מחמת החיבה לדברי הרמב"ם, החלטתי לפרסם עוד הודעה, בה נבאר את פרשנות דברי הרמב"ם לסוף המשנה, כיצד ירד בעומק דעתו לפשט דברי חז"ל, והנציח את אמיתות דבריהם בספרו הגדול משנ"ת.
***
בכדי להקל על הדיון, נעתיק תחילה את דברי הרמב"ם.
וזה לשון הרמב"ם בהלכות נדרים
ב,ז סתם נדרים להחמיר, ופירושן יש בו להקל ולהחמיר. כיצד: האומר הרי הפירות האלו עליי כבשר מליח וכיין נסך--אומרין לו, מה היה בליבך: אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן, וכיין שנתנסך על גבי המזבח היה בליבי--הרי זה אסור; ואם אמר לא היה בליבי אלא תקרובת עבודה זרה, ויין שנתנסך לה--הרי זה מותר; ואם נדר סתם, הרי זה אסור.
ב,ח וכן האומר הרי הפירות האלו עליי חרם--אם כחרם של בדק הבית, אסור; ואם כחרמי כוהנים, מותר, מפני שהן ממון שלהם, ואין בה איסור; ואם סתם, אסור.
ב,ט הרי הן עליי כמעשר--אם כמעשר בהמה--אסור, מפני שהוא קרבן שהקדישו בידו כמו שביארנו; ואם כמעשר דגן, מותר; ואם סתם, אסור.
ב,י הרי הן עליי כתרומה--אם לתרומת הלשכה נתכוון, הרי זה אסור; ואם לתרומת הגורן נתכוון, מותר; ואם סתם, אסור. וכן כל כיוצא בזה.
ב,יא במה דברים אמורים, במקום שמשמע כל אחד מאלו שם שני עניינות. אבל במקום שדרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד, ואמר שם הרי הן עליי חרם--הרי זה אסור; וכן אם היה דרכן שאין קוראין חרם סתם אלא לחרמי כוהנים, הרי זה מותר. וכן כל כיוצא בזה, שאין הולכין בנדרים אלא אחר לשון אנשי אותו מקום באותו זמן.
***
במשנה בנדרים נאמר
ב,ד סתם נדרים להחמיר, ופירושן להקל. כיצד: אמר הרי עליי כבשר מליח, וכיין נסך--אם של שמיים נדר, אסור; ואם של עבודה זרה, מותר; ואם סתם, אסור.
הרי עליי כחרם--אם כחרם של שמיים נדר, אסור; אם של כוהנים, מותר; אם סתם, אסור.
הרי עליי כמעשר--אם כמעשר בהמה נדר, אסור; אם של דגן, מותר; אם סתם, אסור.
הרי עליי כתרומה--אם כתרומת הלשכה נדר, אסור; אם של גורן, מותר. אם סתם, אסור, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, סתם תרומה ביהודה אסורה, ובגליל מותרת--שאין אנשי הגליל מכירין את תרומת הלשכה. סתם חרמין ביהודה מותרין, ובגליל אסורין--שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי כוהנים.
פירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדרים פרק ב משנה ד
כבר נתבאר לך שאין הנדר חל אלא בדבר שנדר. ומעשר בהמה אף על פי שאינו בא בנדר הרי קדושתו בידי אדם כמו שיתבאר במקומו ובידו של אדם לעשות בהמה זו מעשר ותהיה קרבן. ושאר הענין פשוט. ואין הלכה כר' מאיר.
***
נתבונן בדברי חכמים (בנוס' הרמב"ם הגיר' חכמים, שלא כמו שמופיע לפנינו ר' יהודה, ולהלכה אין הבדל) שנזכרו בסוף המשנה.
לפי ר' מאיר אם אמר הרי עלי כתרומה, אין הפרש אם הוא נמצא ביהודה או בגליל, בכל המקומות לשון תרומה בסתם נפרש אותו להחמיר, כי סתם נדרים להחמיר, וכן הדין בחרמים.
לעומת זאת לפי חכמים (ר' יהודה), כשאמר לשון תרומה סתם, צריך להבחין היכן הוא נמצא, כי אם נמצא ביהודה מן הסתם התכוון לתרומת הלשכה ואסור, ואם נמצא בגליל מן הסתם התכוון לתרומת הגורן, וכן הדין בחרמים.
