| נשלח ב-23/3/2008 19:50 |
 |
| |
האם ישנו ענין שלא לדבר במפורש נגד ה"שלא לשמה"?
נשאלתי על ידי חכם אחד, ואמרתי לעצמי כאן הוא בית וועד לחכמים להרוות צמאונו, והריני מודה בשמו מעיקרא למשיב המסור. וזהו בקירוב לשון הרב השואל:
"זכורני שנאמר באיזהו מקומן, שעדיף לא לדבר ישירות נגד ה"שלא לשמה" שהרי צדוק ובייתוס פרשו מהדת עקב אמירת אנטיגנוס איש סוסו 'אל תהיו כעבדים כו''. כמדומה יש על זה בספרים דוגמת מורה נבוכים או אברבנאל וכיו"ב. זה כתוב מפורש שהם פרשו כי לא הבינו את דבריו.
"ונאמר בכ"מ, וזה מצאתי, שאדם צריך מאוד להזהר שמא ישתו מים הרעים וכו'. שאלתי היא, האם האזהרה הזאת קשורה לשמה ושלא לשמה, או שזה רק אזהרה כללית להזהר"?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2015 10:05 |
|
| |
מגילה כה ע"ב
אזהרות ועונשין נקרין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מיראה קמ"ל
במי מדובר? בעמי ארצות שאינם מבינים את תורה בעברית ומתרגמים להם לארמית, ועליהם החשש שמא יעשו מיראה ולא מאהבה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2012 09:52 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/7/2008 10:33 |
|
| |
http://213.8.106.62/leibowitz/ebook.asp?id=16
הרמב"ם חוזר ומטעים שהאמונה האמיתית היתה הכרתו של משה רבנו, ולפיכך מיוחסת לו ידיעת ה' "פנים אל פנים". מימושה של אמונה זו בחיים היה מעמדו של אברהם אבינו בעקדה, ועל כך נאמר לו: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה".
יש אומרים על אמונתו של הרמב"ם שהיא אליטיסטית – אמונה המכוונת ליחידי-סגולה בלבד. הרמב"ם אינו מכחיש זאת: הוא מבחין מאד בין "האדם" ובין "האדם השלם", ואמונתו היא אמונת האדם השלם. אבל אין הרמב"ם אליטיסט במובנה של הבחנה בין בני-אדם שנועדו מטבעם להיות שלמים ובין אחרים שנשללת מהם היכולת הזאת. אדרבא, הוא קובע את הקביעה הנועזה: " כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" (הל' תשובה ה', ב'); אלא שהוא יודע שלא כל אדם מסוגל לאותה גבורה נפשית הנדרשת להפעלת היכולת הגלומה בו ולהוצאת כישוריו מן הכוח אל הפועל. הרמב"ם יודע שהתורה מתחשבת בחולשת האדם, והיא מתירה לבני-האדם "לעבוד את ה' לתקוות שכר ולהימנע מן העברות מיראת עונש". זאת-אומרת: עבודת ה' שלא-לשמה איננה פסולה; גם העוסק בתורה שלא-לשמה עובד את ה'; הוא אדם, והוא יהודי. הרמב"ם מקבל את דעתם של החכמים שאמרו שהעיסוק בתורה שלא-לשמה עשוי, בהשפעתו החינוכית, להביא את האדם לתורה-לשמה – בניגוד לדעתם של חכמים אחרים, המחמירים ואומרים על תורה-לשמה שהיא סם-חיים לאדם, ואילו על תורה שלא-לשמה – שהיא נעשית לו סם-מוות. התכלית היא דרכו של אברהם אבינו, אבל אין הרמב"ם דורש מכל אדם שילך בה; אלא הוא אומר: "לעומת דרך זו ראויה להיות ההתעוררות " (הקדמת פרק "חלק") – ראוי שהאדם ישתדל ללכת בה. אם ישתדל – התורה מכירה בו כאדם שעבד את ה', גם אם לא הגיע לאותה תכלית אשר רק "גיבורי כוח עושי דברו" מסוגלים להגיע אליה. וזה תואם את דברי חז"ל בסיומם של פרקי אבות: "לפום צערא אגרא". הזכות נמדדת לא לפי ההישג אלא לפי המאמץ שהאדם משקיע בכדי להגיע להישג; או – לפי פירושו של הרמב"ם – "לפי ערך יגיעתך בתורה יהיה שכרך".
