הרב זוין, בית הלל ובית שמאי, בכוח ובפועל

הרב זוין היה תלמיד חכם שהתמחה בכתיבת סיכומים וניתוח גישות. ספרו על "אישים ושיטות" נחשב לפנינה ולמופת. הנסיון לשיטתיות ודאי ראוי לשבח והוא גם לא כל כך מצוי בדורות ההם.

מצד שני, חוששני שהנסיון לשיטתיות אינו מספיק. התוצר הוא מרתק, מעורר מחשבה וראוי לשבח. אבל האם הוא מדוייק?

כאן אני מבקש להתייחס לניתוח שלו שנועד לחשוף בסיס משותף לכל או לרוב המחלוקות בין בית הלל לבית שמאי, בסיס שעומד על תפיסה או גישה יסודית. אמנם בשום מקום לא התבאר לנו שיש בסיס משותף כזה, אבל אם נצליח למצאו, בוודאי יהיה זה הישג למדני רב חשיבות.

הסבר על פי "הסוד"

לפי "תורת החסידות והקבלה" בית שמאי "שורשם מבחינת הגבורה" ואילו בית הלל "מבחינת החסד". ניתן לשער כי גבורה היא מידת הדין ואילו חסד, כשמו, דן לכף זכות. אך הרב זוין הוא הרבה יותר שיטתי בביאורו.

תכלית הבריאה, "ירידת התורה והתלבשותה בדברים גשמיים בעולם הזה" היא "כדי לבררם ולתקנם". יש דברים אסורים וטמאים שאין להם תקנה אל דחיה, "באבוד רשעים רינה" (דהיינו הרישעות ולא הרשעים שהתקוה שיחזרו בתשובה, וזו נקודה ראויה לשבח אצל המחבר שאמנם איני יודע אם היא נכונה גם לגבי מקורו שאזהה בהמשך). יש גם דברים מותרים, "כל דברי הרשות שבעולם". יש בהם ניצוצות של קדושה שמתקנים אותם על ידי שימוש בהם ל"מצוות ומעשים טובים".

עד כאן הדברים נראים כלקוחים משיטת התניא של חב"ד. (אם כי מעמד ההיתר בשיטה שמציג הרב זוין נראה שלא כמו שיטת התניא, וזה נכון דווקא לגבי הסוג הבא שהוא מזכיר. אבל יש כאן מומחים לתניא ויבואו ויעירו).

אבל, מוסיף הרב זוין, "ישנם הרבה דברים של היתר שנתערבו בהם כוחות של רע". הוא אינו מביא דוגמא לזה, לא מהו דבר של היתר ולא איזה רע התערב בו, אם כי אולי ניתן למצוא דוגמאות לזה לקמן.

מעתה ניתן לומר כי בית שמאי ובית הלל נחלקו אם "שמאל דוחה" או "ימין מקרבת". אבל לא זכיתי להבין כיצד מתפרש התיקון לפי שיטת בית שמאי. ניחא לבית הלל כיון שיש איזה שהוא קירוב, הרי זה תיקון. אבל לפי בית שמאי יש להתייחס בחומרה ובאיסור, ואם כן איזו העלאה תהיה לניצוצות הלכודים בתערובת זו?

שיטתם של בית שמאי היא, אם כן, "לא די שמעשה האדם יהיה כראוי, אך מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע". ולעומתם בית הלל "מסתפקים במעשה אם זך וישר פעלו של אדם".

זה נשמע הסבר יפה מאד, ויש לציין כי הביאור האחרון אינו תלוי כלל בקבלה. אפשר לומר כי בית הלל מסתכלים על המעשה ובית שמאי על הכוונה, ויש לכך דוגמאות.

הסבר שלישי הוא שבית שמאי בוחנים את הדבר לפי האפשרות הטמונה בו בכוח. אם יש בו אפשרות לרע בכוח, הוא יהיה אסור לשיטתם. בית הלל יקלו למרות זאת. לדעת הרב זוין, זה אומר שהם מסתכלים על ה"בפועל".

למרות שזה כבר הסבר שלישי, אם כי הרב זוין מקשר אותו לקודמים. וכאן הוא מעיר הערה שיש לה השלכות מרחיקות לכת, ואמנם יש לדון איך לפרש את המילים.

