עוילם גוילעם [הליכה לערכאות]

יש בעירי "עורכי  דין [1]חרדים", ה"מופיעים" בבתי המשפט כמייצגי[2] תובעים יהודים נגד נתבעים יהודים[3], ויש בה רבנים למכביר, מיעוטם בני תורה, ורובם בני תורא, יש בה בית דין, שאין בו דין.

בסכסוך שהיה בעירנו, שהגיע לבית המשפט, נתבקש שופט שאינו בן ברית, להחליט בסכסוך בין רבנים, אם לפי ההלכה היהודית, אדם שהלך לבית משפט, עבר על איסור הליכה לערכאות, ואם אסור לו להיות בעל תוקע.

סיפור מ"חלם"?

לא! 

 סיפור מהעיר "שלי", שבארץ גוילעם לאנד.

 בעירי ישנם אנשים היודעים שיש לצעוק: "עהר איז מאָסעֶר"! לא נגד הרמאים, שהרי "ביזנעס איז ביזנעס", אלא נגד יהודי "פשוט", שהלך ל"ארקאעס" ללא היתר מהרב, כדי לתבוע את כספו ש"נגזל" ממנו ע"י יהודי "בעל מעמד ומושב".

הם "יודעים", שליהודי פשוט שיש לו סכסוך עם יהודי אחר, אסור ללכת לבית משפט, עליו להיות "ילד טוב ירושלים", ללכת לרב לדין תורה ולעשות את מה שהרב אומר לו, וכשהודי דתי לא הולך לרב והולך לבית המשפט, או שהוא נקרא לרב ולא עושה את אשר הוא אומר לו, הוא "מאסער".

למה באמת שלא ילך לבית הדין?

כי בעירי אין אין ב"ד לממונות.

למה אין?

כי אין בה מי שמסוגל לשבת בדין.

למה אין בה ב"ד לבוררות?

כי רבני העיר אינם רוצים!

למה הם אינם רוצים?

כי אז לא ילכו אליהם.

מעשה שלא היה.

מעשה ביהודי דתי, שחברו הדתי לווה ממנו סכום כסף גדול, אך כשהגיע זמן הפרעון, החל הלווה להשתמט, בסיפורי "אין לי כסף עכשיו", "עוד מעט יהיה לי", "כמעט היה לי"[4], לאחר מספר נסיונות ל"שכנעו" כי יחזיר את חובו, הוא דחה את ה"הצעה" ללכת לרב, כי אמר לעצמו, מה טוב "יצא" לי מללכת לרב, הרי ברצוני לקבל את כספי, ולא סיפורי מופתים, על אדם שלא הלך בית משפט ובשכר המצווה הוא מצא מטמון, השווה פי כמה מסכום ההלוואה, ופנה אל עורך דין[5] והורה לו להגיש תביעה לבית המשפט להחזר ההלוואה, אך "ידידיו" הסבירו לו שכדאי לו לבטל את התביעה בבית המשפט ולפנות לרב, כי אם הוא ימשיך בתביעתו בבית המשפט, יקראו לו "מאסער", וביום מן הימים כשיחפש שידוך לילדיו, יהיה עליו להסתפק ב"מחותנים מסוג ב", כי שום "משפחה חשובה", לא תתחתן עם משפחת "מאסער", וכאשר שאל אותם: והרי משפחות "חשובות" גם לא מתחתנות עם "סתם אנשים טובים", אלא רק עם אנשים עשירים ודשים כסף רב בשביל ה"כבוד" להתחתן "אתם", ואם לא ילך לבית המשפט, לא רק שלא יהיה לו כסף "רב", כדי "לקנות" מחותנים מסוג א', גם לא יהיה לו כסף בשביל מחותנים מסוג ד',  הם השיבו לו, שבמקרה "שלו" לא ייתכן שהרב לא ידאג שכספו יוחזר לו.

אף שבתחילה הוא לא רצה ללכת לרב, הוא נשמע לבסוף לבקשות אשתו  שדאגה ל"ייחוס", והסכים ללכת אל הרב.

מעשה נסים.

בדרכו אליו הוא החל לחלום, שהוא יקבל את כספו, והחל לעשות תוכניות, כמה יתן לכל אחד מילדיו כשיתחתנו בשעטו"מ עם בני/בנות זוג ממשפחות חשובות, וכמה "יתרום" למוסדות הרב, כדי שהרב לא יצטרך לבקש תרומות מאנשים שאינם משלמים את חובותיהם, וטוענים "אין לי כסף עכשיו", "עוד מעט יהיה לי", מפני שלא מומלץ[6] לקחת תרומות מ"רשע[7] " שאינו משלם את חובו. 

אך הוא התעורר מחלומו מהר מאוד.

כאשר הוא סיפר לרב את סיפורו. נענע הרב בראשו, ואמר לו: "אף שאתה צודק, איני יכול לסייע לך, והציע  לו שילך לרב אחר, מומחה גדול ב"דיני תיירע".

