חסד לאלפים

בס'ד

כוס של תודות היא תמיד מלאה.

חברה שלי עברה עוד לילה חסר שינה ואחריו בוקר לחוץ עם שני התינוקות שלה – אחד בן שנה והשני רק נולד. מאוחר יותר באותו בוקר באתי לבקר אותה, ועזרתי לה להרדים את שניהם.

ראיתי שהיא ממש תשושה וזקוקה נואשות למנוחה, אז הצעתי לה לנסות לתפוס תנומה ארוכה, ושבינתיים אני אשאר אצלה לשים לב אם אחד הילדים מתעורר פתאום. היא קיבלה את ההצעה בשמחה רבה.

נכנסתי למטבח לקחת לעצמי כוס מים. הנחתי בשקט ובזהירות את הכוס הריקה על השיש, מקפידה שהיא לא תשמיע את הצליל הקל ביותר שיוכל להפר את הדממה שהחלה סוף סוף כובשת את הבית.

אחר כך נזהרתי-כל-כך כשפתחתי וסגרתי את המקרר, והוצאתי בקבוק מים בלי להשמיע קול.

ניגשתי למזוג את המים, אבל לפני שהספקתי אפילו להתחיל, הפלתי את הכוס – משגרת אותה במסלול התרסקות בטוח אל הרצפה.

בַּנֶנוֹ-שנייה שאחר כך, נראה כאילו הזמן עוצר מלכת, כשבדמיוני מוקרנות במהירות תמונות מחייה של הכוס (זאת הייתה כוס יפה, היא שירתה אותם נאמנה).

וכמו בהילוך איטי, צפיתי את פגיעת הכוס ברצפה, את התנפצותה למיליון רסיסים זעירים, ואת יקיצתם המבוהלת של שני התינוקות בבכי היסטרי.

במילי-שנייה הבא, אמרתי תפילה קצרצרה – אם כי מלאת כוונה – והתחננתי לאלוקים שיעזור לי לתפוס את הכוס.

הושטתי יד בניסיון כמעט עקר כדי לתפוס אותה רגע לפני שהיא מתנפצת לרסיסים. כמעט צחקתי על עצמי, כשאני יודעת כמה עלובים הסיכויים שפתאום תתגלה היכולת האתלטית שלי (בגובה מטר-שמונים, בטוח שלא בעיית גובה מנעה ממני להיכנס לקבוצת הכדורסל!).

ואז, איכשהו, הכוס נפלה ישר לתוך היד שלי, בריאה ושלמה. בלי להתנפץ. בלי להתרסק.

אחרי שהתאוששתי מההלם המשתק, הנחתי שוב את הכוס – בזהירות! – על השיש, ומזגתי לעצמי מים. הרמתי אותה והתחלתי לברך את המילים שאני כל כך הרבה פעמים ממלמלת בלי לחשוב: ברוך אתה, ה' - מקור כל הברכות - אלוקינו, מלך העולם, שהכל נהיה בדברו...

אבל הפעם זה היה שונה. לא סתם ביטאתי את המילים המוכרות, לא יריתי אותן במהירות. חייכתי מתוך תחושת הקלה, וביטאתי כל מילה בריכוז רב - הפעם, התכוונתי לכל מילה שאמרתי.

הייתי אסירת תודה שניצלתי מהגמלוניות שלי. הייתי אסירת תודה על המים שיכולתי לשתות. הייתי אסירת תודה על ההזדמנות להיות שם בשביל חברתי.

באותו היום, אילו מישהו היה שואל אותי אם הכוס "חצי ריקה" או "חצי מלאה", הייתי עונה לו שהיא מלאה לגמרי – כוס של תודות.

הרבה פעמים בחיים היה לי קשה להכיר תודה על כל מה שיש לי, בייחוד כשהתרגלתי לקבל את הדברים כמובנים מאליהם.

אבל כשאני עוצרת להתבונן סביב ולהבחין בכל מה שיש לי, קל לי להבין שהתברכתי בכל כך הרבה דברים - רק להיות כאן כדי ליהנות מיום נוסף של חיים, מעורר בי הכרת תודה; שלא נדבר על המשפחה, החברים, העבודה, הבריאות...

החלטתי להתחיל להעלות על הכתב את כל הדברים שעליהם אני צריכה להודות בחיי. מידי לילה, לפני שאני הולכת לישון, אני מוסיפה עוד כמה פרטים לרשימה, שהפכה לכמה דפים, ארוכים למדי, עמוסים בכל כך הרבה דברים נפלאים שיש בחיי.

בהתחלה, שאלתי את עצמי תוך כמה זמן לא יישאר לי יותר מה לכתוב. ובכל זאת מאז, יום אחר יום, אף פעם לא הייתי צריכה להתאמץ למצוא משהו להודות עליו. בכל לילה, כשאני חושבת על ההתנסויות וההתרחשויות השונות באותו יום, אני מוצאת מבחר מדהים של דברים לכתוב.