הרב זוין מסביר את הגזירות מסוג של "שמא" ותולה אותן בעיקר בבית שמאי (למרות שגם בית הלל מודים לעיקרון, אבל מצמצמים את תחולתו). כיצד? "אם איסור בפועל אין באותו דבר שהגזירה חלה עליו, הרי איסור בכח יש בו. יש בכוחו של אותו דבר להביא לידי תוצאות של איסור ורע. בית שמאי, שמצריכים שהעולם יהיה מזוכך ונקי אף 'בדקות הרע', אף ברע שהוא בכוח בלבד, מחמירים יותר בגזירות". בית הלל שמסתכלים על ה"בפועל" מקילים בהן.

הקטע המודגש (על ידי) נושא משמעות נוראה. נראה מן הדברים שברגע שיש אפשרות של מעשה שיוביל לתוצאה רעה או אסורה, זה אומר שעצם האפשרות לכך כבר נחשבת כקיומו של רע! רע אונטולוגי!

יתכן שאין הרב זוין מתכון לפרשנות זו שלי, אבל היא נובעת מן המילים שלו. ובזה אני מניח את הדיון בפרשנות הקבלית והחסידית שלו למחלוקת, ועובר לצד ה"פשט" שלה.

להעיר משני פירושים על דרך הסוד למחלוקת זו - פירושו של רבנו הזקן [בעל התניא], שלענ"ד המהווה פירוש הפוך לחלוטין לפירושו של הבעש"ט.

פירושו של הבעש"ט:
שמעתי ממורי זלה"ה הבעש"ט, כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה וכו'. וביאר, כי לעתיד לבוא השכינה נקראת כלה כו', משא"כ עתה השכינה נקראת זא"ת כו'. ובזה יובן כיצד מרקדין לפני הכלה, ר"ל שמתמיה כיצד מרקדין בזמן הזה בגלות השכינה שהוא לפני וקודם שנקראת כלה, כי הריקוד הוא להעלות ניצוצין ומדריגה תחתונה להעלותה אל העליונה, כמו ריקוד קדוש כו', ואין זה עולה יפה בזמן הגלות, כי מי יוכל לעשותה על צד השלימות, כמבואר בסוד נפילת אפים שהוא להעלות ניצוצין מן עשיה עד רום המעלות וכו', וכתב מוהרח"ו ז"ל שאין אתנו יודע עד מה כו', יעו"ש.
לכך אמרו בית שמאי כלה כמות שהיא, על דרך שכתב בזוהר סוד נודע בשערים בעלה לפי מה שמשער כל אחד בדעתו ויכולתו, אף בדרך כלל אם אינו יכול בדרך פרט לייחד השכינה ולקשטה, מכל מקום ישער כלה כמות שהיא כו'. ובית הלל סבירא ליה כלה נאה וחסודה, שצריך לידע בפרט איך להסיר בגדים צואים וליכלוך מהניצוצין ולקשטה בפרט, שתהיה השכינה כלה נאה וחסודה וכו', ודפח"ח.
כתר שם טוב קעט

פירושו של רבנו הזקן:
ב"ש כמות שהיא כו' כי להיות בית שמאי שרשם מבחי' הגבורות עליונות ע"כ נק' שמאי כענין שארז"ל ע"פ ושם דרך כו' כל השם אורחותיו דהיינו ששוקל דרכיו איך ומה הוא. היינו שלפי ערך הסור מרע כך יהיה המשכה אח"כ מבחי' כלה כלות הנפש שמלמעלה. וזהו כלה כמות שהיא כלומר כמו שהיא העלייה מלמטה מבחי' אתכפיא מסור מרע אם רב ואם מעט וכך יהיה המשכת בחינת גילוי כלות הנפש בנפשו.
אבל ב"ה שרשו מבחי' החסדים חולק על ב"ש שלא יהיה המשכה לפי ההעלאה אלא אדרבה תחלה יהיה המשכה מלמעלה למטה ויהיה אז ממילא יפלו כל החיצונים שלא לה' המה והיינו שהעשה טוב יהיה קודם לסור מרע כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך וע"כ נק' הלל מלשון בהילו נרו עלי ראשי. וגם הלל מלשון שבח והילול דהיינו ע"י שבחים בהתבונות גדולת ה' ממילא יפול הרע.
... [ודברי ב"ש מדבר שקר תרחק ותשובת ב"ה הוא כעין מ"ש ברבות פ' ח' בענין חסד ואמת. חסד אומר יברא שכולו מלא חסדים ואע"פ שאינו של אמת כו' ע"ש וכמארז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה]

[לקוטי תורה שיר השירים מח ג ועיין עוד במאמרים הקצרים]

בן מיימון, מהיכן הגעת לתניא. מה ענין תניא למליצות הללו.