הרמב"ם פסק זאת בהלכה יא, כך שעד כעת הדברים פשוטים וקלים.
***
והנה בתלמוד נדרים יט: נאמר
"רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה כו': הא מכירין אסורין אלמא ספיקא לחומרא אימא סיפא סתם חרמים ביהודה מותרין ובגליל אסורין שאין אנשי הגליל מכירין את חרמי הכהנים הא מכירין מותרין אלמא ספיקא לקולא?
אמר אביי סיפא ר"א ברבי צדוק היא דתניא רבי יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה רבי אלעזר בר' צדוק אומר סתם חרמים בגליל אסורין:"
התלמוד מדייק מהלשון "שאין אנשי הגליל מכירין", מכאן שיתכן מצב שהם כן מכירים, ואילו לשון "שאין אנשי גליל מכירים" מתאר מצב של סתם, כיוון שכן נוצרה סתירה, כי אנשי הגליל לא מכירים את תרומת הלשכה ואת חרמי הכהנים, כך שלפעמים הסתם "מצב של לא מכירים" הוא גורם להתיר (בתרומה), ולפעמים הסתם הוא גורם להחמיר (בחרמים).
בעיון קל מובן שאין כאן שום סתירה, והמילים "שאין אנשי גליל מכירים" לא מתארות מצב של סתם, אלא אדרבה הם מתארות מצב של מטבע לשון קבוע וברור ולא סתם, ולפיכך הדין משתנה לפי לשון בני אדם.
כאמור בתלמוד לא חשבו כך, ואז הובא התירוץ שמה שמצאנו לשון סתם להחמיר בחרמים, הוא כפי ר' אלעזר ברבי צדוק הסובר כך, אבל לפי ר' יהודה בסתם אנחנו מתירים.
מכיוון שזכינו להבין את פשט דברי הברייתות, הרי שברייתא זו שהביא אביי, מפרטת מי הם החכמים שנזכרו במשנה שהעידו על מטבעות לשון מיוחדות בגליל, ובה נאמר שר' יהודה הוא זה שהעיד על לשון תרומה, ור' אלעזר ברבי צדוק הוא זה שהעיד על לשון חרמים, אבל שעל סמך ברייתא זאת ניצור מחלוקת בין ר' יהודה ור' אלעזר ברבי צדוק, הדרך רחוקה.
***
כעת שזכינו לרדת לעומק דעת הרמב"ם, יהיו תמוהים דברי הכס"מ שכתב בנושא זה, וזה לשונו על הלכה יא
כסף משנה הלכות נדרים פרק ב הלכה יא
ומ"מ מ"ש מקום שדרכם שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד וכו' משנה שאינה צריכה היא, דאפי' במקום שמשמע כל אחד מאלו שני שמות כתב ברישא שאם נדר סתם וכ"ש כשאין משמעו באותו מקום אלא לאיסר ולא היה לו לשנותה משום דנפיק מינה חורבא דמשמע דמשום דאין קורין באותו מקום חרם אלא לחרמי בדק הבית הוא דבסתם אסור הא אם קורין באותו מקום חרם סתם גם לחרמי הכהנים מותר וקשיא רישא אסיפא. ואפשר לומר דאיצטריך ליה לאשמועינן דבמקום שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית בלבד אפי' אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור.
הכס"מ לא הבין מדוע העתיק הרמב"ם את פשט המשנה, ואדרבה לפי ההבנה שהעמיס התלמוד על המשנה נפיק מינה חורבה, ותירץ שאם יש מטבע לשון קבוע, אפילו אמר בלבי היה להיפך לא יועיל.
בעיון קל יובן שזה לא מה שכתב הרמב"ם, ובכל הסוגיה אין התייחסות מה הדין אם אמר בלבי היה אחרת, אלא מדובר כאן בסתם אדם שמדבר כפי סגנון לשון אנשי מדינתו, וגם הרמב"ם פסק כדרכו את הסוגיה ולא המציא דינים שלא נכתבו בתלמוד, ואין צורך לכל הדחק הזה.
***
סוף דבר
זכינו לראות איך הרמב"ם בלש בעומק דעתו אחרי פשט דברי חז"ל, וקבע בספרו הלכות מזוקקות בלשון צח ומדויק, ואם נתחקה אחרי פשט דבריו, נזכה לראות את עומק עיונו של הרמב"ם בתלמוד.
_________________
