| נשלח ב-28/5/2008 17:24 |
 |
| |
מאמר/מכתב נדיר-הרהורי דרך (זהות אבודה)
התגלגל לידי, ועוד לפני הפיענוח אני מעלה מקצתו לתועלת הציבור.
נטייה היא בנפש האדם להחזיק במורגל, בדעות כבמעשים, וגם את האמת ישעבד לתת אמיתות לדרכו המורגלת. קשה לאדם לדעת עומק אחיזתו, אם באמת הטהורה היא נטועה או באמת המדומה. ומהיות וכמה פנים גם באמת עצמה כמאמרם... לא כך הוא כשאדם יכול בשעה אחת לזכות את עצמו מנטייה זו ולנחול את אותה המידה שנעדרה ממנו כל חייו בשלימותה. גם באותה שעה אחת תלויות ועומדות כל השעות הקודמות שאת גורלן יחרוץ באימוץ האמת לטוב או למוטב, אך יש שעה אחת השקולה כנגד כולן, והיא השעה בה קונה האדם את כל עולמו, שעה שאינו יודע אם תשוב עוד לעולם.
כאשר אביט על רוב מלאכת חיי, אמצא שרוב קושיותיי ישבתי, אך לא במידה שאינן יכולות להישאל שוב. בחלק ממלאכתי סתמתי את פי בטענות שנועדו לסתום פיות אחרים, אבל גם את דעתי לא הוספתי להלאות למציאת אור העניין... הבושה במציאת פגם במלאכה שאומנתי עליה ושמסרתי את רוב כוחי בעבורה, הייתה גדולה בעיניי מהבושה של כסות העיניים. סהדי במרומים שהיו מקומות שהאמת הנחתה אותי, ואף שידעתי שאני חוטא לכללי המלאכה, עשיתי לכבוד השם ולחותמו, לקולא וגם לחומרא... והחמרתי כשהמכוון לקיום האמת שלא הוקבע בדין.
נטיית האדם לבקר את עצמו בפרטי הנהגתו, אך לא יהרהר בכללותה. יש טועים ומטעים לטעון שהאדם נפעל על פי ההחלט, ולרוב זה הפך האמת... גם זה אינו פוטר את האדם לעלעל בנבכי ליבו מפעם לפעם, לדעת את טוהר מניעיו. מעטים האנשים שיגלו במה שאנו מאמינים אמת החלטית וישנו דרכיהם, ומכאן ההכרח שרוב המאמינים באותה אמונה אמורה, יסודם בהרגל. אם כי.... ומכלל זה מתגלית האמת המחלישה אך מאמתת את דרכו של האדם. כשם שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות כך בכל עניין, ראיית העיניים היא תנאי להחלטה. לא כל דבר המסור בהרגלנו נוכח לעינינו וחלקם שונים בנכחותם, עם זאת אין פסול במיעוט המחזיק את המרובה אם הרוב מאומת בדרך הנכונה.
אין אדם עומד על דבר אלא אם כן מכשילו קודם לכן, כי ההכשלה מחייבת את בניית הבניין מיסודו. וכאשר משוחרר האדם מהרגליו, גם אם רק בדמיונו, נהיה הוא חופשי במידה יתירה לשפוט את יצריו, הטובים או הרעים. החיפוש ליסוד בניין האמונה וקבלת התורה... החיוב המושכל והנטייה לאמץ אל הלב את המסורה נכונה לבוא לאחר מציאת הדרך ארץ החסרה את התורה.
אין יכולת להעלות על הכתב כל מדרגת חקירה ראויה, וזו חובת המשכיל לפעול בעצמו. לאחר שיגיע... יראה נכוחה את הדברים להם אני מכוון...
תוקנה הכותרת לפי בקשת הכותב
תוקן על ידי עצכח ב- 29/05/2008 21:39:03
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/6/2011 04:10 |
|
| |
תכלית. האמנם זה מכתב מהחזון איש?
הבנתי שבספר של בנימין ברואן מתייחס לזה. מישהו יכול להשיב כאן?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/6/2008 23:41 |
|
| |
"התגלגל לידי, ועוד לפני הפיענוח אני מעלה מקצתו לתועלת הציבור"
כך כתב צנזורה לפני יותר מחודש.
והציבור הסקרן עדיין מחכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/6/2008 16:13 |
|
| |
החלק הראשון שהבאתי עם המשפטים החסרים לעיל.
