונן נראה, שאין כזאת שיטה אשר ביסודה באה לנתץ ולהרוס מנהגים, כי השיטה השלילית לא תחזיק מעמד, לעומת זאת יש שיטות פסיקה שונות, וכמובן על הצד החיובי.

בשביל הדיון ניקח 3 שיטות, רמבמיסט, מרניסט, משנברוריסט.

הרמבמיסט יאמר, הרמב"ם הוא פשוטו של תלמוד, כל מה שבא אח"כ הוא שיבוש, כל המנהגים שהתחדשו הם חוסר הבנה, אני לא מתעניין בהם ולא פוסק כמותם.
האם הוא מנתץ מנהגים? לא, הוא פשוט לא מכיר בהם ובסמכותם, אבל יהיו מנהגים שהוא כן יכיר בהם, אם הם עולים בקנה אחד עם שיטת הפסיקה הרמבמית.

המרניסט יאמר, מרן השו"ע הוא הפוסק, הוא התחשב בעוד דעות של ראשונים מלבד הרמב"ם, הוא התחשב בעוד מנהגים שחדרו, וכמותו אני פוסק.
האם הוא יותר מחבב מנהגים מהרמבמיסט? כן, אבל הנדבר נובע בגלל סמכות הפוסק שלו, שהתחשב בעוד מנהגים והנהגות.

המשנברוריסט יאמר, צריכים לפסוק כמו המשנ"ב, כי צריך גם לדעת את דעות האחרונים, צריך גם לסבור את דעותיהם של כל חכמי הדורות שהיו, ולפיכך המשנ"ב הוא ספר הפסק, כי הוא אסף בתוכו את כל חכמת ישראל מאז ועד היום בצורה מסודרת.
מטבע הדברים הוא יכלול בהנהגתו יותר מנהגים, מדוע? כי סמכות הפסיקה שלו היא כזאת.

לאור כל הנ"ל, אין שיטה לניתוץ מנהגים, אלא יש שיטות פסק שונות, וכל שיטת פסק כוללת בתוכה יחס שונה למנהגים, וצורת התחשבות בהם.

שליליות איננה שיטה, רק שיטה חיובית תחזיק מעמד.

_________________

בתגובה לדברי כאן, קיבלתי באישי -

לפעמים, האמירה "למה להרוס" היא תבוסתנות – הפחד ממשהו חדש, מבניה חדש. הפחד לקוות לעתיד טוב יותר. ההצמדות להווה, שגם אם הוא זוקק הריסה – הרי שהבעיות המוכרות משרות תחושה של "עם זה אפשר להסתדר", בעוד שהעתיד, גם אם יש בו תקווה, הוא נושא עמו את החשש מפני הכישלון, ותחושת ההחמצה הנוראה – "למה בכלל ניסיתי לשפר את חיי, בסוף הפסדתי הכל".

עוקר,
הרי זה פשיטא: מה שיותר קל לביצוע הוא גופו קרוי 'הרס'.
ולגבי ריאקציה כימית, כבר עמדו על כך נמושות, שיש לקחת בחשבון את מכלול האנטרופיה בכל היקום ולא רק את מה שנוצר או נהרס בתהליך עצמו. לפעמים יש תהליך של הקטנת אנטרופיה, אבל אז זה על חשבון הסביבה (במערכת לא סגורה). וגם שם דומני שההגדרה היא טאוטולוגית, כלומר כל אימת שיש הקטנה של האנטרופיה אנחנו משתמשים בתירוצים שזה על חשבון הסביבה או על חשבון המידע במוח, התכנון וכדו'. וזה כמו חוק שימור האנרגיה שגם הוא לפעמים מיושם בצורות כאלו.

