מילים פורחות באוויר- 4

    יפעת הציצה בשעון, אממ... אני כבר מסתובבת יותר מחצי שעה בחוץ איזו שכחנית אני, בד"כ זה לא קורה לי אני דייקנית חשבה יפעת לעצמה.

"רופא ראשי, רופא ראשי לחדר 315... מערכת הנשמה לחדר 315" , נשמעה הכריזה.
יפעת נכנסה לבית האבות, לרגע נעצרה קפאה במקומה מוחה ניסה לנתח את הנתונים רגע זה החדר של גברת....

   יפעת רצה לכיוון המעלית אך זו מיאנה להיפתח, היא כבר הייתה בדרכה לחדר 315, השלט מדרגות לשעת חירום בער כנורה אדומה לעיניה, בתנועת יד חזקה פתחה יפעת את הדלת והתחילה לעלות יותר נכון לרוץ במעלה המדרגות.
מתנשמת ומתנשפת הגיעה יפעת לחדר דרך הדלת האחורית ליציאת חירום- במבט לאחור הבחירה במדרגות הייתה נכונה, דרך הדלת הראשית היא לא הייתה נכנסת בגלל השומרים- מזרקים, רופאים, אחיות, צעקות ובעיקר אישה נמוכה, זקנה - גברת רוזנשטיין- עומדת בפינה מכווצת לא יודעת לאן להסתכל מה לומר, מחפשת יד אוהבת, יד תומכת יפעת הגיעה בדיוק בזמן בשבילה.

    "גברת רוזנשטיין... גברת רוזנשטיין, תעני לי זאת יפעת, מה קורה פה..."

    " יפעתי אני לא יודעת להגיד לך מה קרה, דיברנו, סיפרתי לו על הנכדים סיפרתי לו גם שאת באת איתי ונראית מאוד שמחה היום... ופתאום המכשירים האלו... המכשירים התחילו לזמזם לצפצף האחיות הגיעו הרופאים, אני ממש מפחדת מה יהיה איתו.... מה יהיה עם חיימקה שלי, הוא יחיה... בכלל, אין לי חיים בלעדיו, בלעדי חיימקה שלי"

    " גברת רוזנשטיין ענתה יפעת יהיה בסדר אני בטוחה ב...".

    יפעת לא סיימה את המשפט והרופא הראשי ניגש אליה,

               " גברת רוזנשטיין זו את?",

               " כן, כן זו אני",

               " אני מצטער אבל אלו הרגעים האחרונים של בעלך,

                 אולי תרצי לארגן מניין ליציאת נשמה",

               " אני לא מאמינה..."

יפעת הייתה צריכה להרחיק את גברת רוזנשטיין מן החדר זה היה מעבר לכוחותיה אולי גם של יפעת עצמה.

   הרב של בית האבות הגיע במרוצה, מסתודד עם הצוות הרפואי פניו הביעו ייאוש רב. מאיפה הוא ימצא בזמן כה קצר מניין ליציאת נשמה מדובר פה על ת"א, חוף הים.

הרב נשען על דלפק המזכירות וחשב בקול - ר' עמנואל רב חדש של בית האבות לא מזמן נקרא לשמש כמחליפו של קדמו בתפקיד, רבות נועץ עם רבו האדמו"ר מסדיגורא אך זה הפציר בו לקחת את התפקיד עליו. " אמנם אתה מגיע מב"ב עיר שכל כולה קדושה, אך האם זה לא חלק מתפקידינו להפיץ את הקדושה הלאה, האם נשאר מכונסים בתוך עצמנו לעולם! ר' עימנואל קיבל על עצמו את הדין מצויד בברכת רבו יצא לדרך- הנה עכשיו הגיע המבחן.

      בבית אבות זה שחלק מנפטריו הגיע לטקס הקבורה דרך כבשן המשרפה של חברת "עלי שלכת" יכול להיות שינוי, קידוש שם שמים של יציאת נשמה.

אך זה צריך להיות בזמן הקרוב אין הוא מכיר יהודים בת"א ובטח לא חרדים, כאילו הפקידה קראה את מחשבותיו.

