הצופה - קנאים: איני מכיר
כופרים במדינה
01/04/2008
|
|
|
צביה שריאל, הצעירה שסירבה להשתחרר ממעצר כדי לא להכיר בסמכות בית המשפט,
היא קצה הקרחון בקרב ציבור דתי לאומי שהולך וגדל, השולל את השלטון החילוני
במדינה |
|
|
|
|
מעט מאוד מאזרחי המדינה הזדהו, להערכתי, עם מעצרה הממושך של צביה שריאל,
עקב סירובה להכיר בבית המשפט האזרחי של מדינת ישראל. שחרורה לפני כשבוע,
סיים לכאורה פרשה מעוותת ותמוהה, שהיוותה ניסיון כוחני "לחנך מחדש" בחורה
תמימה בת 18. רק קיבעון מחשבתי וילדותיות, יכולים היו לגרום למערכת
המשפטית לראות באישה הצעירה הזו את אוייב המדינה. אולם עכשיו, משהסתיים
הסיפור הקפקאי, ניתן לבחון בצורה קרה יותר את הטענה שבשמה נלחמה צביה
במערכת המשפט. הטענה שלאדם דתי אסור להכיר בבית המשפט החילוני כיוון שהוא
אינו מייצג את ההלכה היהודית. שריאל הסתמכה על הלכה מפורשת ב"שולחן-ערוך"
האוסרת להזדקק לערכאות של גויים. הלכה מוכרת וידועה לכל איש דתי בארץ.
אבל, האם יש קשר בינה לבין המקרה המדובר? הרי צביה שריאל לא פנתה מיוזמתה
אל בית המשפט - היא מצאה את עצמה על כורחה צריכה להתדיין לפניו. במה שונה
המקרה שלה מזה של יהודי שומר תורה ומצוות בארצות-הברית נניח, שהיה שוכר
עורך דין כדי לחלץ את עצמו מול ערכאות של גויים, כלומר מול בית משפט
אמריקני? כך היה גם על צביה לנהוג. כך נהגו יהודים תמיד כשמצאו את עצמם בל
כורחם במעצר במדינה ממדינות העולם.
הזכות להתגונן מפני מציאות שנכפתה על אדם יהודי, אינה עומדת בסתירה
להלכה הפסוקה ב"שולחן-ערוך", כיוון שהנתבע לא פנה, כפי שכבר ציינתי,
מיוזמתו שלו לבית משפט שאינו פוסק על פי ההלכה.
מכאן, שמה שבאמת התרחש בסיפור הזה, לא התחולל במישור ההלכתי אלא
במרחב הפוליטי-אידיאולוגי: שאלת הלגיטימיות של השלטון החילוני במדינת
ישראל.
מתקרבים לנטורי קרתא
צביה שריאל הציגה תזה הכופרת לחלוטין במדינה, ורואה בה מציאות גרועה
ושונה מכל מדינה מתוקנת אחרת בעולם. האמירה שאין סמכות למדינת ישראל לשפוט
אדם שוללת מהמדינה את אותה לגיטימיות שנתנו יהודים לממשלים ומלכים במדינות
בהן חיו לאורך כל ההיסטוריה. שריאל ביטאה בסרבנותה את הרעיון שישראל גרועה
מכל מדינה אחרת בעולם, ואפילו "דינא דמלכותא דינא" לא תופסת לגביה. אז אם
זה אופייה של המדינה, אם היא נציגה של הרוע עלי אדמות, ברור שלא רק אין
להתפלל לשלומה, אלא אפילו את התפילה שהתפללו יהודים בגלות: "הנותן תשועה
למלכים", אין לומר עליה.
האם לזה הוביל אותנו התהליך העמוק שעובר על חלקים בציבור הדתי לאומי, שהיה בעבר ציוני ומתקרב היום לעולמם של סאטמר ונטורי קרתא?
