מעשה דינה (לימוד חומש, לימוד מדרש)

בפרשת "וישלח" אנו לומדים על המעשה הנורא שקרה בבית יעקב. מעשה אונס דינה.
נתבונן במעשה, ונראה מה נוכל ללמוד ממנו.
שיטתנו מוכרת. החומש נועד ללימוד עיוני, מתבונן וזהיר, שרק הוא יכול לאפשר ללומד לעמוד על הרעיונות שמאחורי הסיפור.
עיון כזה יכול להציג בפנינו כמה רעיונות גדולים באמת. את דמותו של יעקב אבינו כאב ממש, אב המחנך את משפחתו למרות המשברים שפוקדים אותה. וכן לחשוף בפנינו יותר מטפח מתפיסתם של חז"ל אודות ההשגחה הפרטית והכלל של מידה כנגד מידה.

(בראשית לד – הציטוטים מתוך התקליטור התורני של די.בי.אס. מלים מופיעות בכתיב מלא, לא כמו בפסוקים עצמם).

א. ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ.
ב. וירא אתה שכם בן חמור החוי נשיא הארץ
ויקח אתה
וישכב אתה
ויענה.

האמנם נהגה דינה כראוי כאשר יצאה "לראות בבנות הארץ"? כאשר קורה אסון כה גדול, כאשר נערה נאנסת, יש נטיה טבעית לחפש את האשם. מה גרם לאונס? האם היתה זו "יציאתה" לסביבה מסוכנת? האם היתה זו השתוקקותה להתחבר ל"בנות הארץ", שלא היו חברות ראויות עבורה?
לפי הפשט, ייחוסה של דינה ללאה "אשר ילדה ליעקב" בא להגדיל את מעלתה ולשמש כהקדמה לצער ולבושה הגדולים של מה שקורה בפסוק השני. אבל חז"ל ראו כאן רמז לעיקרון חינוכי.
מה גרם לה, לדינה, להשתוקק ולצאת בצורה זו? רש"י, בשם חז"ל, רומז לנו על קו מחשבה. הפסוק קורא לה "דינה בת לאה". האם יש כאן רמז לקלות מסויימת שהיתה אצל לאה, אותה הורישה לבתה? כידוע, חסרונות דקים אצל ההורים הופכים לחסרונות בולטים אצל הילדים. האם זה מה שקרה גם כאן?
רמז נוסף אפשר לקבל מן השימוש בצמד המלים "ותצא דינה". האם זה מזכיר לנו משהו? האם זה אמור להזכיר לנו משהו? אני סבור שכן. כבר למדנו על אמה של דינה, "ותצא לאה לקראתו". קשה לגנות את לאה, שנאלצה לצאת מן האהל כדי להזכיר לבעל שהיום תורו להגיע לאהל שלה, לא של רחל, אך היתה בכך פריצה של מידת הצניעות. רמז כזה נקרא אצל המפרשים "המילה המנחה", מעין בבואה של גזירה שווה (ועיין כמובן בנחמה לייבוביץ בפירושה לחומש על שיטת פירוש זו).
לקמן נראה ביאור אחר בדבר.

ג. ותדבק נפשו בדינה בת יעקב ויאהב את הנערה וידבר על לב הנערה.

כאן כדאי להשוות למעשה אמנון ותמר. לאחר שנכשל אמנון עם תמר, הוא מתחיל לשנוא אותה. "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". (שמואל ב' פרק י"ג טו). ואילו שכם מתחיל לאהוב את דינה ביתר שאת.
מדוע השנאה של אמנון, ומדוע האהבה של שכם?
דברינו אינם אלא השערה, אך השערה מסתברת. אמנון ידע שהמעשה שלו אסור, אך הוא לא התגבר על עצמו. כאשר אדם חוטא ונכשל, במיוחד בחטא כבד שאינו אופייני לו, הוא שונא את עצמו על החטא. הוא מרגיש תיעוב. כפי שביארו חז"ל, אדם אינו יכול לסבול את עצמו, את החטא שדבק בו. את השנאה כלפי עצמו העביר אמנון אל תמר האומללה.
אצל שכם היה תהליך הפוך. הוא כנראה לא ראה שום חיסרון באונס. מעמדו כבן שליט העיר מול בתו של נווד התיר לו לנצל אותה כרצונו. כיון שלא התבייש בעצמו, היה מקום בנפשו לתהליכים אחרים. לאחר שסיפק את תאוותו, יכול היה להתבונן בה בעינים אחרות. "ותדבק נפשו בדינה... ויאהב את הנערה". עד כדי כך, שניסה להתנצל בפניה!

ד. ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה.