     "אממ כבוד הרב... אמרה, אני מכירה בחור אחד נראה לי חרדי, לבוש כמו הרב, חולצה לבנה חליפה הוא מגיע בשבתות לעשות קידוש"

     "מצוין תני לי מספר הטלפון"

     "אני מצטערת כבוד הרב אין לנו מספר, הוא אף פעם לא הגיע ביום חול

      לכן לא רשמנו את מספר טלפון"

     "ומה עם שמו מקום מגוריו?"

     "מצטערת אף אחד מהצוות לא היה עימו בקשר,

      אבל רגע... הרב רואה את הזקן שיושב שם בפינה הוא מכיר אותו,

      כשהבחור היה בא לעשות קידוש הוא היה מדבר איתו אחרי הקידוש.

     אולי הוא יידע פרטים על הבחור."

   הרב ניגש אל הזקן,

    " ר' ייד, אתה מכיר את בחור שמגיע לעשות קידוש בשבתות?"

    "מה... אני לא שומע..." את הבחור, הבחור החרדי???",

    " אה אתה מתכוון לשמוליק'ה, בטח, בטח שאני מכיר"

    "אתה יכול להגיד לי איפה הוא גר, ומה שם משפחתו?",

    "שמוליק של הלוינזונים?!, בטח הם גרים קרוב מאוד לפה, בירקון 7"

       הירקון 7 הספיק לר' עימנואל, בית האבות נמצא בירקון 5 ריחוק של שני בניינים.

ר' עמנואל יצא בריצה נזהר שלא להפיל אף ישיש בדרכו החוצה, את הדרך לקומה חמישית עשה ר' עימנואל ברגליו כמעט ומאבד את נשימתו שלו בדרכו לדירת הלוינזונים.

ר' עמנואל נעצר למול דלת כבדה עם מצילה אדירה, חושב לעצמו את מי אני הולך למצוא פה אני מקווה שבחור חרדי ולא דמוי חרדי.

   ר' עמנואל נקש בדלת בהתחלה בעדינות, אבל לא היה מענה גם אם אני מעיר מישהו בוודאי זה לטובה חשב לעצמו.

   נקודות אור קופצניות הפריעו לשמוליק בתוך החלום, שמוליק נאחז בחלום בכל כוחו אין הוא רוצה להפסיד חלום כ"כ יפה, על יפעת.

ברם נקודות האור והקולות שבמוחו הפריעו יותר ויותר, עד שהם נהפכו לקולות של ממש. שמוליק פקח את עיניו, וחושיו התחדדו למשמע דפיקות רמות מכיוון הדלת, מי דופק בשעה הזאת??? ועוד כאלו דפיקות....

קבצנים אין פה, כל השכנים בעבודה, כולל אבא אימא אז מי זה למען השם.

   בצעדים איטיים ומהוססים ניגש שמוליק אל הדלת תחב את עינו לחריר שגם אותו עיצב יוסף הנפח, הייתה זאת עסקת חבילה שעשו הוריו עם הנפח השכונתי מצילה+ חריר.

חרדי עם זקן גדול כיפה גדולה לראשו ללא ספק, מה הבנאדם הזה עושה פה חשב שמוליק.

נפתח נראה מה קרה, שמוליק פותח באטיות את הדלת ממצמץ בעיניו מפאת אור היום שפרץ בגסות פנימה, משאיר את שרשרת הברזל נעולה על כל מקרה.

    מי אתה?? מה רצונך??? ר' עמנואל נרגע לרגע אכן בחרדי אמיתי מדובר כאן, שטף דיברו היה דומה למפלי הניאגרה בזמן גאות.

      "יש זקן בבית האבו..."

      "אתה חייב לבוא הוא הולך ל..."

      " אתה חייב זה ממש קידוש השם, תבוא מיד..."

      " אתה צריך גם לארגן עוד אנשים..."

      "הי, הי תירגע אדוני תשב ותספר לי בנחת מה קרה"

      "אממ יש איזה זקן בבית אבות, יהודי חרדי, אני חדש פה באזור,

       תבין אותי אני רוצה לארגן לו מניין ליציאת נשמה,

       הוא עומד כל רגע למות נשבר קולו של ר' עמנואל...."

