בס"ד
פרק 11: אורו של ירח
פרק 1 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2412547&forum_id=17053
פרק 2 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2413797&forum_id=17053
פרק 3 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2415725&forum_id=17053
פרק 4 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2418241&forum_id=17053
פרק 5 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2420750&forum_id=17053
פרק 6 http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2423305&forum_id=17053
פרק 7
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2425800&forum_id=17053
פרק 8
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2428043&forum_id=17053
פרק 9
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2432578&forum_id=17053
פרק 10
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2434097&forum_id=17053
"עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל..." סיים הרב עימנואל את הקדיש, אפשר לומר שבכך ביקש לסיים יום ארוך מאוד.
עוד יבבה מאופקת נפלטה מפיה של גברת רוזנשטיין, יפעת עטפה את ריינה בזרועותיה. הן בגלל הצינה והן בגלל היבבה.
גברת רוזנשטיין שלחה מבט נוגה לעבר יפעת, מבט שקיבל משמעות עמוקה ואולי אכזרית בגלל אורו של הירח שהיה במילואו.
כאב חד נשלח מעיניה של ריינה היישר לליבה הצעיר והרך של יפעת- כאב הפרידה.
הקהל החל לחזור לכיוון האוטובוסים, אחת מחברותיה של ריינה התקרבה אליה כדי ללוותה וכאילו לומר- זה נגמר. ריינה נעוצה במקומה לא יכולה לזוז- נטועה באומרה, אני שייכת לכאן אין לי לאן לחזור. "תשני אצלי בבית, הלילה" אמרה החברה.
איננו יודעים אם הייתה זו הסכמה שבלב, או השלמה.
גברת רוזנשטיין החלה להתקדם לעבר האוטובוסים, דמעה מוחה דמעה אחרת ממנה- דמעות שלא ייגמרו, כאב שלא יחלוף- כאב הפרידה.
יפעת נשארה קצת מאחור, לוקחת לעצמה זמן חופשי, מחשבותיה מבולגנות ראשה לא מסודר, בהחלט, יום קשה עבר עליה.
יפעת נתנה עוד מבט אחרון על הקבר הטרי נזכרת בדבריה של ריינה
"נכון הוא נתן לי כבוד, הוא היה אדם עדין, מלכותי ופשוט. אבל גם אני נתתי את עצמי, החזרתי לו אהבה. נחמד מאוד לקבל אהבה וכבוד כשלא צריך להחזיר, אבל צריך לדעת שקשר הוא לא חד צדדי"
מקבלת אל עצמה את דבריה של האישה החכמה, מבטיחה לעצמה להפנימם ואולי בכך להנציח- להעלות את נשמתו של הנפטר.
שמוליק החל לרדת בשביל בכיוון הקולות ששמע, אנשים רבים חלפו על פניו כאומרים ההלוויה הסתיימה. שמוליק התקרב עוד יותר, רואה את זרם האנשים הולך ומתמעט יוצא מתוך שביל ארוך וצר.
שמוליק היה לבדו בשביל, מזלו שהירח שימש בתפקידו והאיר את דרכו, מרחוק הבחין בדמות מוארת ע"י הירח בלבד, עומדת ובוהה.
שמוליק לא זיהה את הדמות- אולי גברת רוזנשטיין ממאנת לעזור את הקבר, אולי עוד אחרון המלווים...
שמוליק התקדם- עוד קצת אוכל לראות מיהו האדם.
שמוליק התקרב למרחק 'כמעט נגיעה...' שמוליק זיהה...
הפעם, לא הייתה דרך לחמוק הם עמדו שם אחד מול השנייה. שמוליק ויפעת.
בוהים, נטועים על עומדם- אם בפגישה היה קשה לדבר במילים אין צורך לומר מה היה המצב באותו הרגע- קשה שבעתיים...
לרגע הסתיר ענן את אורו של הריח והחושך חזר לשביל- זה הזמן אסתלק עכשיו, כמעט ועזב, אך אור הירח תעתע... היה זה ענן קטן, ורגע אחרי חזר הירח למלוא עוצמתו.
יפעת הביטה, אך הפעם הרגישה שהיא מביטה, ומן שלוות נפש עוטפת אותה...
אולי היום הארוך, אולי הערכים שקנתה לעצמה לקראת סופו, הם שיצרו אצלה את השקט.
- "לא צריך להיבהל, שמוליק. זה בסדר, אני יודעת שנפגשנו כבר כמה פעמים, אולי זה הגורל אולי סתם מקרה, בכל זאת זה ממש לא משנה"
- "אמממ.. כן את צודקת, אני מתנצל אם..."