הוא פנה אל הרב ושאל אותו: "הרי אמרת שאני צודק, וכרב הקהילה, למה אינך דואג לצדק, ולמה אתה שולח אותי לאחרים",

השיב לו  הרב: "איני יכול להתערב"!

למה אתה לא יכול להתערב?

כי הוא תורם הרבה כסף למוסדות שלי[8]"!

סוף פסוק.

הוא התחרט על ששמע לאשתו  ולחבריו, וידע שהוא צדק  כשלא רצה ללכת אל הרב. 

הוא חשב על צעדו הבא, הרי אינו יכול ללכת לאותו הרב, שאף שהוא לא הכירו אישית, הוא שמע מחביריו, שאותו ה"מומחה", הוא מומחה גדול ל"פשארעס", רב שאינו יודע  שפשרה שבתלמוד אינה פשארע, וש"מצוה לבצוע[9]" אין פירושה מצוה לגזול[10], שהרי לקחת מזה ולתת לזה  אינו אלא  גזילה, וחושב ש"דיין דחצצתא[11]" הוא תואר כבוד,

לפתע  צץ במוחו הרעיון:

למה באמת שלא ילך ל"דין תוירע", הרי אינו יכול להפסיד, כי כל מה שעליו לעשות כדי שיקבל את כספו, הוא להכפיל את סכום התביעה, וכשהרב שאינו יודע בין ימינו לשמאלו יעשה פשאָרֶע, ויתן לו "רק" %50 מהתביעה, הרי יתן לו למעשה %100 של החוב, ושלום על ישראל. 

 אך הוא חשב:

הרי כדי לקבל את ממונו עליו לתבוע כפול מהחוב, שהיא תביעה שאינה אמת ואולי היא אף  שקר[12], אף שהוא עושה זאת לא כדי לגנוב, אלא כדי שהשני לא יגנוב ממנו, וזה לא "ממש" שקר, ובפרט שע"י העבירה הקטנה שלו, הוא מונע  את חבירו מלעבור על עבירה חמורה של גניבה.

ממש צדיק[13].

אלא שהוא החליט ללכת לבית המשפט, ול"צפצף" על כולם, ואם ירצו לקרוא לו "מאסער", שיקראו עד שיתייבשו, והוא היה בטוח שכאשר יהיה לו הרבה כסף, יפסיקו לצעוק, ויבואו ל"לקק לו" בשקט, ואין זה אומר  שלעולם לא ילך לדין תוירע אצל רבנים, הוא ילך ועוד איך, אלא שאליהם הוא ילך בסכסוכים שאינם יכולים להשמע בבית משפט מחשש עינא בישא, וד"ל, והוא אינו מבין, למה יקראו לו  "מאסער", והרי הוא הלך לבית המשפט, רק לאחר שרבו לא רצה לעשות דבר, "וייל עהר קעהן זיך נישט מישען", ומדוע דורשים ממנו שילך לרב שאינו רוצה להתערב, שישלח אותו לרב אחר, שיתייעץ עם רב שלישי, שיסביר לו שכדאי לו לוותר[14] למען השלום, שגדול השלום שהוא כלי מקבל ברכה[15], ו"יבטיח" לו, שאם יוותר, הוא יקבל אלף פעמים ככה.

הוא אינו רוצה, לא פי אלף, ולא פי מאה, הוא רוצה רק את כספו, ואת זה לא נראה לו שיקבל אצל הרבנים, אלא בבית המשפט.

המקרה שתואר כאן, אינו מקרה מן המציאות, העיר אינה עירי, המדינה, והרב לא קיימים, אבל אנו מוצאים חלקים ממנו בכל סכסוך בעירי, מאחר שכל עושי ה"דין תוירעס" הם חובבים.

האם צדק מי שהלך לבית המשפט ?

שהרי אין לתאר את מסלול העינויים שעל תובע לעבור עד שהוא מגיע לדין תורה, בפרט אם הוא תובע מאדם "חשוב", ראשית עליו למצוא "רב" שלא יאמר לו: "איני יכול להתערב", ואם ימצא אותו, עליו לברר שאין  הוא נוגע בדבר, ישירות או בעקיפין, שהרי רב בר דעת, הוא רב  "מעורב עם הבריות", ועם  החשובים, ואם ימצא אחד שכשר לכל הדעות, ירצה אותו הרב, שאינו ת"ח או משפטן, שיחתמו לו על שטר בוררות, שהם מקבלים עליהם את הרב, שיפסוק "כפי הנראה לו על פי דין תורה, או על פי פשרה,  או עפ"י יושר ולטעות, ואף אם יטעה, יקבלו את דבריו ללא טענות ומענות, ולא יצטרך לתת נימוקים, וללא זכות ערעור[16]. 

בקיצור, שיחתום על "תסמוך עלי". 

למה שיסמוך עליו?

כי הוא רב בית כנסת!

תוקן על ידי נישטאיך ב- 08/07/2008 12:03:12

עולם הפוך אני רואה

תוקן על ידי נישטאיך ב- 23/07/2008 13:53:49