האם רצה שכם לכפר על החטא בנישואין? פשטות הפסוק מורה כי אהבתו אליה היתה עצומה. לפי מנהג המקום, על אביו לצאת אל אבי הנערה כדי לבקש את ידה. וכן עשו.
יש לשים לב לשימוש במילה "ילדה" במקום נערה. אם העברית של החומש מבדילה בגיל בין ילדה לנערה, כמנהגנו בעברית של היום, יש לשער כי הלשון הרכה של שכם נועדה לתוספת שיכנוע לאביו.
עוד כדאי לציין כי לשם "חמור" אין משמעות שלילית, כמו בימינו. חמור הוא לשון שבח. זה בעל חיים אמין וחזק, וההשוואה אליו וכל שכן קריאה בשמו, היא מעלה. השוו: "יששכר חמור גרם". רק לדורות שינה הכינוי "חמור" את משמעותו לרעה, כפי שזה בעברית של היום.

ה. ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד בואם.

הנה מידתו הבולטת של יעקב. כמה כאב צבר בתוך ליבו, וכמה גדולה היתה מידת השתיקה שלו. עוד נשוב וניתקל בה בהמשך, יותר מפעם אחת.

ו. ויצא חמור אבי שכם אל יעקב לדבר אתו.
ז. ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה.
ח. וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה.
ט. והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו לנו ואת בנתינו תקחו לכם.
י. ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה.
יא. ויאמר שכם אל אביה ואל אחיה אמצא חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן.
יב. הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו לי את הנערה לאשה.

שימו לב לפנייתו של חמור. הוא מדבר עם יעקב ועם בניו. מדוע? האדם שיש לפנות אליו הוא האב. אין לשכוח כי לפי כללי הנימוס של אותה התקופה לא היה מקום לדבר עם האחים. אז מדוע הוא פונה גם אל האחים, או אפילו בעיקר אליהם, כי הם הם העונים?
מתקבלת לפנינו תמונה של הבנים המקיפים את האב, האב השותק, כך שנוצר הרושם כי יש לדבר עם כולם כאחד. אפשר לפרש זאת כנסיונם של האחים לגונן על אביהם, להציג חזית אחת מול האורחים הלא קרואים. ואפשר לראות זאת כתולדה של שתיקת יעקב, שתיקה שהובילה לפיחות במעמדו בעיני האורחים.
חמור מנסה לפתותם. הם נודדים, אך עתה יוכלו לזכות במעמד של תושבי קבע. אפילו יותר מזה. כפי שדייקו המפרשים, הוא מציע להם לתת את בנותיהם, לפי רצונם, ולקחת בנות כרצונם. הם יהיו הקובעים.
שכם, חסר סבלנות וליבו גדוש אהבה, אינו יכול להתאפק ולחכות עד שאביו, המתון והזהיר, ישיג את התוצאה הרצויה בדבריו. הוא מוסיף בקשה משלו. הוא מוכן לתת הכל, ובלבד שיקבל את דינה לנישואין.

מה יעשו יעקב ובניו? הם אינם מעוניינים להשאיר את דינה בבית חמור, אך מה הם יכולים לעשות?


יג. ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם.
יד. ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחתנו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה הוא לנו.
טו. אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל זכר.
טז. ונתנו את בנתינו לכם ואת בנתיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד.
יז. ואם לא תשמעו אלינו להמול
– ולקחנו את בתנו והלכנו.

זו היתה התחבולה שמצאו בני יעקב. הם מאיימים. רוצים את דינה – אז מולו את עצמכם. כולכם! לא נוכל להצטרף אליכם ולהיות לשבט אחד עד שתקבלו עליכם את דרכינו.
ואם לא – אז יקחו את דינה.
ומדוע לא לקחו אותה מקודם? שאלה זו מעידה על חוסר הבנה. האם יכלו בני יעקב להתגבר על עיר כדי לשחרר את אחותם? ודאי שלא!
לעומת זאת, היה ברור מראש שחמור ושכם לא יוכלו לעמוד בתנאי. אם הם מקבלים את ההסכם שהציעו בני יעקב, יש סיכוי לקבל את דינה ללא מאבק.
זו היתה התוכנית שנאמרה "במרמה".

שאר הפסוקים, יח–כד, מספרים על התוצאות המפליאות של התנאי שהציבו בני יעקב. שכם כה מאוהב בדינה, עד שהוא מוכן להימול. אביו, הכרוך אחר בנו, מסכים גם הוא. וכל בני העיר באים אחריהם. כולם, בגיל מבוגר, מלים את עצמם, צד הכרחי כדי להצטרף לבית יעקב, ללכת בדרכי אברהם.

