של מי המזל? (מעמדה ההלכתי והפילוסופי של הגרלה)

חיים ולדר העניק לנו מתנה לפסח. סיפור חמוד (שהתפרסם במוסף הסיפורים של יתד נאמן, פסח תשס"ח – התאריך מצויין כאן עבור ההיסטוריונים שיקראו באשכול זה בעתיד) המעלה שאלה מעניינת ביותר בהלכה. למעשה, שתי שאלות.

השכן

העלבת אותי.

אני "מתפלפל""?

אני מנסה להבין "פשט" ולא עוד.


ירוחם

עיין בדיחות דרוייאנוב שם, שם. ואם זה באמת בדרוייאנוב, אז הוא מן הסתם גם ציין מקורות לזה. אם כי החידוד, הנסוב על דרשת של המילים "מה שאתה רוצה", נראה ממש כעין "דורשים לשון הדיוט" שבגמרא.

(פעם כתבת לי שאתה מנסה להעלות אצלי חיוך, ואתה אכן מצליח, אבל מטבעי אני נהנה מבדיחות בשעה שאני מנתח אותן. סמיילי).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

השכן       
  כתב ששום בית דין לא היה מאפשר  לגנב לנצח,          סיפור שספרו בב"ב לפני עשרות שנים,

אשה וילדיה עלו מאחת ממדינות הגוש הקומוניסטי, הבעל מסורב עליה נשאר בגולה,
והנה נודה לו כי אחד מיהודי הקהילה קיבל אישור עליה מהשלטונות, והוא עומד להעלות ארצה עם משפחתו,
 
פנה אליו היהודי ובקש ממנו להעביר ארצה לאשתו את רכושו בסך מאה אלף דולר, השני סירב בכל תוקף למה לי הצרה הזו.לאחר סירובים רבים, בלית ברירה אמר לו היהודי ביאוש ,קח את הכסף ותן לאשתי כמה שאתה רוצה, הוא בקש זאת בכתב לפני עדים, והיהודי שלנו כתב וחתם,-
 בקשתי מפלוני להעביר לאשתי 100000דולר, מתוך הסכום הזה שיתן לאשתי כמה שהוא רוצה.

הגיע היהודי שלנו ארצה , ניגש לאשה ואמר לה הנה 5000 דולר מבעלך. איך שאלה האשה- הרי הוא שלח אתך מאה אלף?

נכון השיב, אבל הוא אמר לי לתת לך כמה שאני רוצה. וזהו.

תבע האשה את היהודי לדין תורה אצל הרב וואזנר(כך אומרים), בדין התורה לא הכחיש היהודי, ומסר לבית הדין את הכתב הסכם בין הבעל לבינו.
 שאל הרב זה חתימת בעלך? כן השיבה האשה, חשב הרב מסםר דקות ופסק. תן לאשה 95000 דולר,
 לפי מה דנת כך? נרעש ההיודי והטוען, רב נכבד לשעצמו.

פשוט מאד הסביר בנחת הרב וואזנר, הבעל כתב תן לאשתי כמה שאתה רוצה, ואתה גלית דעתך כי אתה רוצה 95000. אז תן לה מה שאתה רוצה.

_________________

מודה ועוזב

מיימוני, לא טענתי כלום לגוף הענין. מה שטענתי הוא, שברוב בתי הדין ובתי המשפט, לא היו מאפשרים לגנב לנצח בכזו תביעה.
כדי לא לאפשר לו לנצח, אולי היו מתפלפלים כמוך, ואולי אחרת.
אני לא שלחתי ידי באף פלפול שכזה.

_________________

השכן

אתה מעלה נימוק חדש. "הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו עימו שלא כהוגן".

כלומר, שמעיקר הדין הכרטיס עשוי להיות של הגנב! אלא שראוי לקנסו?

יש לנתח ולבדוק אם החזרת הכרטיס לבעליו, גם אם גנב, תחשב כאן כסיוע לגנב. הגע בעצמך. יש כאן שני סיפורים. סיפור אחד הוא גזילת כרטיסו של מאיר בידי לייבל. סיפור אחר הוא הפקדת הכרטיס של לייבל בידי מאיר. נכון שהכרטיס של מאיר נגזל, אבל הוא לא זכה. לעומת זאת, הכרטיס של לייבל, שהיה בידי מאיר, כן זכה.

לייבל רק טוען: החזירו לי את שלי. את הכרטיס של מאיר אני מוכן להחזיר. כמה הוא שווה? כמו אתרוג אחרי סוכות וחמץ אחרי הפסח, נייר לצור על פי צלוחית. אבל את שלי תנו לי, כי הוא שווה ממון רב.

מדוע למנוע ממנו את שלו?

אלא אם כן תטען שלייבל בעצם מסר את כרטיסו לידי מאיר, ובשעת הגזילה יש מקום לומר שהיתה זו החלפת כרטיס בכרטיס. דעת מקנה ודאי היתה כאן. לייבל רצה להקנות את הכרטיס שלו למאיר כדי לקבל את של מאיר (וכדי למנוע ממאיר לחשוד).

ועוד, שלייבל התחייב, עם הגניבה, בכרטיס או בדמי כרטיס למאיר, והכרטיס של לייבל מופקד היה בידי מאיר, (גם אם נאמר שלא היה זה קנין מלא), הרי מאיר יכול לגבות את חובו של לייבל מן הכרטיס של לייבל.

