מאת אינג' יוסף דוריאל
להשתחרר מהמנטרות שאבד עליהן הקלח לפני שנות דור.
כבר לפני דור הוכר במדעי הניהול המרשם של "ויתורים כואבים" כמזמין את המלחמה הבאה, גם במישור העסקי וגם במישור המדיני. חסידי מרשם זה כיום רק מפגינים את הפיגור שלהם בידע ניהולי מודרני.

את מטבע הלשון של WIN-WIN AGREEMENTS, הסכמים של ניצחון הדדי, אימצתי מחוקרי מדעי הניהול בארה"ב ב-1977 שחיפשו מתודולוגיה להשגת שלום יציב בין צדדים יריבים. בניירות עבודה מנומקים היטב הם הוכיחו כיצד הסכמים עם ויתורים כואבים הופכים לאינקובאטור של שנאה ושאיפה להשתחרר מהכאב על ידי שבירת ההסכם. נגד זה הם המליצו לחפש בכל הסכם בין יריבים את המרחב בו אפשר למצוא הסכמות שכל צד ירוויח מהן, ועליהן לנהל את המשא ומתן להשגת שלום יציב עם שביעות רצון הדדית הגוברת עם התקדמות היישום של ההסכם. יחד עם חברים למקצוע במדעי הניהול, ובשילוב עם ניסיוננו בארץ, הוכן חומר תורתי להנחלת המתודולוגיה החדשנית למנהלי משאים ומתנים בישראל. היה זה רק טבעי שב-1977 הלקוח הראשון של אותה מתודולוגיה יהיה מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, שנכנס למו"מ לשלום עם מצרים. הוכחנו שבמרחב שהוגדר כ"פתרון פוליטי" לבעיות שהיו במחלוקת בינינו לערבים לא נמצא בסיס להסכם של שביעות רצון הדדית, אולם במרחב של פתרון לבעיות הומניטאריות וכלכליות כואבות דווקא יש אופק להישגים מועילים ומתמשכים שישמשו כמייצבי שלום ארוכי טווח. כך נולדה התוכנית להתרכז בפרויקט משותף עם מצרים – לשיקום פליטי מלחמה,בשילוב עם פתרון לאבטלה הממאירה ההולכת ומחמירה באוכלוסייה המתרבה של מצרים. הישגים במרחב ממשי זה יגמדו את הוויכוח על פתרון פוליטי עקר למי שהוגדרו "פלשתינים" שאולי יביא סיפוק לראשי הכנופיות שיזכו בשלטון, אך לא יתרמו מאומה לשיפור מצב האוכלוסייה שבשמה, כביכול, מדברים. קראנו לתוכנית שלנו בשם הסמלי של "הונג-קונג ישראלית-מצרית", לפי דוגמת העיר החופשית בחופי סין, בה שוקמו כלכלית וחברתית מיליוני פליטים השמחים בחלקם בלי שנזקקו לכיבודים של "פתרון פוליטי". קרקע לעיר כזו באזורנו לא הייתה חסרה, והתועלת מהפיכתה לאזור סחר חופשי, המנוהל במקצועיות,הייתה מקרינה על כל הסביבה.
בעצתו של יחיאל קדישאי, ראש לשכתו המסור של מנחם בגין, הוכנה חוברת מנומקת של התוכנית בשפה האנגלית שהועברה לעיונו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת. לאחר יציאתו של בגין לשיחות קמפ-דייוויד, הוזמנתי להרצות על המתודולוגיה והתוכנית שהוכנה לפיה בכנס בינלאומי שאורגן באוניברסיטת חיפה, בו קיבלתי תגובות אוהדות מציבור אקדמאים שמטבעו אינו קונה בקלות כל רעיון חדש. אלא שכבר בכנס זה נמצא מי שיצא בשצף-קצף נגד דבריי, בלי להתייחס לתוכנם אלא בטענה שאסור להקשיב לי, כי הוא בדק מי אני ושבאתי רק "כדי לנהל תעמולה למען מנחם בגין".למרות התגובות הנזעמות של משתתפים אחרים על דבריו, התברר לי בהמשך שהוא לא לבד.תשלובת של מתרפסים כפייתיים בפני האויב עם אינטרסנטים חסרי יושרה חיפשה רק את הדרך לרצות את רודפי השררה הערבים שחוץ מיוקרה ריקנית של "פתרון פוליטי" לא עניין אותם גורל האנשים אותם התיימרו לייצג. וכך,חבורת בני-בלייעל בלי עזרת הטלוויזיה הממלכתית שלנו דאגה שהתוכנית היחידה שהייתה יכולה לקדם שלום יציב באזורנו לא תועלה לדיון בקמפ דייוויד. כך נולד השלום העוין עם מצרים והוחרפה "הבעיה הפלשתינית". אני מעלה דברים אלה לא כדי להספיד את מה שקרה בעבר, אלא מפני שהמתודולוגיה של הסכמי ניצחון הדדי בניגוד להסכמי ויתורים כואבים נשארה גם היום כמסלול יחידי לשלום יציב. בהתאמות לתמורות הזמן אפשר ליישם אותה גם כיום, אם כי בתנאים יותר מורכבים. אולם, לשם כך דרושים קברניטים שיידעו להקשיב, ללמוד ולנתח נכון את העובדות אחרי שישתחררו מהמנטרות שאבד עליהן הקלח לפני שנות דור.