ואפילו גיליתי להפתעתי שאם אני חושבת על זה מספיק חזק, אני באמת מוצאת את עצמי אסירת תודה על דברים רבים בחיי, שכאשר הם התרחשו חשתי מוטרדת או כועסת בגללם. עכשיו, במבט לאחור ובחשיבה על כמה טוב יצא מהם בסופו של דבר, אני מרגישה הכרת תודה.

כל מה שאני צריכה לעשות הוא להתבונן סביבי, לראות את שפע הברכות בחיי ולדעת שהכוס שלי תמיד מלאה.

 (מאת איילת / Aish.co.il)

בס'ד 

אנשים לא אוהבים להעיד על עצמם "אני חוזר בתשובה". הם אומרים לרוב: "אני? אני לא אוהב הגדרות. חוזר בתשובה, לא חוזר בתשובה, מה זה משנה?! מתחזקים..." יש משהו מעצבן בצמד המילים הזה...

כבר שנתיים כמעט שאני בגדר "מתחזקת", או איך נאמר, "חוזרת בתשובה". מתחזקת, חוזרת בתשובה, איך לקרוא לזה?... שמתי לב שחוזרים בתשובה, כמוני, לא אוהבים להעיד על עצמם "אני חוזר בתשובה". הם אומרים לרוב: "אני? אני לא אוהב הגדרות. חוזר בתשובה, לא חוזר בתשובה, מה זה משנה?! מתחזקים..."

למען האמת, יש משהו בצמד המילים "חזרה בתשובה" שבאמת מעצבן, שמרמז על כך שעד כה, משך כל חיי בעצם, לא חייתי "בתשובה" האמיתית של העולם, אלא בשקר וכזב, ולא רק זאת, גם כל משפחתי וכל חבריי חיים "בשקר" - הלוא כולם חילוניים... אף אחד לא באמת רוצה לחשוב על עצמו שחי 27 שנה, כל אחד על פי גילו, בשקר אחד גדול. סליחה! מה זאת אומרת? הלא היו לי חיים עד כה, אם לא שמתם לב, היו לי "תשובות" גם אז, עשיתי דברים, עברתי תהליכים, ראיתי עולם... מה?! הכל היה שקר עד הנקודה בה "חזרתי בתשובה"?!... זו חשיבה מתסכלת! היא גם לא נכונה. נו מילא, לא ארחיב בדיבורי סרק...

בכל אופן, לפני שנתיים גיליתי את בורא עולם, את אבא. הוא פרץ לעולמי באחת ללא הכנה מוקדמת, התדפק על גורלי ונתן לי להבין עד כמה קטנה אני פה בעולם שלו, עד כמה חיי הם שבריריים ועד כמה כל רגע בו אני נושמת בכלל, הוא בגדר של לא פחות מנס עילאי! לפעמים רק כשקורה לבן אדם משהו ממש גדול, ממש טראגי, ממש לא יאומן, אירוע מהסוג המכונן שלאחריו כל החיים נחלקים ל"לפני" ו"אחרי" - כמו מוות מפתיע של אח קטן לדוגמא, או אז האדם משכיל להבין, ולו לרגע קט אחד, את שבריריות החיים, את המשמעות האמיתית של החיים.

כולנו יודעים שהחיים זמניים, כולנו יודעים שהחיים שבריריים, וכולנו גם יודעים שיתכן והיום הזה ממש הוא היום האחרון של חיינו. אך האם באמת אנחנו יודעים עד כמה זה נכון?! האם אנחנו "חיים" את זה כל יום?! האם באמת אנחנו עוצרים את מירוץ חיינו, ולו לשנייה קטנה ביום, על מנת להבין מה הולך פה?! למזלנו לא, לפחות רובנו לא. ברוך השם, הקב"ה ברא לנו לא מעט מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שירחיקו את המחשבות האלה בעקביות ובנמרצות מהחלק המודע של מחשבותינו. אחרת סביר שרובנו היינו היפוכונדרים משוגעים ולא היינו יוצאים מהבית אפילו להוריד את האשפה, מהפחד שנחטוף התקפת לב בדרך למטה. אוי! כמה שאני מודה לו על מנגנוני ההגנה. ברגעים הספורים בהם אין לנו הגנה - רגעים מכוננים כמו שתיארתי לעיל - אנחנו נתקפים בחרדת מוות!

