דיני ממונות, הלכה ומשפט

על החילוק שבין דיני ממונות תורניים למשפט החילוני

אם כך, כנראה אני עדיין לא מבין את שאלתך. נסיגה ממה? איזה עיקרון? על מה מדובר?
לפי התיאור שלי יש כאן שתי מערכות נורמות: המוסר והעובדות המשפטיות, שהן בלתי תלויות. ההתנהגות היא תוצאה של שקלול של שתיהן. לכן מן הדין אין להשיב אבידה לאחר ייאוש, אבל מן המוסר - כן. לפעמים חכמים מכניסים את המוסר לתוך הדין באמצעות תקנות.
אין כאן נסיגה משום דבר, אלא שתי מערכות נורמות מקבילות.

אני מנסה להבין, כוונתך שההלכה מנציחה את המצב הקיים, הרי זו בדיוק השאלה, המצב הקיים נחשב חוקי  בגלל עקרונות יסוד המכירים בו, איך נעלמו העקרונות אל מול המצב שהתחדש.

ההצעה שלי לאפשר דיון והתכחשות לעקרונות בכל שינוי, פותרת חלקית את הבעיה, אך לא הבנתי איך הצעתך פוטרת את הנסיגה מהעקרון.

הנקודה של המוסר לא כ"כ קשורה לענין על אף שהיא מעניינת, ז.א. השאלה מהי סמכותו ומטרתו המקורית של החוק לא נוגעת לשאלה מדוע הוא אינו עומד בקריטוריונים שהוא עצמו קבע.

בהבהרתך אני מניח שאתה מתכוין לפורמליזם, לא לקיצוניות במובן אחר כלשהו.
לכן לדעתי עדיף לקחת דוגמא ולדון בה, ואז לנסות ולהסיק מסקנות.
ככלל, כבר כתבתי כאן כמה פעמים (וכן במאמרי ב'אקדמות' על משפט עברי) שההלכה (הטהורה, להבדיל מתקנות וכדו') שונה מהמשפט בכך שהיא אינה חותרת לצדק המוסרי ולראוי, אלא ליישום העובדות המשפטיות. המחוקק האזרחי מעצב את החוקים כדי להשיג מטרות, בעוד ההלכה כפופה לעובדות משפטיות. גם חכמים עצמם מודעים לכפילות הזו.
דוגמא לעניין היא השבת אבידה, שהצדק הטבעי הוא להשיב אותה למאבד, בלי קשר לשאלה האם הוא התייאש או לא. וכך אכן נוהג החוק האזרחי. אבל בהלכה הייאוש אינו מכשיר אלא עובדה משפטית. יש עובדה שכפויה עלינו, שהמתייאש כבר אינו בעלים, ולכן אין חובת השבה אליו.
מאידך, חכמים עצמם אומרים שיש להשיב גם אחרי ייאוש (ויש דעות שאף כופים על כך), כי זה הראוי מבחינה מוסרית.
וכבר עמדו על כך הר"ן בדרשותיו (י"א) ומהר"ל בבאר הגולה (עמ' לא-לב) שלפעמים חוקי הגויים הם צדיקים יותר מחוקי התורה (מבחינה מוסרית), שכן אין מטרתה תיקון העולם אלא יישום האמת (=העובדות המשפטיות).

לדעתי זה פשר הפורמליזם ההלכתי, ולא צריך להגיע להסברים של התפתחות. כידוע, כל הכללים הללו נוצרו על ידי חכמים, ואין עליהם פסוקים (אף שאלו הלכות דאורייתא). כך שברור שאין כאן רק אילוץ פרשני אלא תפיסה מהותית.
הניסיון להבין את ההלכה במונחים משפטיים הוא מוטעה, שכן הוא אינו מבחין בין שני סוגי המערכות הללו. ועל כך עמדתי במאמרי הנ"ל. במאמר אחר הראיתי זאת בהבחנה בין סוגי ההנמקות שעולות במשפט ובהלכה ביחס להשבת אבידה ולזכויות יוצרים.

השאלה היא איך דברים של סברא כמשפט רגיל הגיעו לקיצוניות כזו שלא נמצאה בשום משפט.





גם לקרוא צריך לדעת...

מה???
מה הטענה? מה הנושא? מה הצדדים?

_________________

מיכי

בחוקי חמורבי נמצאו מקבילות רבות לדיני התורה, אע"פ שהלכותיו שרירותיות