אם עבודת-ה' לשמה, שהיא לכאורה תביעה קשה ביותר המוצגת לתודעתו של האדם, מוכרת כתכלית הדתית – בין אם האדם המאמין מסוגל להגיע אליה, בין אם אמונתו נשארת בגדר המאמץ להגיע אליה –, נפתח הפתח לאמונה לכל אדם בכל התקופות ההיסטוריות ובכל החליפות והתמורות התרבותיות. הבנה זו של האמונה הדתית משחררת אותה מן התלות במידע שיש לאדם על המציאות הטבעית וההיסטורית ומן התלות במידע שיש לאדם על המציאות הטבעית וההיסטורית ומן התלות במסכת הערכים, האמונות והדעות המקובלות בכל דור בציבור, אפילו אם המאמין עצמו מעורה בציבור זה. ואילו עבודת-ה' שלא-לשמה, שנראית לכאורה קלה יותר מבחינת תודעת האדם, תלויה בהכרח במידע ההוא ובערכים ההם. אם הדת היא "למען האדם" – בכל מובן מן המובנים של ניסוח זה: לתועלתו או לרווחתו המטריאלית או הרוחנית של האדם, לסיפוק צורך נפשי שלו או לסיפוק דרישתו להבנת העולם, הטבע וההיסטוריה – עשויה אמונה זו להתערער. ואילו האמונה בה' מבחינת אלוהותו ולא מבחינת תרומת הדת לצרכים ולאינטרסים של האדם היא "אהבה שאינה תלויה בדבר", היא מתגלמת בתורה ובמצוות, ושום מציאות ושום הכרה חדשה של המציאות אין בהם כדי עירעורה, משום שהן אירלוואנטיות לגביה. את ההבדל בין שתי הגישות הדתיות הללו ניתן להעמיד על ניסוח זה: אמונה שהיא ידע שיש לאדם – או שהוא סבור שישנה לו – על אלוהיו ועל יחסו לעולם, לעומת אמונה שהיא ידע שיש לאדם על עצמו מבחינת חובתו כלפי אלוהיו. בזה הגענו לתפיסת מה שנראה כפאראדוכס אמונתו של הרמב"ם.
הגותו הדתית של הרמב"ם נראית מעורה ומשולבת בתמונת-עולם מסויימת – הקוסמולוגיה והפיסיקה של "המדע" העתיק והביניימי, ובקטיגוריות מסויימות של החשיבה – האונטולוגיה, הלוגיקה והאפיסטמולוגיה האריסטוטלית; משום כך הגות זו מוחזקת "פילוסופיה דתית". תמונת-עולם זו ודרכי חשיבה אלו לא עמדו במבחן הזמן, והיום אין הן מרכיבי עולמנו הרוחני. אולם מעולמו הרוחני של הרמב"ם ניתן למצות את מה שקראנו לו "אמונתו של הרמב"ם", והיא מתגלית – אולי אפילו שלא מדעתו של הרמב"ם – בעוז ובעוצמה שאינם תלויים כלל במנגנון הפילוסופי שבו בוטאה. יתר-על-כן: היא עזה מכל שיטה אמונית ביהדות שמוחזקת "תמימה" ושמאמיניה לא היו מסוגלים להגיע להכרת ה' אלא מבחינת היותו המטפל בעולם, ז.א.- באדם המאמין עצמו; לשון אחר – אמונה באלוהים מבחינת האדם; וכאלו היו רוב השיטות האמוניות ביהדות[1]. לעומתן, לרמב"ם – "ה' הוא האלוהים". במובן זה הוצב בראש שורת שידורים אלה הטיעון שאת דמותו של הרמב"ם יש לתפוס לא רק מבחינת היותו גדול מורי-הוראה בישראל וגדול הפילוסופים של דת ישראל, אלא בעיקר מבחינת היותו גדול המאמינים אחרי האבות והנביאים. "ממשה עד משה..."
