וכתבתם – איך כותבים ספר תורה
מודעות גדולות מזהירות את הציבור מפני בעיה חמורה. סת"ם – ראשי תיבות של ספרי תורה, מגילות, מזוזות ותפילין – כתובים על קלף כשר למהדרין, בכתיבה תמה הנראית מעשה אומן, ובכל זאת – הם פסולים.
על מה יצא הקצף?
בעמוד הראשון של "יתד נאמן" מופיע גילוי של הרב אלישיב, בו מסופר:
"הובא בפני מגילת אסתר כתובה על קלף בכתיבה תמה, אשר לפי הנראה לעינים נכתב על ידי אומן מומחה בכל מיני הידורים, אולם אחרי בדיקה מיוחדת התברר שאין כאן כתיבה כלל, אלא נעשית על ידי הדפסת משי".
הרב אלישיב מחמיר מאד בספרים כאלו. לא רק שהם פסולים, אלא שהם טעונים גניזה מייד, כדי שלא יבואו להיכשל בהם. זו גזירה שהוא מחדש, בצוותא עם הפוסקים האחרים, כמו הרב נסים קרליץ והרב וואזנר.
הנושא מעורר שאלות נכבדות, וסבורני שהוא מציג יפה את העימות בין הטכנולוגיה החדישה ובעיות סוציולוגיות לבין בירור ההתייחסות ההלכתית הנאותה. אבחן אם כן את הנושא עד כמה שידי מגעת, בתקווה שיבואו אחרים וישלימו את החסר.
***
כל דיון הלכתי מתחיל בבירור המציאות והסברות והדינים היסודיים שנועדו לחול עליה ולאחריהם עיון במקורות. גם אנו נלך בדרך זו, למרות שאנו רק מציעים רקע ולא מסיקים מסקנות מעשיות. מטרתנו היא גם לזהות את מאפייני הגישה ההלכתית וכיצד מכריעים ספקות חדשים שנולדו בימינו.
היכי דמי (=איך זה נעשה)?
איני יודע מהי הדפסת משי, אך עד כמה שניתן להבין מ"יתד נאמן", זה נעשה כך: "מניחים על גבי הקלף בד משי, ומקום האותיות נותר מחורר. לאחר מכן שופכים דיו על גבי הבד, ועל ידי מריחת הדיו על גבי הבד, נותר על הקלף כתב אשורית יפה."
"לא ניתן להבחין שהדבר נעשה שלא על ידי כתיבת סופר סת"ם לשמה, כדין".
הדבר דומה להנחת מסגרת מוכנה על דף, כדי לצייר באמצעותה. כשהיינו ילדים, היו כאלו סרגלים שהיו מצויים למכירה. הם הכילו אוסף של צורות הנדסיות יפות: עיגולים, משולשים, ריבועים, אליפסות. צורות גדולות וקטנות. ניתן היה להניח אותם על נייר, להעביר בתוכם את העיפרון, ואז היתה מתקבלת על הדף הצורה המבוקשת, מה שלא ניתן לעשות באמצעות היד ללא כלי עזר, אלא למומחה.
כאן נעשה תהליך דומה, בשני הבדלים, עד כמה שאני יכול לשפוט. ראשית, אין כאן פעולה ידנית שנראית ככתיבה, כמו העברת העיפרון, אלא ריקון מיכל דיו על גבי המסגרת. שנית, אין כאן יצירה של כל אות מן הכתיבה בפני עצמה, אלא מילוי של כל מקומות האותיות והמלים גם יחד.
(הערת אגב שלא במקומה: אם לא ניתן לעקוב אחרי התקדמות מילוי הדיו בחללים שמיועדים לאותיות, יהיה בכך לפסול תפילין ומזוזות לפי השיטה המקובלת להלכה שיש לבצע את תהליך הכתיבה של האותיות והמלים על פי סדר כרונולוגי, ואם לאו – הכתיבה פסולה. (אני סבור שאין לכך הצדקה מהגמרא. אני מקווה לדון בכך באשכול מיוחד. ובינתיים ניתן לעיין בשו"ת בית הלוי בשאלה בנושא זה, שמראה כדברי, אם כי בית הלוי לא הסיק מסקנות הלכה למעשה)).
***
סברות ודיני יסוד
האם זו כתיבה? האם זו כתיבה הראויה לכתיבת סת"ם, כלומר ספרי תורה, תפילין ומזוזות? יש כאן כמה נושאים שיש לדון בהם.
מהי כתיבה בכלל. זו שאלה מילונית, לא הלכתית. אמנם, בתוך הדיונים ההלכתיים ניתן למצוא התייחסות לכתיבה לפחות בשלושה מקומות.