האם אותם חלקים בימין הדתי שהזדהו עם צביה שריאל, הפכו בשלילתם את
המדינה רדיקליים יותר מהזרם המרכזי בעולם החרדי? הרי הרב ש"ך זצ"ל
ומנהיגים רוחניים חרדים נוספים כן ידעו לראות במציאות הישראלית גם דברים
טובים. זו הסיבה שהסכימו להשתתף בבחירות ולקחת חלק פעיל בפוליטיקה
הישראלית. לגבי דידם לא היה הבדל בין כנסת ישראל לבין הקונגרס האמריקאי
בארה"ב, וכשם שמותר להיות סנטור אמריקני כן מותר להיות ח"כ ישראלי. בדרך
זו הולך היום גם הרב אליישיב וכך הוא מורה בפועל לנציגיו בכנסת.
ואילו זרם המעמקים שמקרה צביה זריאל חושף לעינינו, מלמד על ריחוק
נורא מהחברה הכללית בארץ, ריחוק נפשי שהופך למאיסה בכל מה שמדינת ישראל
מייצגת. לא אופתע אם בעתיד מי שכך חש היום בתוך המחנה שלנו, ישווה את
השמאל הישראלי על כל חלקיו לעמלק שמצווה להכחידו. האם נידרדר עד למצב שבו
חלק מן הציונות הדתית המקצינה הזו יהיה מוכן להלחם בפועל ממש, ברבבות
ומיליוני אחיהם תושבי המדינה רק בגלל העובדה שאלו מצביעים לקדימה או
למפלגת שמאל אחרת?
כבר כתבתי על השבר שהוביל לתהליך המדאיג העובר על חלק מגידולי
הציונות הדתית, ועדיין לא ראיתי שהסחף הזה, המורגש במיוחד בקרב צעירי
המחנה, זוכה לדיון רציני.
תעודת עניות לחינוך
זוהי תעודת עניות למחנכים באולפנות ובישיבות תיכוניות רבות שנמנעים מלהציף את הסוגיה על פני השטח, וחוששים לאחוז את השור בקרניו.
ואם אותם מחנכים חושבים שמדובר במשובת נערים ונערות בגיל ההתבגרות,
וכשאלו יגדלו הם יחזרו אל החיק החם של מדינת ישראל, הם טועים. העובדות
מלמדות שלהפך - גורמים אזוטריים בעלי תורות משיחיות על גבול הטירוף,
סוחפים אחריהם חלק מן הנוער.
לא שקשה להבין מה גורם לכך, העימותים סביב ארץ ישראל אכן כל כך קשים
והמציאות אכן עלולה לייאש עד שהרצון לעזוב את הכול ולהתנכר למדינה
ולתושביה הופכים לפיתוי אמיתי. אלא שמצב כזה כמוהו כנסיגה מהיכולת ומהרצון
שלנו להשפיע על החברה בישראל או לקדמה לכיוונים חיוביים יותר. שום אדם לא
יקשיב ברצינות לאנשים שעקרונית בזים לו ולאורח חייו, כפי שאנשי יש"ע בזים
לתושבי הערים הגדולות במרכז הארץ.
הגיע הזמן שרבנים מרכזיים בהתנחלויות ובעולם החינוך הדתי, יקומו
ויעצרו את הסחף על ידי דיבורים, איסורים ומעשים ברורים. אסור יותר לעצום
עיניים. חייבים לנסח בחדות את הקווים האדומים שמעבר אליהם אין קונצנזוס
ואין סבלנות.
יש כמובן אנשים רבים שעלולים לכעוס למקרא דבריי. כבר בעבר קראו לי
ללכת לכתוב בעיתון "הארץ" וכינו אותי כתב חצר. אבל עד היום לא שמעתי תשובה
ברורה לטענות הללו שאני טוען. ההפך הוא הנכון. במקום להתמודד עם האמת
הפשוטה מנסים להשתיק אותה בדמגוגיה זולה ובהתלהמות רגשית שמהווה בעצם
סתימת פיות אחת גדולה. אולם הכלל הידוע שלשקר אין רגליים לא נעקר ממקומו
בגלל כך |
 |
|
|