[1] צא ולמד מן הקבלה ומשלוחותיה בחסידות, שמבחינתן האל "מתלבש" בעולם, ומכאן – הספירות, הפרצופים וכו'
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-13/7/2008 01:43 |
|
| |
בס"ד
אי אפשר להגיד שכוונת חז"ל היתה שכל החיים אדם ילמד תורה לא לשמה אלא עד גיל 13 ואחרי צריך ללמוד תורה לשמה וגם מי שהתחיל בגיל מאוחר למוד תורה חז"ל אמרו חולין דף כד ע"א "מי שלא ראה סימן ברכה בלימודו חמש שנים שוב אינו רואה".הרי שאחרי חמש לא יראה סימן ברכה בלימודו סימן הוא שלא הגיע למוד תורה לשמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/7/2008 10:57 |
|
| |
פורסט,
אתה כותב:
מאמר הגמ' לגבי תלמידיו של הלל. הוא, עד היכן מיצוי כוחם של תלמידים אלו. וגמ' זו נתנה השראה לרמב"ם על "יכול כל אדם להיות כמשה רבינו"
שים לב אתה מדבר על מצוות אמונה שהיא המצווה הראשונה ובאמת כל המצוות מכוונות לחנך את האדם להשתכלל במצווה הראשונה
אבל האם מי שלא משיג את ההשתכללות באמונה ע"י המצווה. האם הוא לא עובד ה' על ידי מצווה זו, למרות שקיים בגלל מתן שכר רוחני (שהוא ידיעת ה' )
וזה בגלל שהוא לא עבר את התהליך שאותו הרמב"ם כותב בסוף חלק ד' במו"נ ובקצרה בסוף הלכות תשובה (שבתקופה זו של חיי אני לא חושב שאפשר ליישם את זה עד הסוף.) אזי הוא לא עובד ה' ?
---------------------
לענ"ד , יותר משהגמרא על תלמידיו של הלל, מדברת על מיצוי כוח התלמידים, היא מדברת על ההבדלים בפוטנציאל לשלמות בין החכמים - כמ"ש פני משה כפני החמה ופני יהושוע כפני הלבנה. -
ולגבי הרמב"ם אם נדייק בדבריו אז הרי שהוא אומר "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו" מפני שלהיות כמשה רבנו אי אפשר לאף אדם, אך להיות צדיק כמותו אפשר גם אפשר - ולענ"ד מה ששימש השראה לרמב"ם זו העובדה המפורשת בתורה שהאדם נולד בצלם ה' ויש לו הפונטנציאל להגיע לשלמות האנושית האפשרית לו בהתאם לנקודות פתיחה גנטיות בד בבד עם תלמוד תורה -
ראה דברי הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק בסנהדרין:
"ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת עניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. היאך יאמר לבעל תורה "עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם" לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב.
זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה. ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל.
והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו, בבארו להמון מה שביאר, ואמרו בזה "היזהרו בדבריכם" כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א).
ואין ההמון מפסידים מכל וכל בעשותם המצות מיראת העונש ותקוות השכר, אלא שהם בלתי שלמים. ואולם זה טוב להם, עד שיהיה להם כוח והרגל והשתדלות בעשיית התורה, ומזה יתעוררו לדעת האמת ויחזרו עובדים מאהבה.
וזה הוא מה שאמרו ז"ל (פסחים נ)
: לעולם עיסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה"
-----------------------------------------
תוקן על ידי ריינלה ב- 11/07/2008 11:05:03
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 00:54 |
|
| |
mdabraham:
אני לא מבין מדוע הוא רואה ברמב"ם משהו אחר. הרמב"ם רק מוסיף שעבודה שלא לשמה יכולה להוליך לעבודה לשמה, ולכן אל לנו להתייאש. אני לא רואה הכרח בדבריו לומר שאין כל ערך לעבודה שלא לשמה.
כמובן יש להגדיר מהו 'לשמה' ומהו 'מאהבה' (שהרמב"ם כאן משום מה מזהה את הדברים), ומהי 'יראה'. הרי יראת ה' (את ה' א-להיך תירא) היא מצווה מן התורה, ומדוע עבודה מיראה אינה שווה מאומה? ואם תחלקו בין שני סוגי יראה (תתאה ועילאה), אז מדוע האנטי תיזה לעבודה מיראה היא עבודה מאהבה (=לשמה) ולא עבודה מיראה עילאה?
הדברים כבר נדונו בעבר, אבל אין אפשרות לנהל את הדיון שבכאן בלי להקדים את הבירורים הללו.
*****
ForrestGum:
למיכי
כוונתו הוא: שלא יתכן שאדם שמקיים מצווה, לא עבד ה' בגלל שכוונתו לקבל פילה משור הבר...
נכון אדם שמקיים מצווה מאהבה ומיראת שמו, יותר איכותי בעבודתו. אולם עצם המצווה היא איכותית כמו זה שמקיים ע"מ לקבל פרס.
