מגוון רחב של ניסויים, שהתבצעו על יותר משש-מאות משתתפים, חושף את העובדה העגומה שתחת מצבי לחץ אנו סוטים אל הקיצוניות הקשה ביותר של הדת, על חוסר הסובלנות, הפונדמנטליזם והנכונות להרס עצמי הטמונים בה.
בימים אלו מראה מחקר חדש בכתב העת לאישיות ופסיכולוגיה חברתית, שתגובתו של לותר אינה יוצאת דופן באופייה או בחריפותה. מגוון רחב של ניסויים, שהתבצעו על יותר משש-מאות משתתפים, חושף את העובדה העגומה שתחת מצבי לחץ אנו סוטים אל הקיצוניות הקשה ביותר של הדת, על חוסר הסובלנות, הפונדמנטליזם והנכונות להרס עצמי הטמונים בה.
חלק מהנבדקים במחקר הוצבו בסיטואציות המעוררות חשש ואי-נוחות, בעוד שאחרים חוו מצבים נייטרליים יותר. לאחר מכן הם התבקשו לתאר את מטרותיהם האישיות בחיים, ולדרג את אמונתם באידיאלים הדתיים שלהם. כחלק ממבחן הדירוג, נשאלו המועמדים האם יהיו מוכנים להקריב את חייהם למען דתם, או לתמוך במלחמה להגנתה.
בכל הניסויים שנערכו במסגרת המחקר, הצליחו הנסיינים להראות בבירור שמצביםהמעוררים חשש גרמו לנבדקים להאמין יותר באידיאלים בהם הם תומכים ולהפוך לקיצוניים יותר באמונותיהם הדתיות. באחד המחקרים, כאשר התבקשו הנבדקים לחשוב על קשיים במערכות היחסים שלהם, התעוררה בהם תגובה דתית יוקדת. הנטייה לפונדמנטליזם זינקה, למעשה, אפילו במצבים מחיי היום-יום, והתעוררה גם כאשר המתנדבים נאלצו להתמודד עם בעיה מתמטית סבוכה.
כאשר אנו מתבוננים בתוצאות המחקר, קל להבין את דרכם של המחזירים בתשובה וממירי הדת. פעמים רבות הם נוקטים באסטרטגיה של הקטנה והמעטה של הקיים. החילוניים? פושעים, אנסים וגנבים. הדתיים-לאומיים? בוגדים בדת מבפנים. הרפורמים? מחתנים את החתול שלהם עם הכלב בנישואין אזרחיים. בדרך זו, מתוך שלילת אורח החיים והמגזר אליו משתייך הקורבן, הם מעוררים בו אי-נוחות וחשש – והוא חוזר לזרועות הדת, ולעיתים בקיצוניות שגורמת לו גם לנתק קשרי משפחה ומערכות יחסים קיימות. מדובר, כאמור, בטקטיקה השגורה בידי כל הכתות, כולל אלו שבארץ ישראל.
סוקרטס אמר כי האדם הוא חיה פוליטית. הוא טעה. האדם הוא חיה דתית, וגם אלו מאיתנו שנטשו את הדת חשופים עדיין למשיכתה בתנאי לחץ. ואין המדובר בחלשי אופי. בדיוק להיפך. התגובות הדתיות הקנאיות ביותר התעוררו במשתתפים שהיו בעלי הערכה עצמית גבוהה. משתתפים אלו היו פגיעים משכבר לחששות וללחצים, ונטשו את תקוותיהם להשיג סיפוק מתוך הגשמת מטרותיהם היומיומיות בחיים. זה החבר שלך במשרד, שבטוח כל-כך בעצמו. זוהי הבוסית המנהלת, או שחקן הקולנוע המפורסם. כולם פגיעים, אם רק מצליח המחזיר בתשובה לזרוע בהם את נבגי הספק.
אבל האם אנו באמת נמשכים לדת בלבד? אני מתקשה שלא להשליך מתוך תוצאות המחקר הנוכחי גם על תופעות דמוי-דתיות, כהערצת המנהיג או נאמנות למדינה. זו אינה תופעה מפתיעה. כבר משחר ילדותנו אנו נוטים במצבי לחץ לחפש את האבא המגונן, את האם המחבקת. עבור הילד הצעיר, ההורים הם תחילת כל וסוף כל דבר. אך אנו המבוגרים מבינים שהורינו אינם כל יכולים. אז אנו פונים אל האלוהים, אל המדינה ואל המנהיג. וככל שמצבנו הולך ונהיה חמור יותר, כך נתגודד מאחוריהם ונתמוך בהם ונגרש מלבנו את הספק.
נשמע רע? ובכן, כן. אבל כמו תמיד, אפשר למצוא דרך אחרת. מודעות עצמית לפגמינו ולנטיות המולדות הטבועות בנו יכולה להוביל לגיבוש דרך התמודדות נבונה ומושכלת יותר עם מצבי חרדה ולחץ. ואולי הבנת המנגנונים המקשרים בין חשש ואמונה קיצונית תביא לשינוי ההתמודדות עם חברות ועמים פונדמנטליסטיים, הנשארים מגובשים כגוף אחד מאחורי אמונתם, אך סובלים מפחד מתמיד מפני העולם החיצון.
וכדאי שהבנה כזו תגיע מהר, כי השעון במדינה מתקתק.