זה אומר שאולי מאיר לא גמר עדיין בדעתו אם לקנות את הכרטיס של לייבל תמורת כרטיסו. אבל ידו על העליונה. אילו הכרטיס של לייבל לא היה זוכה, היה מאיר יכול לטעון: הבא לי דמי כרטיסי שגזלת (ויכול היה לייבל להחזיר את הכרטיס של מאיר כדין גזלן האומר "הרי שלך לפניך"). עכשו כשזכה הכרטיס, יכול מאיר לטעון שהוא חפץ בכרטיס של לייבל בתור דמי כרטיסו שלו. אבל גם אם נאמר שידו על העליונה לעשות זאת, זה רק אם הכרטיס הנגזל לא קיים. אחרת, כפי שכתבתי, יכול לייבל לומר: הרי שלך, כלומר כרטיסך הגזול, לפניך. והשב לי את כרטיסי, שמעולם לא מכרתי לך, ורק כעין פקדון היה בידיך.

לפי הלשון הראשון קנה מאיר את הכרטיס כיון שלייבל רצה ל"מכור" לו את שלו בהחלפה. לפי הלשון השני יכול עדיין לייבל לומר "הרי שלך לפניך" על הכרטיס הגזול וצריך להחזיר לו את שלו.

אלא אם כן תרצה לטעון ש"עושים עמו שלא כהוגן". אבל זאת מנלן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

לגבי הפסק של האור שמח - האם אתה רואה את האור שמח פוסק לטובת הגנב? כל פוסק [ובית משפט] היה מנתח את העובדות ואת הדין כך, שלא יצא שהגנב ירויח מהגניבה.

במיוחד, כשאין עוררין על כך, שהגנב לא היה מעביר את הזכיה לעשיר, אם היה הכרטיס שבידי הגנב זוכה

_________________

דגים

הצגת צורת התמודדות של פוסקים עם שאלה הלכתית. כמדומה שאם צורה זו קיימת, יש בכך מן הפסול. זוהי התחמקות, ובעצמך השתמשת במונח זה.

אני משער שניתן לגבות את הטענה מתחום ההיסטוריה של ההלכה כי כן היא דרך הפסק. על כל פנים, כמדומה שזו תופעה מחודשת ולא אטעה אם אשייכנה לתקופה המודרנית, תקופת הרתיעה מן ההכרעה.

בניתוח שלך ניסית לבודד את המרכיב המרכזי, שהוא לדעתך החלפת המקום. מה ביקש המחליף להשיג ועל מה וותר ועל מה לא.

זו נקודה חשובה, אך האם היא היא הנקודה המרכזית? בעיניך כנראה כן, וכך ראה זאת גם ולדר. בעיני - לא. אמנם צורת התצוגה שלך מזמינה את הניתוח המטפיזי שביקשתי לפתח.

לגבי השאלה השניה, קל לענות עליה. העתקתי כמה פרטים מן הסיפור אליבא דולדר. לייבל מאמין שמאיר יזכה, וכדי לגנוב בלי שייתפס, הוא קונה כרטיס כדי להחליפנו בכרטיס של מאיר הצדיק.

לגבי הכלל שמציג הכרטיס נחשב לזוכה, יתכן שזה נכון היסטורית (לא שאני מערער על דבריך) אבל האם זה "דינא דמלכותא דינא"? הלא יתכן שאדם יצליח להשיג את הכסף, אבל ישתכנע, בין בבית דין, בין בטענות הלכתיות, שהכסף מגיע לאחר.

לגבי תשובתו של האור שמח, האם באמת יש תשובה כזו, והיכן היא נמצאת? (בשו"ת אור שמח שיש בידי, בהוצאת מכון ירושלים, לא מצאתי תשובה כזו).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

בשאלה הראשונה הטיפול הוא כנהוג אצל הרבה מן הפוסקים, שמחפשים בכל הכוח סיטואציה שתפתור אותם מהכרעה הלכתית, ומשתמשים בכל הסברות והספיקות האפשרייו, להחתמק מההכרעה. הטיפול המשפטי הנכון הוא, על ידי שנבודד את ההשפעות הצדדיות ונדון לגופו של דבר. נניח שיש רק קופה אחת, ונניח שהזמן היה בכל מקרה אותו זמן, מה יהיה בגוף השאלה המשפטית, האם חילוף המקום הוא גם ויתור על כל טובות ההנאה של מי שקודם לחברו, או שדעתו הייתה להעניק לחבר זכות קדימה מצומצמת רק לכדי שיעור הזמן המתבזבז.

בשאלה השניה, הצדדים הנסיבתיים תמוהים. אם לייבל הגנב מסוגל לגנוב את כרטיסו של הגביר מאיר, מדוע היה עליו לחסוך ולרכוש בעצמו כרטיס, ומדוע בכלל היה צריך להשאיר את שלו תמורת הכרטיס הגנוב? מדומה ששנו כלל קבוע בתקנות פרסי הגרלות, שהאיש שמציג את הכרטיס הוא הזוכה ואין זה משנה כלל שום מקרה או אירוע. ואולי ע"ז מתבסס פסקו של האו"ש.