לעצם תמיהתו של הרב מבריסק זו שאלה קשה שאין לי עליה תשובה, האם יתכן שהתורה תימסר לעם בשני שכבות: שכבה ראשונה לתירגול ולרוב העם, שכבה שנייה הדבר האמיתי ולקומץ מהעם?
*****
בעלבעמיו:
לפי דעת הרמב"ם זה בהחלט יתכן.
*****
ריינלה:
ברמב"ם, המצווה היא איכותית מעצם היותה פועלת מאליה על האדם, ועל ידי זה מתוך שלא לשמה בא לשמה - שהיא מביאה אותו לאיזון במידותיו - אדם שבא עם כוונה לעשותה מפני שהיא אמת, ולא מפני שהוא צריך לסמן v לשם הגעה לגן עדן, יפיק ממנה את המירב לכוונת אותה המצווה - ואצלו יתכן שיהיה סיכוי לא להיתקע בשלב התרגול שהוא האמצעי להגעה לאמונה לשמה -
החלוקה שלך לשכבות משונה בעיקר משום שאתה תולה אותה בתורה ולא בבני האדם שכל אחד משיג לפי יכולתו - ואיך תפרש ותחלק את מאמרם : שמונים תלמידים היו להלל הזקן שלושים מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו ושלושים מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע בן נון ?
*****
ForrestGum:
מאמר הגמ' לגבי תלמידיו של הלל. הוא, עד היכן מיצוי כוחם של תלמידים אלו. וגמ' זו נתנה השראה לרמב"ם על "יכול כל אדם להיות כמשה רבינו"
שים לב אתה מדבר על מצוות אמונה שהיא המצווה הראשונה ובאמת כל המצוות מכוונות לחנך את האדם להשתכלל במצווה הראשונה
אבל האם מי שלא משיג את ההשתכללות באמונה ע"י המצווה. האם הוא לא עובד ה' על ידי מצווה זו, למרות שקיים בגלל מתן שכר רוחני (שהוא ידיעת ה' )
וזה בגלל שהוא לא עבר את התהליך שאותו הרמב"ם כותב בסוף חלק ד' במו"נ ובקצרה בסוף הלכות תשובה (שבתקופה זו של חיי אני לא חושב שאפשר ליישם את זה עד הסוף.) אזי הוא לא עובד ה' ?
*****
mdabraham:
פורסט,
לא הבנתי את מה שענית לי. האם לדעתך אין בכלל ערך למצווה שלא נעשית מאהבה ויראה עילאה (פרט להיותה תרגול לקראת קיום מלא)? אם כוונתך לומר שיש ערך אלא שזה אינו הערך המוחלט/המלא, אז מה הקושיא השנייה שלך (כיצד ייתכן שיש הבדל בין המקיים מאהבה ומיראה)? ואם כוונתך לומר שבאמת אין לכך ערך בכלל, על כך שאלתי מנין לך זאת ברמב"ם?
ומן הון להון אזכיר את הערתי לעיל שיש לבאר את המושגים לפני שנכנסים לדיון.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 00:47 |
|
| |
ForrestGum: שיטת בריסק נגד שיטת הרמב"ם בעבודת ה' "בלשמה"
אתמול למדו בדף היומי (סוטה דף מז ע"א) את הגמ' של "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפ' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה, בא לשמה." וידוע שאצל הרמב"ם זה אבן יסוד בעבודת ה' שרק לשמה היא עבודת ה', ושלא לשמה זה תירגול ללשמה, אולם אין זו עבודת ה'.
ותוך כדי אני מוצא שבשיעורי הרי"ז סולובייצ'יק (החדש בהוצאת מישור) על הדף כתבו תלמידיו כך (וסליחה על האריכות)
"וביותר תמוה מה שפירש ברמב"ם בהל' תשובה (פ"י ה"ה) דלשמה היינו שעושה מאהבה, והיינו מאהבת אדון כל הארץ והיא מעלת הנביאים והחכמים והיא מעלת אברהם אבינו כמ"ש בהל' ב שם , ושלא לשמה היינו שעושה מיראה, שלא תגיע אליו פורענות או כדי לקבל שכר וע"ז הוא דנאמר לעולם יעסוק וכו' . ותמוה וכי על שיעסוק בתורה מיראה צריך היתרים על זה, שמתוך כך יבוא לשמה. וכי התורה נאמרה רק למי שהגיע למעלת הנביאים והחכמים ואברהם אבינו. הלא לכל ישראל ניתנה גם לנשים ולכלל עמי הארץ שאינם יכולים להגיע למעלה הגדולה של עבודה מאהבה, והיינו משום דלקיום נמצוות אין לזה שייכות דקיום התורה והמצוות הוי בכל האופנים. והדברים צריכים עיון רב!"