בשלב הזה ישנם שני סוגים של אנשים. סוג מסוים של אנשים יסיחו מיד את דעתם במהירות ל"מחשבות חיוביות" - תחשוב חיובי, תחשוב חיובי, אתה לא עומד למות! לך זה לא יקרה... סוג שונה לעומת זאת, ואני נמנית על הסוג הזה, ישאלו את עצמם את אותן שאלות נוקבות שאנשים מעסיקים את עצמם בלי סוף סביב השעון על מנת להימנע מהן, ישאלו את עצמם את השאלות הכי קשות והכי מפחידות שנמצאות עמוק עמוק בלב, או בבטן (איך שתסתכלו על זה), רק שם יש את התשובות האמיתיות.

הם ישאלו את עצמם את שאלת מיליון הדולר: "אז מה באמת הקטע?!" בשביל מה כל הריצות האלה כל היום?! כל הטירוף הזה?! בשביל לסבול?! בשביל להתעצבן?! בשביל מה להתאמץ? הלא כל הקוסמוס הדפוק צוחק עליי! ובמילים אחרות, קצת בוטות יותר, "מה לעזאזל אני עושה פה?!" שמישהו יגיד לי עכשיו! מה?! מה???!!!

בסופו של דבר התשובה מתבקשת, ויסלחו לי כל האפיקורסים והאתאיסטים למיניהם, אבל רבותיי, בואו נודה על האמת: אנחנו פה לא יותר מתערובת מוזרה של תאים חיים, איברים פנימיים, עור ודם. ובכן? ומה אז? זאת המציאות! אנחנו לא יודעים דבר ולא חצי דבר על קיומנו אנחנו, על משמעותנו בעולם. אז שלא נתחיל לדבר על משמעות העולם בכלל, אם את משמעותנו המזערית איננו יודעים! ואני מתנצלת מראש על ההצהרה הבוטה שמיד תקראו, באמת מתנצלת וזה לא מחייב, אבל האמת היא שהמציאות של בורא עולם היא היחידה המחייבת והמתקבלת על הדעת במצב האפוקליפטי בו אנו חיים! ובכן, הרשו לי לנחות "למידותיי הנכונות" ולהצטנע - היא היחידה המתקבלת על דעתי לאחר שחקרתי לעומק את הנושא. ואני מרקע מאוד חילוני, כמו שאפשר לקרוא בין השורות. כן, גם אני שירתתי בצבא, אפילו הייתי בקבע, כן גם אני הייתי בדרום אמריקה, הודו, תאילנד וכל שאר החבורה, כן, גם אני למדתי לתואר, גם עבדתי באינספור עבודות במקביל - כמוני כמוכם. זו הכרה שכלתנית. בהתחלה ניסיתי להתכחש, הרי זה מחייב. שאלתי את עצמי - מי הוא בכלל הקב"ה הזה?! מה הוא רוצה ממני?! נו, שיגיד לי עכשיו מה הוא רוצה, אני אעשה את זה בחוסר ברירה וחשק ונסגור את הבסטה, נסגור את הפרק ונפרד כידידים... ברוח המשפט הידוע - "תעצרו את העולם! אני רוצה לרדת!", לא יכולה לרדת? אז לפחות שיגיד לי מה הוא רוצה ממני! אבל הוא לא אומר כלום! נו באמת, טוב זה כבר מוגזם. אני אומרת לכם, הגעתי למסקנה, החיים הם תקופה לא קלה, לפחות לאנשים כמוני. אנשים ששואלים את השאלות. אבל, כמו שאמרו לי, יש נימה אופטימית - זה בסוף עובר!...

כיתתי את רגליי הלוך ושוב ברחבי הארץ וכך מצאתי את עצמי שואלת רב מוכר במילים האלו ממש: "תגיד לי פעם אחת ולתמיד! מה הקב"ה רוצה ממני?", למרות שהייתי בטוחה ש"הפצצתי" את כבוד הרב בשאלה ושהתשובה אליה היא לא פחות מורכבת מחידת גרעין אטומי לפחות, אבל הרב ממש לא התרגש ואמר בפשטות: "הוא רוצה שתידמי לו, שתהיי דומה לו".

כמעט ופרצתי בצחוק. "את זה הוא רוצה?! שאני אהיה דומה לו?! אני?! מורן כרמי מפתח תקווה?! מה לי ולו?! אני לא מכירה אותו בכלל!"

"אז אם כך, אולי הגיע הזמן שתכירי", המשיך לומר והלך.

לכזאת תשובה לא ציפיתי! אבל מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?! איך אני אמורה להכיר אותו?! ניסיתי לדבר אליו, בנחמדות, בפשטות, הסתכלתי לשמים, ואמרתי: "נעים מאוד, אני מורן".

חיכיתי, לא קרה כלום, הוא לא ענה, לפחות לא בדרך מילולית... לאור השתדלותי ונחמדותי הכנה כלפי בורא עולם, מיד ציפיתי למינימום זכייה בלוטו! כן, גם זה לא קרה. החלטתי שאם עלי להיות "דומה" לקב"ה, שאם זה מה שהוא מצפה ממני, ראשית עלי כמובן להכירו, ואיך אוכל לעשות זאת? על ידי חקירה. אני אקרא ואקרא ספרים ואחקור רבנים מי זה הקב"ה המסתורי עד שאדע מיהו.

