ענווה וגאווה

גאווה היא פגם הסותם את מקור החיים העצמיים של האדם, עד כדי צורך לקבל אישור חיצוני על חשיבות חייו של האדם, מתוך השוואה והתנשאות על נבראים אחרים.

לכל אדם ישנה הזכות המלאה לחיות בעולמו של הבורא, חיים שלמים ובעלי משמעות, מעצם קיומו ויחידיותם של חייו, ומרצונו של הקב"ה לברוא אותו, וכמאמחז"ל לפיכך נברא אדם יחידי (משנה סנהדרין, ד, ה)

הקשר הנשמתי הטבעי עם הבוי"ת, ינבע בכל עוזו באדם שהספקנות בדבר ערך חייו, ועשיית חייו לתכלית חיצונית למטרות גשמיות או חברתיות לא עממוהו, ועל כן איננו בכלל אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת.

דווקא ההכרה בחשיבות העליונה והחד פעמית של חייו, והיות קיומו מתנה מאת הבורא באופן בלתי מותנה בשאר הנבראים, או של שאר הנבראים בו, היא המובילה להרמוניה שלמה עם הבורא והבריאה, ולענוה השלימה, שכל הכרה במעלותיו הוא, איננה מעיבה עליהם.

חז"ל כדרכם הדגישו בגאוה את ההתנהגות החיצונית של הגאוה, ולא את המבנה הפסיכולוגי הפגום שלה.

לנאחז

אכן, שם המקור כפי שהבאת,  ורק עצלות שלי לחפש כראוי היא שגרמה לי לפספס אותו [-  במעורפל היה זכור לי שיש מקור יותר רציני ממה שהבאתי]

אם כי, הדרש של הגר"א במקומו הוא עומד.
 

כרגיל בעניני מלחמת היצר, אנו חייבים להשתמש למודל של נקודת הבחירה של הרב דסלר.

מדברי הרב דסלר עולה, שמה שמתחת לנקודת הבחירה, אין לאדם בו מאבק - והוא תמיד יגבר על יצרו, מה שאין כן מה שבנקודת הבחירה.

וזה לענ"ד כונת הגמרא, ענוה הכונה מה שמתחת לנקודת הבחירה, ועל כן לא צריך שיקול דעת אלא האדם כבר מעצמו נמשך אל הטוב, ותוקף הכונה מה בנקודת הבחירה שצריך הכרעה, והגמרא אומרת שמה שבנקודת הבחירה של אחד הוא מתחת לנקודת הבחירה של השני.

על כן ברור, שזה שהאדם לא הפעיל שיקול דעת זה למעליותא - שאין הוא צריך לשקול בדעתו האם להתגבר או לא, אלא כבר מעצמו הוא בוחר בטוב

וזה חוזר לדברי לעיל, שכל מה שמתחת לנקודת הבחירה שלנו, אנחנו לא מתגאים בו (כמו הנחת תפילין) והגאוה היא בעצם על ההתגברויות שלנו בנקודת הבחירה. ככל שעולים מעלה, מה שהיה בנקודת הבחירה שלנו נהיה מתחת לנקודת הבחירה שלנו ושוב אנו עושים אותו לפי תומנו

למיכה

"שמעתי מאחד מחכמי הפורום ש"ענו" זה משורש ענ"ו וו"ו ויו"ד מתחלפים, ולכן הוא מלשון עניין, כלומר אדם שמתייחס לעניין הבא לפניו באופן "ענייני".

כך כתבת.

הפרוש הזה לא נראה לי מתאים למקרים שהובאו.(משה היה ענו האם הכוונה 
ש התייחס באופן ענייני?)ואיך פרוש זה משתלב עם המקורות האחרים?
ליאיר ידידיה

"כשאדם נאבק עם יצרו, והוא צריך להכריע את יצרו (או להכריע האם לנטות אחרי יצרו או לא) זה לא ענוה אלא 'תוקף' בלשון הגמרא. "

כך כתבת.

