מבנה הדעת

מבנה החשיבה

האדם קולט נתונים, מחבר אחד לאחד, ומסיק.
הסדר בא לאחר מכן. כלומר ראשית הדעת קולטת את הידיעות, אחר כך היא מתבוננת בהם, ורק אחר כך היא נותנת ושמה להם גבולות ומפשיטה ומאחדת אותם לעקרונות. שלבים אלו נקראים בפי אנשי החכמה, דעה בינה והשכל, ההשכל היינו ההסתכלות המתקבלת בסופו של התהליך.

התפיסה

אדם תופס ראשית כל את הכלל ורק אחר כך את הפרט. נפרש, למשל: כאשר אדם רואה לפני בית, הרי שכך הוא רואה:
1. גוש חומר
2. חומר לבנה
3. בית
4. את כלל הפריטים, פתח חלון וכו'
5. אחר כך הוא מבודד ומתמקד בפרטי הפרטים כל אחד לחוד על פי בחירתו.
לכן התפיסה הראשונית וגם הסופית המסכמת, היא של גוש אחד הכולל פרטים, המקבל הגדרה אחת, במקרה שלנו ההגדרה היא: מבנה.

המדידה

מדידתם ופירושם של הדברים הנראים לדעת, הם:
1. טבעי
2. אובייקטיבי
3. אסוציאטיבי
4. חשבוני
5. מדידה עם מודד
למשל: הרואה מכונית, ומעוניין לדעת אם היא עוברת או מה גודלה, ראשית הוא מתייחס לזה על פי תחושתו הטבעית, אחר כך לפי עיבוד שכלי אובייקטיבי, לאחר מכן על ידי דימוי והשוואה אסוציאטיבית, אחר כך על ידי חישוב על פי כל המדדים הנ"ל, ואחר כך מדידה רגילה פשוטה ומדוייקת.

פרמטר בסיסי, לבחינת משמעות המונח אלוקים, ובנייתו מהזיהוי הראשון עד לנאמנות אליו, יכולה ואף עשויה להתבסס על הכרת מבנה המודעות ודרך ההסקה, ולבחון על פי הנ"ל איזה חלק יש ואיזה חסר מכלל דרכי הזיהוי וההיסק המנויים והנידונים כאן.

בוגי,

התכוונתי לכל הישרים הדוגלים ב"תורה עם מחשבה".

וטו

נקודות הסיומת שלך מרמזות ללייבוביץ שעשה את הצעד הנוסף (גם אם לא התכוונת!).

מבחן,

הוספה לדבריך על [מבנה] תהליך החשיבה - "דעה בינה והשכל".
הנקודה היא שלאחר "השכל" אמורים לשוב ל"דעת", כנאמר "השכל וידוע". בהתחלת בחינת הדברים הדעת היא אינדוקטיבית ובתכלית הבחינה היא דדוקטיבית.
[נראה שלכן העדיפו המקובלים "חכמה בינה ודעת" שנוסחה זו מדגישה את השיבה לדעת כתכלית. אבל ישנה עדיפות להתחיל עם הדעת מאחר והיא כבר נמצאת מראשית המודעות ורק מתגלית במחשבה מילולית לאחר עבודה אינדוקטיבית עד שהופככת לדדוקטיבית.]

הדעת מתפתחת ב"מבנה סלילי". אמנם בגן ילדים לומדים כבר את הערכים הבסיסיים ואת מגווני החיים. אך ההיקף והנקודתיות למיקוד בעיקרון מתפתחים ככל שמתבוננים באותו הידע שמגן הילדים בפן והקשר נוספים. זו הסליליות שאמנם חוזרים על אותו הידע, אבל במבט משופר.

להדגים, אעתיק ממילון אבן-שושן;
"אינדוקציה": שיטת לימוד מן הפרט אל הכלל. חקירת פרטים רבים כדי להסיק מהם את הכלל המאחד אותם.
"דדוקציה": דרך חשיבה הגיונית מן הכלל אל הפרטים. הסקת מסקנות על פרט מסוים מתוך הכלל, כגון "אם נחמם מסמר - יתפשט" על יסוד הכלל "כל הגופים מתפשטים בחום".
[זה גם ההבדל שהצבעתי עליו בהודעה הקודמת בין הפירמידה של מסלוב והיהלום של רבי עקיבא. הפירמידה של מסלוב היא בעליה האינדוקטיבית מהפרטים לכללים ואילו היהלום של רבי עקיבא היינו בעצם הירידה הדדוקטיבית. – קראתי לזה יהלום כדי להדגיש את הכיוון ההפוך מכיוון הפירמידה של מסלוב, אבל די בעליה-ירידה של הפירמידה.]