ככל שניסיתי להתקרב אליו, באורח פלא התקרב גם הוא אלי. פתחתי לו פתח של מחט להיכנס והוא החזיר לי פתח בגודל של האנגר בנמל תל אביב! אט-אט קיבלתי ניצוץ חדש מסוגו בעיניים, ניצוץ של תקווה, ניצוץ של אהבה כלפי העולם, כלפי בורא העולם. התחלנו להיקשר אחד לשני! גיליתי שלקב"ה יש באמת הרבה "תכונות", ושאפשר להכיר אותו אם באמת רוצים. הוא רוצה שנכיר אותו, הוא רוצה שנתוודע אליו. הקב"ה הוא מלך, יש לו תכונת מלכות! הוא מלך, "מלך על כל הארץ"! מה זה מלך? מלך אמיתי זה אחד שנותן לנתיניו בלי גבול ובלי רצון או מטרה לקבל כלום בתמורה. הוא מלך אמיתי! אם הוא אבא שלי, "האבא" שלי ב-ה' הידיעה והוא מלך, אז לְמה זה הופך אותי? לבת של מלך! ואם הוא יכול לתת מעצמו בלי לבקש תמורה והוא אבא שלי, אזי גם אני יכולה! יכולה לפחות לנסות...

וכך התחלתי לתת מעצמי יותר לזולת, ולא במובן החומרי דווקא, אלא יותר "לתת" מעצמי במובן הרוחני, לחייך לאנשים בלי סיבה, לתת מחמאה למישהו שלא ראיתי הרבה זמן (וגם לקרובים אלי שאני רואה כל יום), לעודד את השכנה ממול, להראות נכונות לעזור לכל אדם באשר הוא. וזה כולל לוותר למנוול ברמזור שעקף את כל התור, וכן, גם להוא שתפס לי את החנייה... לתת שקל לקבצן בצומת, כי אם אבא שלי מלך ואין גבול ליכולת הנתינה שלו, אז גם לי יש את התכונה הזאת כי אני הבת שלו! אני רק צריכה למצוא אותה בעצמי... כן! כל התכונות של הקב"ה ידועות לנו, אנחנו מכירים אותו! הוא כבר נמצא בתוכנו! "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו..." נבראנו בצלם אלוקים, כולנו מצלמו, כמותו במידה כזאת או אחרת, לכולנו יש את "תכונותיו" הן רק מחכות לפרוץ החוצה, מחכות שנגלה אותן. וכך לאט לאט הפכתי לאדם טוב יותר, מאושר יותר, שמח יותר, מפרגן יותר. והיותר מפתיע - שהעולם החזיר לי באותה מטבע. פתאום העצים נראו ירוקים יותר, השמים כחולים יותר, השכנים נחמדים יותר, הנהגים עצבניים פחות... הייתה תגובת שרשרת מדהימה! ורבותיי, אני מדברת כאן רק על תכונה אחת!

מסקנה - הקב"ה הוא טוב. הוא אוהב אותך. הוא רוצה שנתקרב אליו כולנו. הרהור תשובה אחד, אחד קטן. תנו לו פתח חבריי, פתח של חוד המחט - והוא כבר יפתח לכם עולם שלם בתמורה! איזה כיף לאהוב את בורא עולם!

* לעילוי נשמת אחי היקר אור כרמי בן יגאל ז"ל שזירז לי את ההיכרות עם בורא עולם.

 (מאת עודד מזרחי הי"ו. באדיבות אתר "חוט של חסד")

בס'ד

מה 'עושה לך את זה'? 

אפשר לשתות קפה איכותי גם בספל פשוט. לרוב, סוג הספל שיש לנו לא משביח בכהוא זה וגם לא משנה את איכות הקפה. ואם נתעסק בספלים, לא נצליח להתמקד בקפה שקיבלנו.

הכותרת של מאמר זה היתה יכולה להיות, מן הסתם, שאלה מעניינת בסקר או מחקר, לו רצינו לדעת מה גורם לאנשים ליהנות כשהם שותים קפה. אך לא זו המטרה. בשאלה זו טמון עניין עמוק ושונה לגמרי ממה ש'עושה לך את זה' כשאתה שותה קפה.

'הספל או הקפה?' – משמעו, פנימיות או חיצוניות.  

כשאדם חפץ להשביע את תאוותיו בריבוי ענייני העולם הזה, הרי ברור שאין לדבר הזה סוף! ואומר רבי נתן: "העולם הזה הוא 'לא' והוא לא מושג", הוא לא ניתן להשגה. הבטן ממשיכה 'לקרקר' גם אחרי הסעודה הדשנה והערבה ביותר.  