נטייה היא בנפש האדם להחזיק במורגל, בדעות כבמעשים, וגם את האמת ישעבד לתת אמיתות לדרכו המורגלת. קשה לאדם לדעת עומק אחיזתו, אם באמת הטהורה היא נטועה או באמת המדומה. ומהיות וכמה פנים גם באמת עצמה כמאמרם הוי דן את כל האדם לכף זכות, נוטה האדם לשדך בין האמת הממוצעת להרגליו וכך להחזיק גם ביושר וגם בדרכו הרכושה לו. אף שנכון הדבר לגבי משפט הזולת שאין אנו אחראים עליו, אין זה נכון לגבי עצמנו. כאשר מחיר היושר הוא באושרו של אדם ומנוחתו לאורך זמן, נטייתו תטה את דעתו להחליף את האמת בדומיו, ולהסתפק במציאת טענות שבפני עצמם עומדים בפני רוח שאינה מצויה. לא כך הוא כשאדם יכול בשעה אחת לזכות את עצמו מנטייה זו ולנחול את אותה המידה שנעדרה ממנו כל חייו בשלימותה. גם באותה שעה אחת תלויות ועומדות כל השעות הקודמות שאת גורלן יחרוץ באימוץ האמת לטוב או למוטב, אך יש שעה אחת השקולה כנגד כולן, והיא השעה בה קונה האדם את כל עולמו, שעה שאינו יודע אם תשוב עוד לעולם.
כאשר אביט על רוב מלאכת חיי, אמצא שרוב קושיותיי ישבתי, אך לא במידה שאינן יכולות להישאל שוב. בחלק ממלאכתי סתמתי את פי בטענות שנועדו לסתום פיות אחרים, אבל גם את דעתי לא הוספתי להלאות למציאת אור העניין שיפריך את הקושי מתחילתו. כגנב הנכנס ויוצא מייד נכנסו מחשבות על טעות שנפלה, אך אלו הסתלקו בבושת פנים. הבושה במציאת פגם במלאכה שאומנתי עליה ושמסרתי את רוב כוחי בעבורה, הייתה גדולה בעיניי מהבושה של כסות העיניים. סהדי במרומים שהיו מקומות שהאמת הנחתה אותי, ואף שידעתי שאני חוטא לכללי המלאכה, עשיתי לכבוד השם ולחותמו, לקולא וגם לחומרא. הקלתי במקום פגם, בדמות משפט האמת והחמרתי כשהמכוון לקיום האמת שלא הוקבע בדין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 17:16 |
|
| |
מענין כולנו לאותו איש כיוונו, אלא שנראה לי כי אם זה היה הוא, הציטוט של מהגמרא היה מדויק יותר.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 17:13 |
|
| |
אכן גם לי בתחילה זה הזכיר קצת את החזו"א, אבל תהיתי האם ייתכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 16:52 |
|
| |
קוני, נו באמת...
מי זה?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 14:15 |
|
| |
תוקן על ידי ספרן ב- 30/05/2008 14:17:25
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 13:00 |
|
| |
בעלבעמיו
גם לי. לשם השוואה, ישנו ספר הפותח: 'מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש...'
נראה שלזה כיוונת, לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-30/5/2008 07:53 |
|
| |
משום מה הסגנון מזכיר לי מישהו, אבל זה לא יתכן.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2008 10:24 |
|
| |
הממליך מלכים ולו המלוכה,
מתרגמים ליידיש- מזעלצט- ומזעלצט- אין סוף דוס איז נישט גזעלצען.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2008 09:52 |
|
| |
המשך:
מן המושכלות המתעוררות לאחר הבחינה היא ההבנה שאין באפשרות הכלל למצוא דרך שתהיה ראויה לכל אחד ובכל עת ושעה, ומכאן מתחייב שיהא עולם האמת זקוק לחסדיו של עלמא דשקרא. ההנהגה ההלכתית... ראויה שתינתן לאצילי הדעת שנפשם הוכשרה... ואילו ידעו זאת חכמי ההלכה בני הזמן הזה, לא היו הולכים בהלכות יותר מבהליכות. החכם שמידה זו נעדרת ממנו יאמץ את הכתב על פני האמת, את המוכרע על פני הערעור שניתן לקובעו גם בחומות ההלכה.
אף הנכתב, אין בזה כדי למנוע או לגנוז את ספריי...
|
|
|
|
|