_________________

מיכי

[השאלה היא גם מה ההתאמה בין מה שאנו תופסים לבניין וסתירה לבין מושגי התרמודינמיקה , הרי בתהליך כגון התפתחות העובר, בודאי כל ריאקציה כימית שמרכיבה את התהליך מצייתת לחוק השני של התרמודינמיקה ומקטינה את האנרגיה החפשית, אבל לא ניתן לומר שיש בתהליך זה יותר סתירה מאשר בניין. ]

ובכלל כשמתבוננים בביולוגיה או בחברה האנושית רואים שלא תמיד קל לסתור מלבנות , קשה להרוס מחלה (הרבה מחלות הן בוודאי בניינים למופת) , קשה לעקור אידיאולוגיה או לשבור ארגון או לבטל מנהג  וכן הרבה על זה הדרך וכלל לא ברור שהקושי הכרוך בכך נמוך מהקושי שבבניית מבנים הנ"ל.

_________________

אמת דיברו גוונא ונדב.
אך יש עוד היבט שהייתי מעלה כאן הוא ההיבט האינטלקטואלי (שהרי הריסת מנהגים אינה קשורה ישירות לחוק השני של התרמודינמיקה). כבר אריסטו עמד על כך שקל יותר לפרוך (=להרוס אינטלקטואלית) מאשר להוכיח (=לבנות אינטלקטואלית).
לדוגמא (משל קרל פופר), תיאוריה מדעית ניתן לפרוך אך לא להוכיח. לדוגמא, את התיאוריה שכל העורבים הם שחורים ניתן לפרוך באמצעות דוגמא אחת של עורב לבן, אבל כדי להוכיח אותה יש לצפות בכל העורבים עלי אדמות (ואף פעם לא תדע שאכן צפית בכולם). וגם כשכבר צפית זה רק הופך את התיאוריה לבנאלית.
מאידך, היכולת לפרוך את התיאוריה היא שנותנת לה את ערכה. תיאוריה שלא ניתן לפרוך אותה בד"כ נחשבת חסרת ערך (לפחות מדעי). וכן לגבי עדות שאי אתה יכול להזימה. האפשרות להרוס היא שנותנת לבניין את ערכו.

_________________

מיכי

[אני מסכימה עם מה שכבר נאמר, ובכ"ז מוסיפה על כך -

לא תמיד יותר קל להרוס. להרוס משהו קיים דורש פרידה ממשהו מוכר, שכמעט תמיד נראה לנו הכרחי להמשך חיינו. כמו בבניינים או בנוף גם בעניינים שברגש, הפחד מפני ההרס ומפני הפרידה מה"מוכר" חזק ומפחיד בלי פרופורציה ליכולת (ההישרדותית?) שלנו להתגבר, לצמוח או פשוט להתרגל למקום ה"ריק" או השונה. אגב, כמו בבניינים או בנוף, יש מקומות בהם אם לא נהרוס את הישן לעולם לא נצליח לחדש, פשוט כי לא יישאר מקום (פיזי או נפשי) למשהו חדש.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 23/03/2008 7:52:32

החוק השני של התרמודינמיקה.

אם נשכח את הבחינה הסטטיסטית שיש סיכויים רבים יותר שהריסה תצלח מאשר בנייה, אין כל הבדל בין סתירה ובניין, הרי שניהם אפשריים,

אלא שהבעיה היא שבבניין אנחנו מחפשים צורה מאוד ספציפית כך שצריך לעבוד במדויק כדי להגיע אליה,
לעומת זאת בסתירה כל מה שאכפת לנו זה שיחדל הקיום של הדבר וזה לא אמור להיות בצורה ספציפית,

תוקן על ידי גוונא ב- 23/03/2008 0:16:38

אמנם כך הדבר, וניתן להרוס בקלות רבה כ"כ וללא יזע ועמל לאומת הבנייה שהיא כ"כ קשה ומייגעת, אך אם תסתכל על סביבך על העולם, תראה עולם בנוי להפליא, דבר זה מוכיח את העובדה שכח הבנייה חזק מכח ההרס, שאם לא כך היה, היית רואה סביבך שממה...