לאחר הדעת הראשונה שגופים א', ב' וג' התפשטו בחום, למדנו באינדוקציה את הכלל שהגופים מתפשטים. מכאן אנו משליכים בדדוקציה שגם גופים ד', ה' וו' אמורים להתפשט [אם ימשיך עולם לנהוג כמנהגו - שזה כלל נוסף].

אמנם לגבי הכלל של טבע החום לפשט את הגופים, איני יודע עדיין אם הוא מעוגן בראשית הדעת, אבל לגבי המסקנות הפילוסופיות של אחדות והתאמה, הרי הן ראשוניות בדעת האדם. לכן כאשר מגיעים לשלב הדדוקטיבי, מתגלה שתמיד ידענו את זה.
איננו "יוצרים" מושגים אלא "מגלים" אותם. [זה ההבדל בין האפיסטמולוגיה היהודית לזו הרווחת ראה אשכול "מטאפיסיקה ואפיסטמולוגיה", http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=128929.]

לכן "דעה" שהיא הקליטה הראשונית ממשיכה ל"בינה" [מלאכת אינדוקצית הכללים] ו"השכל" [השגת הכלל ממנו תיעשה מלאכת דדוקצית הפרטים]. השיבה ל"דעת" היא כאשר הכלל הראשוני שלכאורה התגלה על ידי אינדוקציה נהיה מבורר שתמיד היה בראשית הדעת [נפילת האסימון]. מנקודה זו והלאה, רואה האדם אינטואיטיבית את המופשטות - "השכל וידוע" והדדוקציה אינה מלאכה אלא תענוג הנעשה מאליו.

הפשע הגדול הנעשה בחשיבה האנושית, הוא בשתי נקודות:
א. באינדוקציה שעדיין לא ברורה ועל ידע "בערך" בונים כבר כללים ולא מלמדים את הלשון לומר "איני יודע",
ב. מאידך באינדוקציה ברורה ובגילוי כלל אמיתי ["נפל האסימון"] עדיין מתעצלים להמשיך את הלימוד לפיו [שלכך דרוש שעיקר הלימוד יהיה ללא טקסטים וכשיחות חכמי התלמוד] וממשיכים בלימוד עם טקסטים אינדוקטיביים.

ה"גישה האידיאלית ללימוד" [http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=129875] מבוססת על ההכרה בצורך באינדוקציה מדוקדקת עד למאת האחוז ובלעבור מאינדוקציה לדדוקציה מיד כאשר זה מתאפשר ולמצוא את מירב הכללים עד לנקודת הראשית שבחוד ["אחד"] המודעות.
ניסיון בכיוון נעשה בספר "המידות לחקר ההלכה" [מהרמ"א עמיאל ז"ל]. דרך לימוד החזון איש היה כך, אך צמוד לטקסט התורני בלבד. תלמידו יבד"ל הגרג"ן פיתח את הגישה גם להבנת עמקי התורה על פי ההבנות והארות השכליות "דרך ארץ קדמה לתורה" בהשקפת המציאות, אך צמוד למקובלות בציבור התורני. ....

שאלת מבחן דומה מאד לשאלה על "מוסר העייף" שהעלה יהוסף: http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=242987 ושפתרונה הוא שתלוי בין תחילת דרכו של אדם כאשר עדיין זה מהווה מאמץ עבורו להיות מוסרי עד שזה נהיה אוטומטי. אותו הדבר לגבי הנחת מבחן והערת קוני, שבהמשך הדרך המוסרית אמורה עשית סדר לבוא מאליה, אם כי בהתחלה הוא מסיק טרם סידר.

כך הפירמידה של מסלוב המסבירה את המוטיבציה האנושית, היא אך בתחילת דרכו המוסרית של האדם ובהמשכה היא יכולה להתהפך ליהלומו של ר' עקיבא.

כדי שהאדם יהיה מיושב חשוב לו צורכו הבסיסי לביטחון גופני - קרי לאכול טוב ולישון טוב [וקצת כסף בכיס לביטחון].
משם הוא עולה בחשיבות היופי, השלום וכו' עד שמגיע למה שהוא קורא "אישור עצמי" דהיינו למצות את הפוטנציאל שלו בצורה הכי טובה - "התאמה ואחדות" .

זה בתחילת דרכו, אבל אם מתעלה עוד ועוד, הוא יכול להפוך את ההיירארכיה מצורת פירמידה לצורת יהלום.

רבי עקיבא הגיע לידי כך שייחל "מתי תבוא לידי ואקיימנה" למסור את חייו עבור האידיאל הראשי.

מבחן

נדמה לי שאתה מדבר באדם 'לאחר החטא' - האדם הסובייקטיבי. אבל האדם האידיאלי המחושב אינו יודע ומחליט אלא הרגש בא ביחד עם הבחינה המחושבת הבאה לו בצורה אוטומטית.