מילים פורחות באוויר- פרק 3

   הולכי הרגל לא זיהו במה ממוקד מבטו של שמוליק, אבל הוא עצמו ידע, ידע גם ידע, הוא זיהה אותה - את יפעת, מה היא עושה פה חשב לעצמו.

אמנם ב"ב לא עיר מרוחקת מת"א אך מרוחקת דיה כדי להשתומם על הופעתה של יפעת בשעת בוקר כה מוקדמת.

   שמוליק המשיך לעקוב עד שיפעת נעלמה מהעין, אפשר לומר שעייפותו מנעה ממנו לעשות צעדים שאולי היו נחשבים כהרסניים לקשר אותו ייחל לעצמו עם יפעת.

שמוליק נרגע מעט חצה את הכביש בבטחה והמשיך לצעוד לביתו, אחרי לילה כזה הוא יותר מזקוק לשינה ערבה.

  הוא עוד הספיק לראות אימו ברגעיה האחרונים מתכוננת ליציאה מן הבית בדרכה לעבודה- אמנם משפחת הלוינזונים הייתה משופעת כמו שכבר אמרנו בכסף רב, אך אידיאולוגיה רבת שנים סבבה את השפחה, הדבר ההרסני ביותר לנפש האדם הוא השעמום, שיננה אימו באוזניו בעודו קטן, גם בגיל מבוגר, גם אז צריך לעשות משהו להתנדב, לעבוד, להתעסק. העיקר לא להשתעמם- אימו שמה לב כשהוא נכנס הביתה וחיוך נסוך על פניה.

   אימא, אמר שמוליק, "אני מאוד שמח שאת מחייכת במיוחד אחרי אתמול בלילה את יודעת שלא בכיתי מצער", "כן אני יודעת שמוליק גם אני עכשיו שמחה ומאושרת", אני מקווה גם בשבילך, "רק תאמר לי שמוליק במקרה והשדכנית תתקשר מה אני אומר לה?"

"מה את חושבת? אמר שמוליק",

אולי לא תמתח אותי ופשוט תגיד את זה, בוודאי אני רוצה עוד פגישה.

   מיכל יצאה מן הבית מפזזת לעצמה שירים שרק היא ידעה מה הם מסמלים עבורה.

שמוליק נשכב על המיטה נלחם בעייפותו רק כדי להעלות את דמותה של יפעת להיזכר בחיוכה בהבעות פניה, אך גם כוח רגשי זה לא יכול על עייפותו, היא הכריעתו.
שמוליק נפל שדוד על המיטה כשרק אוושת קול נשימותיו מוכיחה על קיומו.

   הדלת נסגרה בעדה ויפעת המומה, אמרתי לו הרגע "להתראות שמוליק", תגידי מה את נורמאלית מה עבר לך בראש, מה קורה איתך, ממתי את מתחילה עם גברים...
יפעת לא ידעה מה קרה לה "מישהו" השתלט עליה מישהו או "משהו" אבל זה השתלט.

יפעת ניסתה לשחזר את מהלך הפגישה וממש לא הבינה, לא דיברנו מילה וחצי מילה, אה חוץ מזה שהוא ביקש להגיד לאבא שלום, אני מרגישה כאילו אני מכירה אותו שנים.

מה קורה איתי???

   לא, אני בטוחה שזה שום דבר, בס"ה זאת הייתה הפגישה הכי מזוויעה בחיי, שום נושא שיחה רק מתח ועצבים...
משהו דגדג בעורפה היא שלחה יד אבל אין שם שום דבר ואז היא מרגישה את זה ביד ואח"כ בראש ואח"כ בידיים, קול קורא לה היא מסתכלת לצד ימין לצד שמאל אין  אף אחד, אבא מזמן נוחר אימא מתכוננת לשינה, הקול ממשיך לקרוא לה בתוך ראשה.

 יפעת... יפעת... יפעת... יפעת... יפעת... יפעת... יפעת....

"מה את מרגישה..."

"למה ליבך לוהט..."

"למה מידייך ניגרות שבילי זיעה..."

יפעת... את מאוהבת....???

יפעת ניסתה לגרש את הקול מראשה אבל ללא הצלחה, המשיכה להילחם בכל כוחה, אבל לא בהצלחה הקול המשיך והמשיך.

כוחה להילחם נדם כאילו מרצון הסכימה לשתף פעולה.

-          "לא היה בינינו כלום, לא דיברנו, גם לא צחקנו".

-          " אז למה את מרוגשת כ"כ.

-          "לא יודעת, בטח סתם עצבים אחרי פגישה מעצבנת".

-          "את בטוחה יפעת, כי לא נראה לי שזאת הסיבה".

-          "תהיה בטוח שזאת הסיבה".

-          "טוב אם כך את יכולה להרים את שפופרת הטלפון לענות תשובה שלילית".

-          "לא! מה פתאום אני צריכה לחשוב".

-          "רגע, על מה יש לחשוב לפני רגע אמרת שהפגישה הייתה קטסטרופה".

-          "לא אמרתי קטסטרופה, אמרתי פגישה מעצבנת".

-          "יפעת... יפעת... יפעת...."

-          "מה? קול מעצבן שכמותך".

-          "אני חושב שיש לך כלפיו רגשות..."

-          "טוב נניח שכן מה זה קשור אילך"

-          אני בטוח שזה לא קשור אלי, אבל אני בטוח שזה קשור אליך".

-          נכון! עכשיו תעוף לי מהראש, ותן לי לחיות".

   את השורה האחרונה אמרה יפעת בזעם ובפה מלא, שושנה הופיעה בפתח הסלון,

"מה קורה לך יפעת עם מי את מדברת?"