שלושה דברים אנו רואים מדבריו
1) הוא אינו מסכים עם תפיסת ה"אלטיזם" הרמבמיסטי שעבודת ה' היא רק לאלו שהושלמו מבחינה אמונית.
2) עבודת ה' היא מתוך גדרים הלכתיים ובכל עשיית מצווה (שקיומה לא מותנה בשלמות המחשבה, אלא בידיעה של קיום המעשה) היא היא עבודת ה'.
3) מי כבריסק בלימוד עמקני וישר במשנה תורה לרמב"ם אולם פה הרב מבריסק "הריח" שזה פחות הלכתי ויותר פילוסופי והוא לא מהסס לתמוה עליו.
*****
בעלבעמיו:
1) בריסק הציעו אליטיזם אחר.
2) זו בריסק. מסתבר שהרמב"ם לא חשב כך.
3) כפי שכבר ציינתי בהקשר אחר, הרמב"ם ההלכתי התקבל, משא"כ הרמב"ם הפילוסופי.
תוקן על ידי עצכח ב- 10/07/2008 0:48:22
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/3/2008 08:45 |
|
| |
השאלה אינה שאלה בת תשובה אחידה.
לפני זה אחדד השאלה:
השאלה היא, האם מן הראוי שלא לגלות לבני אדם שהמטרה שהם פועלים עבורה, היא אינה המטרה הרצויה, אלא זו תכשיר אותם לפעול עבור המטרה האמיתית.
ואם נמיר את השאלה לחיי המעש -
אבא ואמא הבטיחו לילדם מכונית גדולה, אם במשך שבוע לא יכה את אחיו ואחיותיו. האם יש עניין לגלות לו שהמטרה אינה המכונית אלא שיפסיק להכות?
במקרה זה התשובה ברורה. גם הילד אמור לדעת שהמכונית היא רק תמריץ. זה גם לא יפגע בהתמדה של הילד בהתנהגות הטובה באותו השבוע, (ולגבי הלקח, הדבר מאד תלוי בגודל המתנה. מתנה גדולה מדאי עלולה להחליף את המטרה המיוחלת ודובר ע"ז רבות).
אם כן היכן אנו דנים, במקרה הדומה לאותו ילד אלא שהוא לוקה קצת במחשבתו, ואינו משכיל להכיר במטרה שלא להכות את אחיו כמטרה מרכזית. פה גם אין לנו ספק שהגילוי שהמטרה היא אי ההכאה ולא הפרס לא תזיק.
כל השאלה היא אם כן בשני מקרים:
1. כשההבטחה לקנות לו מכונית בסוף השבוע אינה אמיתית.
2. כשהילד חושב שהוא עושה מה שהגדולים עושים, [כמו מפעיל שלט למכונית אמיתית וחבויה] ואנו שוקלים אם לגלות לו שהוא בעצם עדיין לא עושה את זה נכון.
ובנמשל:
1. אם אדם סומך את עצמו על שכר ועונש, ואנו מגלים לו ששכר מצוה מצוה וכל השאר צ"ע.
2. כשאדם חושב שהוא "עובד ה'" בכך שעושה כל מה שכתוב, ואנו באים לגלות לו שהוא רחוק מלהיות קרוב לתכלית הרצויה.
ואם כן התשובה ברורה, והיא -
תלוי
תלוי כמה האדם מוכשר לזהות את התכלית האמיתית, כמה הוא נשען על התגמול.
לאדם שכל בסיס קיום תורה ומצוות מושתת על עולם הבא, לומר לו שזה הכל שלא לשמה, עשוי להרחיקו. אך ניתן לומר לו שישנה "עוד דרגה" ללא לפסול את דרגתו.
אדם שמבין ש"שכר מצווה מצווה" וגם מחובר לכך, אך בכל זאת הוא מערב כגורם חשוב גם את ה"שלא לשמה" ראוי, לטפטף ולפעמים אף להוקיע את הסטייה לשלא לשמה.