ואז קורה המעשה המביש, שכל המפרשים עמלים לתרצו.
כה. ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח ויהרגו כל זכר.
כו. ואת חמור ואת שכם בנו הרגו לפי חרב
ויקחו את דינה מבית שכם ויצאו.

שמעון ולוי מצילים את דינה. אבל בדרך הם הורגים את שכם ואת חמור, ואחריהם את כל בני העיר, למרות שאלו הסכימו להימול, למרות שאין הם יכולים לעכב בעדם מלהציל את דינה.
ולא זו בלבד, אלא שהם בוזזים את העיר.
אמנם, כפי שמעיד הפסוק, המטרה היתה לקחת נקם, כדי לפרסם לעולם שאין לנצל כך את בנות יעקב. (כז. "בני יעקב באו על החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם"). הכתוב מכנה אותם "בני יעקב" כדי לציין שזה היה המניע למעשיהם, וכן שבזזו את העיר מפני שכולם נחשבו למטמאי אחותם.

אבל דעת יעקב הזקן אינה נוחה מן ההרג.
ל. ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי.

האם זה הנימוק שיש לומר להם? כן. נלמד מאומנותנו של המחנך הישיש, אבינו יעקב. הוא מדבר עם שמעון ולוי לפי השגתם. לא יועיל לומר להם כי הטבח לא היה במקום, כי היה זה מעשה שפל. אבל הם עשויים להבין כי אלימות גוררת אלימות, והסוף יהיה לפגוע בכל המשפחה, בכל העם.

לא. ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו.
אבל גם נימוק זה, נימוק תועלתני ולא ערכי, אינו מתקבל על לב שני האחים חמי המזג. ואולי יש כאן כעין סברה. אם לא נגן על כבוד אחותנו, נהיה למרמס לא פחות ממה שנהיה טרף למלחמה חדשה בשל הנקמה שעשינו בעיר.
דברים אלו אינם מתקבלים על לב יעקב ולא על דעתו. אך הוא שותק. שוב הוא שותק. מתי ירשה לעצמו לדבר? בהזדמנות האחרונה שיש לו, לפני מותו. אז, כשהלב פתוח לשמוע את האב בפעם האחרונה בעולם הזה, כשהאחים התבגרו ולמדו מן הנסיון, אז יוכל יעקב להוכיחם: "כלי חמס מכרותיהם!".

השאלה הגדולה הנשאלת כאן היא: מדוע? מדוע מגיע עונש כזה ליעקב? מדוע נגזר על אבי האומה שלנו שבתו תעבור אירוע כה מזעזע?
נסתייע בדברי חז"ל. חז"ל אמרו (לא מצאתי עכשו את המקום) כי היתה זו מידה כנגד מידה. יעקב, בראשית הפרשה, לפי המדרש, החביא את דינה כדי שעשו לא יבקש לישאנה. יותר מכך, הוא ביקש לנתק מגע מעשו כדי שלא לקלקל את חינוך ילדיו. עשו יתקדם מהר, ויעקב יבוא אחריו לאט. מדוע? כדי למנוע כל קירוב בין זרע יעקב לזרע עשו. זה היה הכרחי מבחינה חינוכית, אך בכך חסם יעקב את הדרך בפני תיקונו וחינוכו של עשו.
הוא גזר עליו ניתוק מבית אברהם ויצחק. אז בשמים גזרו עליו שמה שלא רצה לעשות בצורה נאה ומותרת, על ידי נישואין, ייעשה באמצעות מעשה שפל של אונס.
(יש לדון הרבה על דברים אלו. האם אין אנו יודעים כי עלינו להגן על ילדינו מפני כל השפעה של חינוך לקוי? האם לא צדק יעקב בשעה שהתרחק מאהליו של רשע כעשו? ובכל זאת... ובכל זאת... אפשר שהיה עליו להשאיר דלת פתוחה. אם לא להתחברות בין הילדים, כי אז להתחברות בין הגדולים, שאינם עשויים להינזק. עשו, סוף סוף, הוא אחיו, הוא בנו של יצחק ונכד אברהם. האם יש להניח לו לצאת לתרבות רעה כל כך בקלות, ללא נסיון של קירוב? גם ר' יוחנן עתיד להציע לריש לקיש הליסטים את אחותו היפה כדי למשוך אותו אל הישיבה – וכך זכה עם ישראל באחד מגדולי תלמידי החכמים שלו... יש כאן לקח עמוק לדורנו, על האחריות שמוטלת עלינו...).