- "על מה אתה מתנצל, לא קרה שום דבר, לא משנה אני כבר בדרכי לאוטובוסים"
- "אני מבין, טוב שיהיה לך בהצלחה..."
- "תודה רבה" ובקריצה הוסיפה "מחר אני נפגשים שוב, טוב מחר זה לא יהיה במקרה..."
שמוליק נענע את ראשו לאות כן, אך לפתע נזכר שהם בכלל עוד לא קבעו זמן, תאריך ומיקום.
- "את יודעת יפעת" הגה את שמה בפעם הראשונה "עוד לא קבענו דרך השדכנית, את המיקום והזמן".
- "חייבים דרך השדכנית?" צחקקה יפעת.
- "לא, לא, את צודקת"
- "יופי, אז הנה אני קובעת איתך, מחר שעה 9 בהילטון"
- " בסדר" ענה שמוליק בלי לחשוב הרבה.
יפעת פנתה ללכת, אך לשמוליק היה עוד משהו להגיד.
- "את יודעת יפעת, באמת, היה מאוד נחמד איתך בפגישה"
- "טוב, תודה. גם לי.... היה נחמד."
יפעת התרחקה משאירה אחריה את שמוליק בוהה בה, בירח, בנוף...
- היא אמרה שהיה לה נחמד, ואוו מגניב פצצה- פלט שמוליק מילים שלא היו שגורות על לשונו ביום יום.
- "הי בחור, שוב אתה" צעק יוחאי.
- "אה, שלום יוחאי, כמה זמן לקח לך לחנות?"
- "תאמין לי שאני שואל את עצמי את אותה השאלה, עד שמצאתי, אני רואה שאת ההלוויה פספסנו, לפחות נאמר כמה פרקי תהילים"
- "כן, נכון" הסכים עימו שמוליק".
שמוליק ויוחאי נעמדו מסביב לערימת החול שבינתיים החליפה את המצבה.
שמוליק אמר את פרקי ה- תהילים שחישב מלכתחילה, ליוחאי הייתה משימה להשלים- בקשתו של אביו – ר' אברהם- "תבטיח לי יוחאי שאתה תלך במקומי, תגיד לר' חיים מעל הקבר שאני מצטער שלא תהיה קפידה"
יוחאי ביקש סליחה בשם אביו, שלא יכול היה להשתתף בהלוויה.
אולי הייתה זאת שריקתה של הרוח אולי דמיונו הפרוע של (הסופר) יוחאי, כאילו ירדה מרום השמים מקום מושבם של הנשמות ואמרה- מחול לך ר' אברהם מחול לך, מחול לך.
שמוליק סיים את פרקי ה- תהילים מנסה לייצב את מחשבותיו אחרי הפגישה עם יפעת.
- "שמוליק סיימתי, אתה רוצה לחזור איתי" אמר יוחאי.
- "האמת זה בסדר, אני חושב שעוד אשאר קצת פה... קרוב לחיימק'ה"
- "מה תעשה פה שמוליק? כמעט אמצע הלילה" קרא יוחאי לשעה 10:30 בלילה.
- "זה בסדר, אתה יכול ללכת, אני אסתדר"
- "טוב, כרצונך, אני מבין שאני צריך להגיד לך שלום, לפחות לעכשיו עד לפעם הבאה שניפגש עם בכלל ".
- "כן, שלום לך, ותודה רבה על הטרמפ"
- "ביי להתראות" החזיר יוחאי.
יוחאי התרחק מהעין משאיר את שמוליק לבד-
לבד עם החשיכה, לבד עם המחשבות, לבד עם הרגשות...
האורות המרצדים של האוטובוסים צבעו את בגדיה של יפעת בצהוב זוהר, שושנה לא פספסה את בתה.
"איפה היית, אני מחכה לך פה כבר חצי שעה, האוטובוסים עומדים לצאת"
"סליחה אימא, נשארתי עוד קצת ליד הקבר"
"מה עשית שם, בלילה, בחושך"
"קצת חשבתי..."
שושנה לא המשיכה לשאול, עם כאלו תשובות עדיף שתלך לישון.
יפעת ושושנה עשו דרכם לעבר האוטובוסים ולפתע רכב חבוט חסם את דרכם.
ראש קטן ומצחיק הציץ מהחלון.
"אימא זה יוחאי" צעקה יפעת.
"מה אתה עושה פה יוחאי, אתה לא אמור להיות עכשיו באלעד?" שאלה שושנה.
"אימא סיפור ארוך, אתן רוצות לעלות לאוטו?"
"כן, בטח" ענו יפעת ושושנה במקהלה.