      "אני מבין אותך, תן לי שתי דקות אני אתלבש שאראה יותר נורמאלי"

      "אין זמן בחור אתה חייב לבוא עכשיו מיד, ותארגן מניין".

   היה זה נראה כמו תקיפה חרדית על בית האבות, 10 חרדים מזוקנים ובראשם בחור צעיר מרושל מה... פרצו לבית האבות בריצה, זה בסדר הרגיע ר' עמנואל את השומר בכניסה אני הבאתי אותם.

קומה רביעית צעק ר' עמנואל, חלקם נדחסו במעלית חלקם יצאו בריצה לחדר המדרגות א"א היה לפספס את השלט "מדרגות חירום"- בוערים כנורה אדומה.

   יפעתי חיבקה בחום את גברת רוזנשטיין וכי מה עוד יכלה לעשות, בליבה ייחלה שהרב ימצא מניין של חרדי, תקווה גדולה לא הייתה בה, אמצע ת"א, חוף הים, לא בדיוק מקום בילוי מועדף לחרדים.

היא הייתה בשוק כשקבוצה  גדולה של חרדים פרצה לחדר, ובראשם הרב עמנואל, הרב חילק ספרים בזריזות וניגש למיטת החולה והחל לומר את הווידוי, בשביל שמוליק זו הייתה הפעם הראשונה בחייו בה היה נוכח בשעותיו האחרונות של אדם.

שמוליק התקרב למיטה עיניו לא תעתעו בו, הוא לא האמין חיימקה.

כ"כ הרבה שנים הוא מבקר אותו זה חיימקה לו רק ידע,

דמעה ועוד דמעה שהתחברו לבכי...

האדם הזה הוא קדוש לחש, צדיק, אדם מיוחד...

   עיניו של הזקן נפערו לרגע, הוא זיהה את שמוליק, חיימקה שלח יד עבה וישישה לעבר פניו של שמוליק ולפתם, שמוליק'ה זה הסוף שלי אבל לכל סוף יש גם התחלה.

תדע לך שאתה עומד לפני התחלה חדשה בחייך הסוף שלי הוא ההתחלה שלך, לא סתם נקראת להיות פה היום ממש ברגעים אלו...

במילים אחרונות אלו סיים חיימק'ה את חייו, נשמתו יצאה כמו נשמתם של הצדיקים.

   גברת רוזנשטיין נתבקשה לצאת למסדרון בזמן הווידוי, גם היא עצמה העדיפה כך, בזה אחר זה ראתה את החרדים יוצאים מחדר 315 היא ידעה זה נגמר, יפעת במן ריטואל לא ברור הביטה אחר כל חרדי וחרדי שיצא...

"אנשים ששהו בחדר בשעת יציאת נשמה הם בטח אנשים גדולים חשבה לעצמה,

כאילו נגעו לא נגעו בעולם שמעבר.

   אחד מהם היה בחור צעיר נמוך קמעה, היא לא האמינה למראה עיניה, היה זה שמוליק, כמעט ושני צעקות/צרחות נמלטו משני פיות זו של שמוליק וזאת של יפעת.

הם עצרו זאת ברגע האחרון.

שמוליק לקח נשימה עמוקה ובקור רוח ניגש אל גברת רוזנשטיין

      " אני הכרתי את בעלך הוא היה אדם מיוחד, קדוש וצדיק,

        לא לחינם הוא זכה ליציאת נשמה" ,

      " מי אתה בחור צעיר?" שאלה גברת רוזנשטיין,

      "אני שמוליק ענה בהיסוס שמוליק לוינזון"

      "אה שמוליק, תודה רבה לך אני מעריכה זאת מאוד, אמרה בקול שבור".

   שמוליק עמד ללכת אך משהו עצר בעדו, עוד מבט אחד אחרון שמוליק הפנה את ראשו לעבר יפעת המבטים נפגשו כאילו אמרו אולי זעקו יש סיבה למפגש היום.

תוקן על ידי אסיק_good ב- 30/05/2008 2:29:17