הרי אתה הבאת את המקור שמדבר על ענותנותו של בועז והכוונה שהכריע את יצרו.

"כי מה שאדם עושה לפי תומו "

כך כתבת.


לפי זה ענווה היא תכונה שלילית שבה אדם פועל ללא מחשבה ושיקול דעת.?

 סוטה פ"א ה - א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית -

ופירש רש"י : משקל קטן הוא והיינו עוכלא כלומר צריך שיהיה בו מעט גאוה שלא יהו קלי הראש מסתוללין בו ויהא דבריו מתקבלין עליהן בעל כרחם

_________________

יושל
עד כמה שאני זוכר המקור של ת"ח צריך שיהיה לו שמינית שבשמינית מן הגאווה וכו'


אולי תעזור ל,י   איפה המקור לאמירה  זו?

ללוצאטי,

לצענערענע

אין צורך לפירוש מחודש כזה , ובטח לא בסיפור על ר' זכריה בן אבקולס.

כבר הפנו לתוספתא בשבת שאומרת כך: (מהדורת ליברמן פט"ז ה"ז)

בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה.
זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה
אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל

ברור מכאן שענוה הכונה חוסר יכולת או רצון להכריע.
וזה משתלב יפה עם מה שפירשתי, כי מה שאדם עושה לפי תומו היינו שהוא לא חושב שיש כאן משהו שהוא צריך להכריע
כשאדם נאבק עם יצרו, והוא צריך להכריע את יצרו (או להכריע האם לנטות אחרי יצרו או לא) זה לא ענוה אלא 'תוקף' בלשון הגמרא.

 רמב"ם הלכות דעות פ"ב

ה  [ג] ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר--והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד.  ולפיכך נאמר במשה רבנו "עניו מאוד" (במדבר יב,ג), ולא נאמר עניו בלבד.  ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח.  ועוד אמרו שכל המגביה ליבו--כפר בעיקר, שנאמר "ורם, לבבך; ושכחת את ה' אלוהיך" (דברים ח,יד).  ועוד אמרו בשמתא דאית ביה גסות הרוח, ואפילו מקצתה.

והנה אמרו ש'אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד', והנה בהתפללו שם יכרע יותר משאר אדם, וכאילו אמר 'לעניות דעתי הקובעת', ומסתמא זה נראה כלעג, אבל יש מצבים שבהם אדם צריך לדעת לאחוז בזה וגם בזה, וכמו כן מצינו בדוד עצמו שדרשו עליו חז"ל את השם 'עדינו העצני' שהיה מעדן עצמו כתולעת בלימוד תורה ומתקשה כעץ במלחמה, כי ידע לעשות 'הפרדת רשויות', ואין לערבב תחומים, (ולפיכך דווקא המלך הוא המותר לפרוץ גדר ואין ממחים בידו (ודרשו על צזה את השם 'פרץ'), ופשוט שלא הותר לו להגחים מעשיו, אלא שהמלך מסתמא יודע הגבולות הנכונים, אבל בסתם 'ופורץ גדר ישכנו נחש'.) ועוד אכתוב מזה בעניין יוסף ואחיו בל"נ.

(וסתם הערה, מכאן אנו שבים לשאלת מידת הצדקות ה'נכונה' והיחס לצדקות יתרה, כי אם אנו רואים שהמלך מחד נוהג מלכותו כדרך המלך שמחוייב לנהוג שררה, ומאידך מחוייב גם להשפיל עצמו בכריעה במשך כל התפילה, לשם דוגמא, ופה הרי אין אומרים שצדקות זו באה כביכול לכסות על מידת גאווה פסולה, או שהיא אינה מדודה כראוי, או שהיא כביכול תרופה למי שהלך בדרך שאינה נכונה (אם כי יש בזה משהו מה"או" האחרון.) אלא כל אדם נמצא בחייו במצבים שונים, ולפעמים הדרך הנכונה היא קצת להקצין, וכמו כן המלך הדרך הנכונה עבורו היא להקצין מעט בעניין זה, כמובן לא הקצנה של ממש, אבל הקצנה שיהיה די בה בשביל התכלית המצטרך ממנה)

שמעתי מאחד מחכמי הפורום ש"ענו" זה משורש ענ"ו וו"ו ויו"ד מתחלפים, ולכן הוא מלשון עניין, כלומר אדם שמתייחס לעניין הבא לפניו באופן "ענייני".