עוד מכונית מפוארת, עוד עט יקר ש'הופך אותך לאדם חשוב', עוד חליפה 'לאנשים שיודעים להתלבש', עוד חטיף שיהפוך אותך 'למנצח' וכו'... הכל בא עם הסיסמא: "לאנשים שיודעים...שחושבים...ש...וש..."  

האם ללא סלוגנים אלה אדם לא יודע להתלבש? הוא לא חשוב בעיני הבורא? הוא לא נחשב לגיבור ומנצח כשהוא כובש את יצרו? רק החליפה, המכונית, או ה'לוּק' וספל הקפה - הם אלה שהופכים אותו לכזה? 

כל ענייני החומר – הם כמו נווה מים מתעתע במדבר. הדמיון מתעתע בנו ומדמה לנו מים אלה כמרווים. אבל האמת היא, ש'מים' מהסוג הזה רק מגבירים את הצמא ואפילו מחריפים אותו.  

"אבל עולם הבא הוא 'יש' ויש להשיגו", אומר רבי נתן, העולם הבא, הרוחניות, דווקא הדברים שאינם מוחשיים, אלה שאינם נמדדים על פי מותגים ותוויות, כבוד, יוקרה או מעמד חברתי. מדובר בדברים מופשטים שאותם בהחלט ניתן להשיג. הם קיימים והם מציאותיים.  

אך זוהי דרכו של היצר הרע: 'לצבוע' את התאוות ופיתויי העולם הזה – את המרוץ אחרי המותג - בצבעים זוהרים ונוצצים, ולהראות לנו שהספל היא העיקר ולא הקפה. החיצוני ולא התוכן. וכך להפוך את החיים לקשים, כי במרדף כזה באיזשהו שלב מתעייפים (ועדיף שהשלב הזה יהיה כמה שיותר מוקדם...). 

שובע גופני אינו תרופה לריקנות רוחנית! חיצוניות לא יכולה למלא את הפנים, את הנפש. 

מעמד, יוקרה, כבוד, חליפות משובחות, שעונים או עטים, או כל דבר אחר ממשפחת המותגים והחיצוניות, הם תוצאה של בלבול, של אי התמקדות במה שאנחנו באמת.  

ענייני העולם הזה ופיתוייו דומים לרוח סערה הנושאת עמה אבק רב המטשטש לאדם את ראייתו. טשטוש זה מונע ממנו לראות את הדבר האמיתי. רוח ואבק שמעלימים מהאדם את המציאות הפנימית הרוחנית שלו, סערה פנימית שאינה מאפשרת לאדם לישב את דעתו ולהתבונן בעיקר. "מה שהעולם (בני אדם) רחוקים מהשם יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת", אומר לנו רבי נחמן (ליקו"מ ח"ב, י).  

פיתויי העולם הצבועים בכל צבעי היצר. המותגים וחוסר ישוב הדעת – הם אלה שמרחיקים את האדם מן האמת, מתוכן ומהתכלית שלו. הם אלה הגורמים לאדם להסתכל רק על הספל ולא על הקפה.  

* * * 

אותו בוקר הורגשה תכונה מיוחדת במכון המחקרים הגדול שבקנדה. 

מן החניון נצצו מכוניות חדישות ומאובזרות, במסדרונות טיילו בחשיבות חליפות ממותגות לצד תיקי עור משובחים וממגוון קשרי עניבות היוקרה הציצו להם ראשים של אנשים שמרגישים חשובים. 

כולם מיהרו אל חדר הישיבות, שם נערך כינוס חד שנתי בהנחייתו של הפרופסור העולמי. כל אחד מהמשתתפים היה גאה בזכות להיות נוכח באירוע מסוג זה. 

מחוגי השעונים התרוצצו על לוח הספרות (ו...מפירמות מובילות בלבד) ובישרו באלם קול על השעה תשע, שעת פתיחת הכינוס שקרבה. 

הדיוק, שהיה חלק מהרושם הכללי, האיץ בסוליות הנעליים המבריקות למהר ולפסוע במהירות ממותנת ומכובדת אל המקום. 

בין הפוסעים בלט הפרופסור, מנהל מכון המחקר. גם הוא היה לבוש בחליפה, היא היתה מכובדת, לא מבריקה ולא ממותגת. חליפה. שום עט של מעמד לא הציץ לו מהכיס והוא העז להחזיק את צרור הדפים שלו בתיקיית פלסטיק שקופה ופשוטה. 

הוא התקדם כמו כולם אל החדר וכבר מרחוק הבחין בתכונה חשודה, משהו בעמידה מאחורי הדלת לא היה נראה לו, הוא היטיב להכיר את חוקריו הצעירים, אותם מסכנים שמוכנים להזיל מכיסם הון בשביל קשקוש מטופש שרקום בשולי מכנס. בעל פה הוא היה מונה את כל גינוני היוקרה שהם סיגלו לעצמם וכעת... משהו נראה מוזר ואחר. כשהתקרב גילה שדלת החדר נעולה. 