"אז מה יוחאי, אולי תספר לי בני מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה? הגעתי הביתה לביקור, אני פותח את הדלת ואני רואה את אבא כמעט מתמוטט לי מול העיניים"
"מה קרה לו???" שאלה שושנה מבועתת.
"הוא בסדר תירגעי, נתתי לו לנוח"
"אולי תספר לי מה קרה לו" התעקשה שושנה.
"הוא רצה ללכת להלוויה של ר' חיים, ופתאום תקף אותו ההתקף של... אתם יודעים מה..."
"אויי, כששאלתי אותו אם הוא יבוא להלוויה הוא אמר שהוא יבוא. למה שמעתי בקולו והשארתי אותו ככה לבד" הטיחה את האשמה בעצמה.
"אימא" אמרה יפעת "את לא אשמה".
"אם היית יודעת כמה ניסינו..." אמרה שושנה בקול שבור.
"אני מצטער שסיפרתי" אמר יוחאי.
"לא זה בסדר אני מצטערת שככה התפרצתי, פשוט... ולמה באמת הגעת לבית קברות?"
"אבא ביקש ממני, לבקש בשמו סליחה מר' חיים על זה שהוא לא בה להלוויה"
"אוי אבא" אמרה יפעת...
"טוב, אפשר להפסיק עם הדיכאון הזה" - קיטר יוחאי - "העיקר שביקשתי סליחה בשמו וזהו" סיים יוחאי את השיחה במילותיו ללא ידיעתו- שושנה ויפעת השתתקו.
כל אחד מהם הפליג במחשבתו, כל אחד ובעיותיו כל חד וחוותיו.
שושנה הייתה עסוקה במחשבות על בעלה, על השנים הראשונות בהם היו צעירים ושמחים ובעלה היה במצב נפשי הכי טוב שיכול להיות, מי חשב בכלל על הבעיה שתפרוץ כעברו שנים מספר.
"פחד קהל " כינו זאת הרופאים, הם ניסו ללכת ביחד לרופאים בעלי שם, אך עד היום בעלה עדיין סוחב על עצמו את הבעיה, פתרון אמיתי לא נראה באופק- ציערה שושנה את נפשה במחשבותיה.
יוחאי חשב על הפגישה עם הבחור הנחמד שלקח לבית הקברות, יוחאי היה איש של סיפורים מן הסתם היה משתף את אימו ואחותו בסיפור אך יוחאי לא רצה להפריע- כל אחת מהן הייתה נראית שקועה עמוק, עמוק במחשבותיה.
בחור נחמד חשב לעצמו...
מבט לא רצוני שנשלח מעיניו למראת הרכב, קלטה את יפעת. כבר בשידוכים הילדה הזאת, הבחור נראה בסדר גמור ואפילו יותר מבחינה חיצונית, נראה כבעל לב טוב אולי.. אפשר לעשות משהו, חשב.
אבל אין לי מספר טלפון אין לי מידע עליו... טוב, זה רק חלום... סיים את המחשבה.
יפעת התענגה על הפגישה, היה בה משהו קסום האור של הירח, השקט, הרוח הנעימה כולם התחברו ליפעת למן פזל רומנטי מלהיב...
מחר פגישה ב-9 הילטון, צחקקה בתוכה- מאיפה הבאתי את התאריך הזמן והמיקום. איך המצאתי את זה באותו הרגע..
אותו קול מעצבן מהעבר חזר לרגע ואמר: "אולי ככה מרגישים כשמאוהבים, אולי אז המחיצות יורדות, וממלא הפגישה והזמן לא משנים באמת, לכן זה יוצא ללא מחשבה מסודרת"
יפעת לא אהבה את הקול הזה, אבל הפעם היה בו ניחוח אחר, ניחוח של "קצת אמת" שעמדה באוויר.
יפעת הקשיבה לקול בפעם הראשונה- אולי כי רצתה אולי כי לא נשאלה, יפעת הקשיבה.
הם חלמו/חשבו- שושנה, יוחאי, ויפעת, אבל שמוליק... שמוליק...
עוד ההתרחשות בין יפעת שושנה ויוחאי, התיישב שמוליק על הדשא בקרבת הקבר, שמוליק החזיק עצמו כ- 15 דקות יושב ומבלי משים באין כוחו מחזיקו הניח את ראשו על הדשא מביט בכוכבים ובירח המאיר.
מדמיין את חייו, מדמיין את הפגישה מחר עם יפעת...
הרוח הקלילה, החושך העוטף, היום העמוס, פעלו את פעולתם. שמוליק נרדם.