תוקן על ידי יהוסף ב- 25/03/2008 8:53:29
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2008 15:02 |
|
| |
הרב מיכי
כשאדם מסייע לזולת אין כאן סברת סתמא לשמה
אולי לא סברא, אבל הרבה מקפידים לא לסייע, שזה לא לפי כבודם,-כבוד התורה- וזה באמת לשמה.
אני מכיר- וודאי גם אתה- הרבה מאד שמקפידים על כוונות המילות, בעיקר בבנין ירושליים וקיבוץ גלויות.
אני מנסה כבר הרבה שנים לכוון כוונות בתפילת השמ"ע, לבושתי הרבה זה לא עולה בידי, בבורותי לא הבנתי מה יש כאן לכוון שהתפילה כה ברורה ליודע עברית . ובעיקר שאני מתפלל או אומר את זה שלש פעמים ביום, במשך עשרות בשנים.
אני כן מתכון למילות שאני מוציא מפי,(ולא כליבוביץ) פיוטים ותפילות שאני לא מבין אותן, אני לא אומר אותם.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2008 13:47 |
|
| |
ירוחם,
אתה נכנס כאן לסוגיא סבוכה, שודאי מוכרת לך.
הסברא שלך היא סברת 'סתמא לשמה' (דריש זבחים), אלא שסברא זו נאמרה שם לגבי דין לשמה ולא לגבי דין כוונה, שהיא הנדון דידן (על אף המינוח המבלבל של 'לשמה'). אמנם יש שיישמו אותה גם לביאור הדעה שמצוות לא צריכות כוונה, אף דיש לחלק בקל.
וספציפית לגבי תפילה, כבר כתב הגר"ח (מבריסק) שיש שתי כוונות בתפילה: כוונת המילות וכוונה לצאת יד"ח. והנה סברת סתמא לשמה מהני להחליף את הכוונה לצאת יד"ח, מהשיקול שלך (וכי למה הוא עושה כן אם לא בשביל לצאת ידי חובה?!). אבל להחליף את הצורך בכוונת המילות לא מהני סברא זו, שהרי הוא בהחלט לא בהכרח מתכוין לתוכן המילים, אלא רק לצאת יד"ח (ועושה מעשה לייבוביץ, ולולא דמיסתפינא הו"א 'מעשה עמך'  ).
לכן כדי לחדד את הדיון אני ממליץ להתרכז דווקא במצוות רגילות (לא תפילה), שבהן יש רק כוונה אחת (לצאת יד"ח), ולחלק בין מצוות מוסריות או הגיוניות וכדו', לבין מצוות פולחניות או שמעיות. שכן רק בהן ישנה הסברא שאי לאו המצווה הוא לא היה עושה אותן.
כשאדם מסייע לזולת אין כאן סברת סתמא לשמה, שהרי הוא היה מסייע גם בלי שהיה ציווי בכך (אמנם יש שיאמרו שבמצוות כאלו כלל לא נצרכת כוונה, ואנוכי לא כן עמדי). רק במצוות כמו תפילין וכדו' ישנה סברא כזו, שאל"ה מדוע הוא עושה זאת בכלל.
ושוב יש לדון לגבי תפילה מצד נוסף, שכן כבר כתב הגר"ח שיש חפצא של תפילה (כלומר מעשה תפילה, גם ללא המצווה שבזה), ושוב מהדרנא לדחיית סברת סתמא לשמה.
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2008 12:39 |
|
| |
בעל
כן, אבל אז מה זה לשמה? האם עצם קיום המצווה איה גילוי דעת גדולה שהוא מתכוון לעשות מצווה? הרי הוא לא מתפלל לבעל, אלא לה'
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2008 12:32 |
|
| |
ירוחמ
בעלי הלכה יסתפקו בכך.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2008 12:18 |
|
| |
אבקש הבהרה, מה זו מצווה שלא לשמה?
אדם קם בבוקר מוקדם, ובמקום לישון עוד או לקרא עיתון או לטייל בפארק, הוא הולך לבית הכנסת להתפלל, הוא לא חושב שזה לשמה, או לא לשמה,
הוא מתפלל מכיון שהוא חושב שה' ביקש ממנו להתפלל שלש פעמים ביום, ועובדה שהוא עושה את זה בפועל בלי הרבה מחשבה.
האם יש הוכחה גדולה מזו, שהוא עושה מצווה, עם כל המשתמע מכך?
תוקן על ידי ירוחםשם ב- 24/03/2008 12:18:54
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