אב הבית של המכון עמד שם סמוק ונבוך. הוא שלה מכיס מכנסיו צרור אחר צרור מנסה במתק מפתחות לשכנע את הדלת שתיפתח. 

העמידה המאולצת מאחורי הדלת לא נעמה לאיש. סוף סוף גם חליפות יוקרה ממותגות, במזג אוויר חם, מכבידות. תיקי העור הועברו מיד ליד, ההצצות אל השעון נעשו חטופות יותר ויותר ומדי פעם בדקו האנשים בסקרנות אחר "שיחות שלא נענו"... 

אט אט העיזו האנשים להשתחרר מעניבות מחניקות, משקפיים שעוצבו רק לצורך מסגרת הוסרו, והתיקים נעזבו להם על השטיחים.  

משהו באווירה התפוגג. הרקע המאוד לא שגרתי החליף את המחקר ואת המעמד בשיחה יומיומית פשוטה שמהר מאוד גלשה לתלונות על מרדף ההספקים המטורף ועל הלחץ שיש בעבודה ובכלל במגוון משימות החיים. 

הזמן המתארך מאחורי הדלת הנעולה הוסיף נופך לאנחות על החיים המורכבים ועל המתח הפיזי שהם משרים. 

הפרופסור הזקן שכבר סיים לסקור את עיתון הבוקר ולחזור בראשי פרקים על הרצאתו עמד מן הצד והקשיב בחצי חיוך. כשראה לאן נושבת הרוח, הוא טרח לגשת אל המטבח הסמוך ולארגן לכולם מגש קפה של שחרית. 

עוד ניסיון מוצלח של מפתח אחרון בצרור והדלת נענתה ונפתחה. אל החדר הממוזג זרמה חבורת המצליחנים שחזרה מהר מאוד לעטות את אווירת הדגם והמעמד. שוב נראו כרטיסי הביקור ומתח של תחרות נשב באוויר. 

בינתיים הגיע הפרופסור עם מגש קפה גדול, ענק ממש. חוץ מקנקן הקפה, היו שם כחמישים סוגי ספלים, היו ספלי חרסינה פשוטים, היו ספלים מהודרים, היו ספלי קריסטל, ספלי זכוכית ואפילו ספלי פלסטיק. ניכר היה שהפרופסור השקיע מחשבה בהכנת המגש הזה ולצורך כך אף רוקן מספר ארונות מטבח מאי שם. 

השתרר שקט משונה. היה משהו מאוד מוזר בסיטואציה של פרופסור זקן ומלומד שבמקום לפתוח בהרצאה עם מיטב הביטויים בלטינית הוא עומד ומגיש קפה לחוקרים צעירים, ועוד באוסף ספלים מגוון שכזה. 

החוקרים, שהיו כבר עייפים מההמתנה של הבוקר, פחדו שאולי הקפה הזה קשור איכשהו למחקר וממילא לדרג האישי שלהם ולכן נגשו בזה אחר זה למזוג לעצמם קפה. 

כאשר ישבו כולם עם ספלים ריחניים ולגמו בניחותא מן הקפה כשהם מברכים את המחווה, נעמד הפרופסור וביקש לשקף להם את שהתרחש בחדר בדקות האחרונות. 

"אם שמתם לב, כל הספלים שנראים יקרים ושונים נלקחו על ידכם. את הפשוטים והזולים השארתם לי כאן על המגש. כן, זה אולי טבעי שלכל אחד יש חשק לקחת את הטוב ביותר לעצמו, אבל זה גם המקור לכל הלחץ ולכל הבעיות הנלוות, עליהם נאנחתם הבוקר.  

הספל לא מוסיף איכות כהוא זה לקפה שלכם, ובודאי לא המותג של... לכולם יש בספלים אותו קפה, הספל הוא בסך הכל מחזיק את המשקה ובמקרים מסוימים הוא אפילו מסתיר חלק נכבד ממנו...

כולכם רציתם לשתות את הקפה, לא את הספל, אבל ב-מ-ו-ד-ע בחרתם את הספלים הטובים ביותר ואולי גם השבירים והיקרים ואז גם התחלתם להציץ על הספלים שלקחו חבריכם. 

החיים שלכם זה הקפה המעורר, הממריץ, הריחני. כל השאר הם רק ספלים. העבודה, הכסף, המעמד בחברה, הדירה, המותגים, אלו רק כלים בשביל להחזיק ולעבור את החיים. 

אפשר לשתות קפה איכותי גם בספל פשוט. 