לגבי 'לבלתי רום לבבו מאחיו', נראה לי דבר פשוט שיש קשר בין מחשבות הלב למעשים, לכן למשל המלך צריך לכרוע בתפילה מתחילתה ועד סופה יותר משאר כל אדם ואף יותר מהכהן הגדול, אמנם כמובן פה זה מצד 'עבודהשבלב', אבל זה נותן פרספקטיבה נוספת, כי הרי כל מעשה שהאדם עושה הוא לפני ה', ובפרט המלך שבדיוק בעניין זה נאמר שבכל מקום שהולך ספר התורה עמו.

ליאיר ידידיה

לפי הציטוט שהבאת למילה ענווה יש כאן אולי משמעות אחרת :התגברות על היצר.
גם על ר' זכריה בן אבקולס נאמר:ענוותנותו של ר' זכריה היא שהחריבה את מקדשנו   וכו' וגם שם אין ענווה במשמעות הרגילה אלא שהוא לא צפה את הנולד "אשרי אדם מפחד תמיד".
מעניין לברר האם בכל המקרים האלה(גם פלטי בן ליש שלא הזכרתי )יש קשר כל שהוא לענווה העומדת מול גאווה או שאלה פירושים אחרים למילה.

רש"י בסנהדרין על מימרת הגמרא 'תוקפו של יוסף ענותנותו של בועז'  אומר:
ענוה - דבר שאין לו שם שאדם עושה לפי תומו
כמדומני שזה הגדרה חדשה ועמוקה יותר לגאוה וענוה ואתן משל שכל אחד יוכל לשער בנפשו
חוגגים לאדם יובל שבעים, ומספרים בשבחו. אחד המספרים מאריך לתאר איך הוא מניח תפילין כל בוקר. ודאי שיתכרכמו פניו של בעל השמחה משום שאת התפילין הוא מניח 'לפי תומו'
אם יתארו כיצד הוא מרבה לפזר צדקה, הוא כבר יהנה או לפחות לא יתבייש
(וממילא יבואר מתי אדם חש לא בנוח כשמספרים בשבחו)

http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_2_47.htm
אין ספק שכבר התברר והתחוור שרוב נבואת הנביאים במשלים, שכּן כך פעולתו של הכלי שלה, כלומר, הכוח המדמה. כן ראוי גם לדעת משהו מעניין ההשאלות וההגזמות, כי יש שהן מופיעות בלשונות ספרי הנבואה, וכאשר הדברים יובנו ככתבם, מבלי לדעת שהם הגזמה או הפרזה, או יובנו לפי מה שהביטוי מורה עליו על-פי המשמעות שנקבעה בראשונה¹, מבלי לדעת שהוא מושאל, ייווצרו אבסורדים².
כבר הבהירו ואמרו: דיברה תורה לשון הבאי³, כלומר, הגזמה, והביאו ראיה מדבריו: ערים גדֹלֹת ובצוּרֹת בשמים (דברים א', 28). וזה נכון. גם כי עוף השמים יוליך את הקול (קהלת י', 20) הוא בבחינת הגזמה. על-פי זאת נאמר: אשר כגֹבה ארזים גָבהו [וחסֹן הוא כאלונים] (עמוס ב', 9). אופן זה מצוי הרבה בדברי הנביאים כולם, כוונתי לדברים שנאמרו בדרך הגזמה והפרזה ולא בדרך הגדרה ודיוק.

א) אלה דבריו על לשון גוזמא ( אולי תוכל אתה לציין לעוד מראה מקום בו הרמב"ם מדבר על לשון גוזמא?

_________________