מה המידה כנגד מידה שיש כאן? יש כאלו שהבינו כי היה זה עונש ליעקב, אך זאת מפני שהמשמעות האמיתית והפשוטה של אמירה זו של חז"ל מסתתרת בעומק הפרשה. יש כאן השוואה בין שני אירועים. אירוע דינה ואירוע עשו. אך אירוע דינה מורכב משני חלקים, נסיונם של האחים כולם להציל את דינה באמצעות הדרישה למול, ומעשה שמעון ולוי שהרגו את העיר. ההשוואה של חז"ל אינה נוגעת למעשה האחים, שגונה בידי יעקב. היא מתייחסת למה שהיה קורה אילו לא עשו שמעון ולוי מה שעשו.
מה היה קורה אז? בני העיר נימולו. הם הביעו נכונות לקבל את דרך יעקב. הם יכלו להצטרף כגרים לעם ישראל. זו היתה התקנה שהזכירו חז"ל. אתה, יעקב, לא רצית לקרב את אחיך, בדרכים טובות ונעימות. אז יצאת שקרבת, בדרך מרה וקשה, עם מעמי ארץ כנען.
זה מה שתיכננה ההשגחה הפרטית – אבל שמעון ולוי סיכלו את התוכנית האלקית. במעשה אכזרי, ניצלו את חולשתם של החוטפים, שאמנם היו ראויים לגינוי ועונש (ראו ברמב"ם וברמב"ן על חטא בני המקום שעליו נתחייבו מיתה, כל אחד לשיטתו).

לדורות, נקבע כאן משהו בתולדות עם ישראל. אברהם היה אב המון גויים. הוא יצא לתקן את כל העולם. לפי המדרש, שמצייר זאת בצורה מליצית, הוא גייר גרים בכל מקום. כלומר, הוא לימד והפיץ את עבודת ה' לבדו בעולם.
יעקב סולל דרך אחרת בעבודת ה'. הוא אינו דואג לכל העולם. הוא דואג למשפחה. הוא יקים עם אחד שיהיה חטיבה אחת לעבודת ה'. זה שינוי קו מהותי, שאולי בא לידי ביטוי קיצוני בפרשה שלנו. ההזדמנות שניתנה ליעקב משמים ללכת בדרכו של אברהם סוכלה. עם ישראל לבדד ישכון ובגויים לא יתערב. דרך אברהם תונחל לזרע יעקב ולו בלבד. אין עם ישראל נוטל עוד אחריות על העולם שמסביב. דאגתנו לחינוך בנינו לעבודת ד', וגם זה, כידוע, הוא משימה קשה ביותר, ועל אחת כמה וכמה בדורנו.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אמשלום , המאבק עם המלאך מתרחש בלילה באמצע ההכנות לקראת עשיו. טעות שלי.< אסור לכתוב מהזיכרון..>
השאלה היא רק "מי הוא ה"ישראל" שהפסוק מכנה אותו כשם דבר," נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב." ,המלאך אומר לו בלילה לא שמך וכ"ו, ואחרי כל הסיפור ורצח אנשי שכם הקדוש ברוך הוא נגלה אליו ואומר לו שוב לא שמך יקרא עוד יעקב כי אם ישראל ויקרא שמו ישראל." אבל מי מכנה אותם בשם הזה, מהפסוק משתמע שישראל הוא כבר שם של השבט , נעשתה נבלה בישראל ע"י המעשה עם בת יעקב.

.


וכבר חז"ל מתחו ביקורת, ולימדונו כי יחס שאינו שווה אל בניו של אדם, עלולים להביא את האחים עד כדי...

קומר,

תיקון קטן - המאבק במלאך ושינוי השם נעשה לפני המפגש עם עשו, ואולי, במובן מסויים, הוא מאפשר אותו. אולי רק כאשר יעקב כבר אינו "יעקב", המעקב ומרמה, הוא מסוגל לסלוח לעצמו ולעמוד מול אחיו.
ודבריך אלה מתאימים להופיע גם כאן -
יעקב איש תם? (לעצטע נייעס)
http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1723157


עוד דמיון מסויים בין שתיקת יעקב לשתיקת דוד -
העובדה שהאב אינו מגיב מיד לנבלה שנעשתה בבתו, ולא לוקח אחריות על הטיפול בכך, מובילה את בניו לעשות זאת במקומו, ולהוסיף נבלה על נבלה. ומה הלקח שלומדים בניו? שאין דין ואין דיין בתוך המשפחה, ושתי המשפחות (זו של יעקב וזו של דוד) מתפרקות בשנאת אחים ובאלימות נוראה ביניהם (ההתעללות ביוסף ומכירתו; מלחמות בני דוד זה בזה).