"שום דבר אימא את יכולה לחזור לישון",

"את בטוחה יפעת?",

"אימא... אם לא הייתי בטוחה לא הייתי אומרת את זה",

"טוב יפעתוש חמודה לילה טוב, ו.. אל תשכחי מחר יש לך מבחן במתמטיקה",

"בסדר... אימא בסדר..."

   יפעת ניסתה עוד לחשוב לצד זה או אחר, אך נשברה, היא עייפה מידי זה לא הזמן עכשיו, מחר אקום ליום חדש והכול יראה אחרת, כך לפחות חשבה.

   הבוקר הגיע, ציוצי הציפורים מחוץ לחלונה בישרו זאת, יפעת מאז ומעולם אהבה בעלי חיים ובמיוחד ציפורים, כלפינו בני האדם ציפורים אינם מדברות הן רק מצייצות אך גם אנו נוכל לשמוע מתוך הציוצים דיבורים של שמחה, של אכזבה, של כאב ואובדן, כך נהגה לומר לפני בנות ה- "בתיה" אותן הדריכה בשנתה הראשונה.

  יפעת קפצה מהמיטה מדלגת בקלילות לעבר חדר הרחצה, כמה דקות והיא כבר ליד שולחן מכינה טוסט להמשך היום, רצה לה בין מסדרונות הבית מפילה בדרך כמה ישנים/ערים ממש כמו ציפור דרור.

"יפעת, צעקה אימא את מעירה את כל בני הבית נתקלת בהם מה קורה איתך הבוקר?

או שאת עליזה או שדבר חמור קרה",

כאילו אין לך היום מבחן במתמטיקה- אכן לא נלאה אתכם אבל כשליפעת יש מבחן במתמטיקה כל הבית יודע השתתף ולפעמים גם עונה על השאלות -?

"אימא, בבקשה ממך לא קרה שום דבר. מה, כבר אסור להיות שמחה..."

שושנה לא ידעה מה לומר, טוב, אמרה אני רק מקווה שזה משהו חולף חשבה בליבה.

   יפעת יצאה מפתח הדלת ובאופן מפתיע המעלית נפתחה, בד"כ יפעת לא מפספסת את המעלית אבל הפעם כאילו שד אחוז בגופה בקפיצות שלש שלוש ממש כבת שלוש קיפצה מעל המדרגות....

עוד היא בכניסה לחדר המדרגות, פגעה בה גברת רוזנשטיין, אווו שלום לך יפעת אמרה, הרבה זמן לא ראיתיך כ"כ זורחת, תודה לך אני סתם... את יודעת... , לא לא חמודה שלי עלי א"א לעבוד, בטח משהו טוב קורה לך, ממש לא גברת רוזנשטיין הכול רגיל הכול בסדר...

טוב אם את מתעקשת, אבל את יודעת יפעת אם יש לך שאלה קטנה אני תמיד כאן בשבילך.

   יפעת פנתה ללכת, אך גברת רוזנשטיין עצרה אותה בידה, יפעתי את מוכנה לעשות לי טובה, אני בדרך עכשיו לחיימקה שלי את יודעת בעלי, כבר חולה הרבה זמן אני נוסעת לבית אבות שלו בת"א היית מוכנה לבא לעזור לי קצת? אני אשלם לך אח"כ מונית ישר לאיפה שאת צריכה, יפעת לא חשבה לרגע בוודאי גברת רוזנשטיין בוודאי ענתה.

   המונית חלפה על פני הערים גבעתיים רמת גן קריית אונו... יפעת חשבה לעצמה ת"א עיר ללא הפסקה... רגע זה לא העיר ששמוליק גר בה? אני לא מאמינה זו העיר.

הם ירדו בקרבת מקום גברת רוזנשטיין נתמכת ביפעת במדרגות,

    "כבר אמרתי להנהלה כמה פעמים לסדר אותם, יום אחד אני אשבור את אחת הרגליים שלי פה" יפעת חייכה "את תהיי בסדר".

" זהו הנה הגענו, יפעתי את יכולה לרדת לטייל קצת בחוץ אני אסיים פה ונחזור, את יודעת מה יפעתי בואי נאמר בערך חצי שעה", "זה בסדר גברת רוזנשטיין אין שום בעיה", "יפעתי עוד משהו, אם את חוזרת מוקדם תזכרי אני בחדר 315 את יכולה לעלות".

   יפעת דילגה בקלילות במדרגות יוצאת אל המרחב לשאוף אויר צח, אמנם ת"א לא בדיוק משופעת באוויר צח אך במקרה בית האבות היה באזור הנושק לשפת הים, שם ת"א בהחלט משופעת באוויר צח- אויר ים,

יפעת הסתובבה ברחוב מדמיינת לה איפה גר שמוליק אולי הוא עכשיו מציץ בה דרך חלונות ביתו, היא כבר שמה לב שהוא אוהב להציץ, טוב לא הכוונה למציצן, הוא די ביישן וכלן הוא מביט דרך הצצה.

   מרחוק שמעה יפעת צפירות מכוניות רבות, במרכז הכביש עמד לו בחור והסתכל היישר לכיוונה, היא הסתובבה אחורה כדי לראות לאן ועל מי מביט הבחור אבל היא לא ראתה מישהו אחר מלבדה, עד שהיא הסתובבה חזרה הבחור כבר לא עמד שם, בטח איזה משוגע חשבה לעצמה איזה בחור נורמאלי עומד באמצע הכביש ומסתכל על אנשים...

היום העולם מלא בהם, אני מקווה ששמוליק לא אחד מהם. 

תוקן על ידי אסיק_good ב- 30/05/2008 2:27:07