בס"ד
נתת לי השראה, והמילה הכתובה זרמה.
כואב לי, כן כואב.
חייכנו, צחקנו ודיברנו.
ולפתע עשית מפנה, קמת ופתחת את ליבך, אולי את פחדייך.
גם התראה לא הייתה לי- אפשרות להתכונן.
"אני חושבת..." אמרת.
"אני לא בטוחה..." חשבת.
"אולי כדי ש..." הרהרת.
הדמעות רצו להציף, אך הכבוד עצר בעדם.
כואב לי, כן כואב.
חשוב היה להמשיך את השיחה.
כדי שלא לסיים עם טעם רע.
ניסיתי עוד קצת לחייך, להתנהג רגיל.
איני יודע אם הצלחתי, לפחות ניסיתי.
קמת והלכת, אני נפגעתי.
לא השלמתי, פשוט כאבתי.
למה? איך פתאום? נותרתי ללא מענה.
כואב לי, כן כואב.
כיביתי את האור, כדי שאוכל לראות את החושך.
כדי שאוכל לראות מה שאני מרגיש.
רציתי לכעוס, אך אהבתי יותר מידי.
רציתי לצעוק, אך לא היה על מי.
רציתי לבכות, אך כבר נרדמתי.
כואב לי, כן כואב.
המייל היה מוצף.
את הטלפון לא בדקתי, אבל שיערתי.
הרגשת בטעות, אבל אני פגוע.
מבקשת סליחה, אבל אני פצוע.
רוצה להמשיך, אבל אני חסום.
למה לא חשבת דקה אחת לפני...
למה לא השכלת לחשוב יותר.
למה היית פזיזה, כשפגשת את האהבה.
כואב לי, כן כואב.
המוח סולח הלב בורח.
המוח מקבל את סליחתך הלב כועס על התנהגותך.
אם רק תבטיחי, שמעכשיו תחשבי.
אם רק תבטיחי, שמעכשיו לא תוותרי.
אהיה שליט המוח על הלב.
ואקבל את בקשתך.
קשה עלי המעשה, אז חושבני שהוא הנכון.
פגיעה נוספת, לא רק תסיים את הקשר.
היא תפגע בחלום ובאמונה-
שעוד נשארה אי שם, מישהי בשבילי.
עדיין כואב, אבל קצת פחות.