לרוב, סוג הספל שיש לנו לא משביח בכהוא זה וגם לא משנה את איכות הקפה – החיים שלנו. אם נתעסק בספלים לא נצליח להתמקד בקפה שקיבלנו – בחיים שלנו! 

קיבלתם קפה אישי ומהביל – אל תתנו להבלים ולספלים להרוס לכם אותו!!!"


(מתוך "הבית שלנו" באדיבות אתר "חוט של חסד").

 

 

 

 

 

 

_________________

    אין יום שאין בו טוב

    

    
    

 

    

 

    

 

    

 

 

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 04/01/2011 06:14:17

תוקן על ידי חסד_לאלפים ב- 04/01/2011 06:15:05

בס'ד

 אל תבזבז את מיכל החיים

ואז, לפעמים הוא רוצה לצעוק בכל כוחו: "רימו אותי!", ולפעמים הוא לוחש בכאב: "רימיתי את עצמי... לאן אני הולך?..."

במיכל החיים יש כמות קצובה של זמן, ואין שום דרך לסתום את הנקב שבתחתית המיכל.

אם תרצה או לא תרצה, הזמן זורם ויוצא ממיכל החיים הפרטי שלך. כל שישים שניות מתה דקה, וכל עשרים וארבע שעות מת יום, יום אחר יום, שנה אחר שנה.

 אי ניצולו של הזמן הוא סוג אלגנטי של התאבדות, סוג של רצח עצמי. אפיקורס, כך מפרשים, הוא מלשון הפקר (אפיק רסן – כלומר מופקר נטול רסן וגבול), הוא שם את עצמו כהפקר ולא חס על נפשו. הוא נותן לחיים לזרום ללא מחשבה רצינית, ללא תכנון מקיף. כל אדם שיש לו פנאי חייב לשאול את עצמו מה לא בסדר איתו. הרי ברור, שהקב"ה נותן לאדם אמצעים בהתאם לתפקידים שהוא מטיל עליו לבצע כאן בעולם הזה. ברור שאמצעי כה מרכזי ובעל חשיבות כמו הזמן, שהוא עצם החיים, לא יינתן לאדם סתם ככה בלי חשבון. עודף זמן מעיד על הזנחה ואי ביצוע של תפקיד שעבורו ניתן לו הזמן, ואילו הוא מבזבז זמן זה לריק.

בעולם החולין עובדים בשביל להתפרנס, ועד סיום העבודה מופנית המחשבה לשאלה – לאן הערב? הבידור תופס את כל עולמם ואת כל זמנם הפנוי, כאשר בידור גם במקרה הטוב ביותר, וגם כאשר הוא כשר לגמרי, נועד רק להרגיע קצת את המוח המאומץ מרוב עבודה מרוכזת. גם אז יש ליטול ממנו מנה קטנה בלבד כדרוש למטרה זו ולא יותר. יש המשקיעים שנים רבות ממיטב חייהם בתחביבים כמו בניית מודלים של אוניות ובניינים מפורסמים מגפרורים מודבקים זה לזה, ושאר עיסוקיהם הריקים, בעוד המטרה הגדולה של חייהם נותרת מוזנחת "ואין דורש ואין מבקש לה'".

המעבירים כך את חייהם דומים הם לשותים מים מלוחים, מי ים. ברגע הבליעה יש להם תחושה מזויפת של רוויה, של סיפוק הצמא, אבל ברגע הבא הצימאון רק גובר. כל אדם השפוי בדעתו רואה שאין ממש בשתייה הזאת, אבל המתמכר לה נתון לאשליה עצמית של עיסוק ופעלתנות של שובע. אבל האסון נעוץ בכך, שהתפקיד שלמענו הם חיים ואשר רק עבורו קיבלו את מנת הזמן שלהם, ואשר רק התפקיד הזה יכול להעניק להם את תחושת השובע והסיפוק האמיתיים, תפקיד זה מונח נטוש ועזוב.

בנוזל היקר, נוזל הזמן, הם משקים את כל הצמחים המלאכותיים העשויים פלסטיק, ששום דבר לא יצמח מהם גם אם תשקה אותם כמה שעות ביום, ואילו העציץ היחיד בו נטוע עץ החיים שלהם, ואשר משווע להשקיה, ורק הוא יכול להניב פרי, אותו משאירים יבש ונובל.

 לאן אתה הולך?

כמה זמן נותר לי לחיות? מהיכן באתי? מהי מטרת חיי ולאן אני הולך מכאן?

שאלות אלו נוגעות ביסוד חיי האדם. וראוי לכל אדם לקבל עליהן תשובה, לעמוד מול האמת כפי שהיא. שאלות אלו ואחרות מתעוררות לאדם כאשר הוא ניצב לפני המוות. שאלות שמעסיקות את האדם גם בחיי היומיום שלו, אך הוא מדחיק אותן מדעתו.