יעקב איש תם יושב אוהלים. לא יוצא ליער ולא רודף אחרי זאבים. כשרבקה רוצה שאבא יברך אותו, היא מחפשת אותו לצייד, וצדה לו מהדיר. יעקב בורח אל הדוד לרעות את צאנו הרחק מעיני אחיו הזועם. שבע שנים הוא עובד באהבתו, ועוד שבע בתמימותו. 'חורב אכלני ביום וקרח בלילה'. יש לו ארבע נשים, 12 ילדים, מיני שבט. הוא מנסה לקום וללכת, להתחיל חיים עצמאים. אבל החותן לא משחרר אותו בקלות . הוא מנשל אותו מכל עמלו וחוץ מכמה נקודים ומטולאים הוא עוזב כמו שבא. בעוני ובחוסר כל. הוא מתחיל לצעוד עם כל המשפחה, מסע ראשון של עצמאות, אבל לבן רודף אחריו " לנשק אותם בפעם האחרונה ". מחטט פה ממשש שם מזהיר אותו < משפיל אותו > והולך. הלך החותן, בא התאום עם ארבע מאות איש. יעקב יוצא מכליו כדי לרצות אותו "פן יבוא והיכני אם על בנים". הוא מסדר אותם בשתי קבוצות, הם מתאמנים איך להשתחוות , מה להגיד, איך "למצוא חן בעיני אדוני". לבסוף נפרדים בנשיכה, ויעקב מנסה לנשום לרווחה. אבל אז מופיע המלאך ומנסה להכריע אותו כל הלילה. עייף צולע ומותש הוא חוזר עם שחר אל שבטו. כמה תלאות, כמה הרפתקאות, כמה השפלות בדרכו הראשונה לעצמאות. "ימי שנותיי מעט ורעים". וכשנדמה שהמכשולים מבית סולקו, והוא יכול סוף סוף לבנות את השבט, בא האונס המשפיל הזה מבחוץ. 'וכן לא יעשה' אומר הפסוק. לא עשו דברים כאלה. פשוט לא עשו. גם לשכם והחבורה הקדושה היו נורמות . אונס היה מחוץ לתחום. "נבלה נעשתה בישראל לשכב את בת יעקב" הנבלה נעשתה בישראל, דווקא. ישראל- השם שהוא יקבל עוד מעט, השם שיסמל כוח ועמידה. נגדו נעשתה הנבלה. רק נבט השבט, בא האונס המשפיל הזה לקעקע אותו. האונס הזה היה השפלה אחת יותר מדי, מכה שדחפה אותם לקום ולעשות מעשה לפני שבאמת לא ישאר מהם זכר.
המדרש אומר "הכזונה יעשה את אחותנו, מה הם נוהגים בנו כבני אדם של הפקר". מה היה קשה לו לבעל המדרש, מה לא ברור במילים 'הכזונה יעשה את אחותנו', הוא בוטה, הוא מלא עלבון, הוא יותר מדי ברור. המדרש איפה בא לומר שהאונס של דינה איים עליהם כשבט. " הם נוהגים בנו " זה לא עניין פרטי של דינה, וגם לא נקמה על כבוד המשפחה. מי שנוהג בנו כהפקר, מי שאונס את אחותנו ללא חשש, מחר הוא קם לכלותינו. מה זה הפקר, מותר לכל. כל אחד עושה בו כרצונו. אם שכם רואה אותנו כהפקר , אם אף אחד בסביבה לא חושב שהנורמות חלים גם עלינו, אם אנחנו "בני אדם של הפקר", מה ימנע מהם מחר מלחסל אותנו. שמעון ולוי רצו לנקום נקמה פראית שתזעזע את כל הסביבה. שידעו כולם שהשבט הקטן הזה חי קיים בועט ומסוכן ולא כדאי להתעסק איתו. זו היתה פעולת הישרדות. לא נקמת דם ולא מבצע חילוץ. ולכן יעקב לא הוכיח אותם מיד. הוא לא אהב את מה שהם עשו, אבל הוא הבין את ההיגיון שמאחוריו. רק לפני מותו כשהוא מצווה את הדורות הבאים, חשוב לו שהסיפור הזה לא יהיה מודל לחיקוי. יעקב רוצה שמכל העניין הזה יישאר הגינוי שלו לרצח. לפני מותו הוא מחנך לדורות, אבל בשעת מעשה הוא רק פוחד מהתוצאות. האם הפראות הזו תיצור הרתעה, או שרק תמיט עליהם אסון. ולכן כשהקב"ה נגלה אליו הוא אומר לו, גוי וקהל גויים ...ומלכים ממך יצאו. אל תירא עבדי יעקב, אנכי מגן לך.