כאשר אדם לפעמים נפגש במוות של קרוב משפחה הוא נפגש לרגע עם עולם האמת, הוא מגלה מהי אמת ומהו שקר. ואז, לפעמים הוא רוצה לצעוק בכל כוחו: "רימו אותי!", ולפעמים הוא לוחש בכאב: "רימיתי את עצמי... רדפתי אחרי הבלי ותענוגות עולם הזה שלא נתנו לי אושר ושלווה. רדפתי אחרי כבוד ושררה אך קיבלתי הבל הבלים..."

כאשר אדם נפגש במוות של קרוב או ידיד, או של בן משפחה, פתאום החיים מקבלים משמעות אחרת.

פתאום אדם מבין שכסף כבוד ועושר, שאנשים רצים אחריהם כל היום, אינם חשובים!!! אינם יכולים לרפא חולה אנוש. אינם יכולים לתת לאדם חיים, ובודאי שלא נותנים שום משמעות לחיים.

פתאום אדם רואה שמריבות קטנות וגדולות על הבלים ושטויות היו מיותרות.

פתאום אדם רואה שהוא הזניח הרבה דברים חשובים שהוא רוצה לעשות, דברים שהוא מאמין בהם בעמקי ליבו, אך טרדות החיים מנעו אותו מהם.

בשעה זו נפתחות עיניו של האדם לראות את החיים כמו שהם באמת.

בשעה זו נפתח גם ליבו.

בשעה זו יכול הוא גם לקבל תשובות לשאלות החיים.

זוהי הזדמנות פז לשינוי.

לחיים של אמת!

(מאת הרב אלעזר יהודה פינטר שליט"א. באדיבות אתר "חוט של חסד")

בס"ד

תפילה לקראת חודש אדר | אורה רבקה וינגורט

ריבונו של עולם, עומדות אנו בפתחו של חודש אדר, חודש בו מרבין בשמחה. ואני תפילה לפניך, שייפתח לבי לשמחה הזו. שאסכים להיות בשמחה, שארצה בה. שאהיה מוכנה לוותר על המסכנות והדכדוך, המרה השחורה והקדרות. שאזכה להגביה עוף מעל מצוקותי ומועקות לבי, ולגיל ולשמוח בך.

עזור לי להשליך מעלי את כל הספקות העמלקיים, את כל החרדות והערפולים, ולזכות לאמונה בהירה שתובילני לחדוות הלב. עזור לי לראות אותך מאחורי כל המסכות והמסכים, ולדבוק בך. הושיעני אלוקי, ואראה פניך מבעד להסתרים, ויקוים בי "כי אשב בחושך ה' אור לי".

א-ל גדול אשר העוז והשמחה במקומך, עזור לי להוסיף מיום ליום בחודש הנפלא הזה, בשמחה פנימית ואמיתית. עזור לי לשיר, לנגן, לרקוד ולנוע, למרחבים חדשים של דיצה.

ובד בד עם היפתח הלב ע"י השמחה, סייע לנו לזעוק אליך בזעקה גדולה וכנה. בימי הפורים הבאים עלינו לטובה, עזור לנו לקרוא אליך, ואתה – קרע רוע גזר דיננו, ויקוים בנו כל הפושט יד נותנים לו. א-ל אחד יחיד ומיוחד, עזור לנו להתחבר בימים קדושים אלו באהבה ואחדות גדולה. לטעום את מתיקות הנתינה, לפרוץ את המחיצות שבינינו, ובינינו לבינך. זכנו להרבות בצדקה, ולקיים את כל מצוות הפורים בחשק ובדבקות נפלאה.

וביום הפורים בפרט, עזור לי להרפות מאחיזתי בשליטה. שאאפשר למציאות להתנהל על ידך, ואשיש בהנהגתך. ועל ידי כל העבודות הקדושות של הימים הבאים עלינו לטובה: השמחה, הזעקה, האחדות, מקרא המגילה והנתינה, יפתח פתח אמיתי בלבותינו, וכנגדו יפתחו שערי רחמים, רצון וגאולה שלמה. ליהודים הייתה אורה ושמחה, כן תהיה לנו.




את התפילה הנ"ל קיבלתי במייל ורציתי לחלוק עם כולם. לצערי ישנם אשכולות (ובהם משנכנס אדר מרבין בשמחה) שאינם נפתחים לצפיה ו/או לכתיבה, ולכן כתבתי כאן.

שבת שלום וחודש מבורך בשמחה לכולם.

בס"ד

שלום נשומל'ה...

תודה על התפילה....לא מובן העניין עם האשכולות שלא נפתחים...
יכול להיות משהו נקודתי, אבל לא נתקלתי במשהו יוצא דופן...
יכול להיות שהמערכת קונסת כך גולשים שנעלמו מהפורום לזמן ארוך מן הרגיל??? :)))
שבת שלום והמון שמחה ובריאות....

_________________