א. שבת. מהי כתיבה האסורה בשבת, שחייבים עליה כמו על שאר מלאכות האסורות.
ב. גיטין. כיצד מכינים גט שטעון כתיבה והכנה "לשמה".
ג. כתיבת סת"ם – הנושא שלנו.
ניתן לדרג את האופנים השונים של ביצוע הכתיבה על גבי סקאלה, כאשר המידרג נע בין שתי נקודות קיצוניות. האחת מהן תיראה ודאי ככתיבה. השניה תעורר ספקות לגבי הצדקת השימוש במילה לפי תפיסותינו היום. הסקאלה מתארת לא רק הבדלים בביצוע הכתיבה, אלא שהיא גם חופפת להתקדמות הטכנולוגית.
בקצה אחד של הסקאלה, תהיה לפנינו מלאכת הסופר בימים ההם. הקולמוס, הדיו, הקלף, כולם עבודת יד. הכתיבה איטית. מעבר למעשה הידים, יש צורך גם בתנאים המלווים את הכתיבה. כוונה לכתיבת סת"ם, כוונה לאזכרות (הם שמות ה' הנזכרים בכתוב), ועוד.
האם שימוש בכלי כתיבה מודרניים פסול? האם ניתן להשתמש בעט נובע (יש לבדוק אם נוח לכתוב בו בגלל שינויים מקובלים ברוחב חלקי האות, יש דקים ויש עבים)? האם ניתן להשתמש בהדפסה, בצילום במכונת צילום?
הדפסה במחשב, עד כמה שזה נראה מוזר, יכולה להחשב ככתיבה. גם ההדפסה יכולה להחשב, לפחות לענינים מסויימים, כ"כוח גברא" (כלומר מעשה אדם ולא מכונה). עם זאת, התחושה האינטואיטיבית שלנו היא לפסול הכנת מזוזות וכדומה באופן כזה. יש להגדיר מדוע, ולהראות מקורות, כמובן.
הכתיבה באמצעות מילוי חללים ריקים במסגרות נמצאת במקום בינים. היא מעשה בידים, שכן האדם מרוקן את הדיו על המשי. אבל אין זו צורת כתיבה רגילה. כפי שציין הרב אלישיב, זה "שופך" ולא "כותב".
לגבי כוונה למצוה, לעומת זאת, קשה למצוא כאן חסרון, שכן אם האדם מבצע זאת בידיו, הוא יכול לכוון לכל התנאים המעכבים, בדיוק כמו כל סופר אחר.
אז מה שנשאר לבדוק הוא: האם זוהי כתיבה לגבי מצוות "וכתבתם" של סת"ם?
(לדוגמא, שלא אאריך בה למרות שראוי לעשות כן, אילו היה לנו דף מלא דיו, והיינו מוחקים בו את הדיו המיותר עד שהיתה נשארת צורת האותיות הכתובה לבד, הרי לדעת הפוסקים זה צורת הכנה פסולה של סת"ם. החיסרון כאן נקרא במונח הטכני "חק תוכות", ולא אבארנו כרגע, ועם מי שאינו יודע הסליחה. די על כל פנים בדוגמא כדי להראות שלא כל צורת הכנה של אותיות תהיה כשרה למצווה.
זאת, למרות שבשבת היינו מחייבים על כל אלו משום כותב (ואם מדובר במחשב ומדפסת או מכונת צילום, אולי גם משום מלאכות אחרות).
***
בגלל השעה המתאחרת, איני יכול לדון כרגע בכל המקורות. אציין רק לסוגיא אחת, שלא הצלחתי למצוא בתקליטור כי איני זוכר את הניסוח המדוייק שלה.
הרקע הוא מעשה בעדים שלא ידעו קרוא וכתוב, ולכן היתה בעיה כיצד להחתים אותם על גט, כדי שניתן יהיה להשתמש בו. השאלה עלתה בפני ריש לקיש, מחשובי האמוראים של ארץ ישראל, שהיה ידוע בחריפותו.
ריש לקיש הציע את הפתרון הבא: לחרוט על השטר חריצים בצורת החתימות המבוקשות, ואז העדים ימלאו אותם בדיו. מן הסתם, יסבירו להם שזו צורת חתימתם באותיות, למרות שהם אינם יודעים לזהות את האותיות האלו בדרך כלל.
הוכחתו של ריש לקיש, כמו בדוגמאות שדנו בהן לעיל, היתה שמי שיעשה כן בשבת חייב.
תגובתו של ר' יוחנן היתה לשלול את ההצעה. "בשביל שאנו מדמים מילתא למילתא, נקום ונעשה מעשה"? שאל.
(מלים אלו של ר' יוחנן מעוררות נושא אחר, מקיף הרבה יותר. באיזו מידה רשאי פוסק לסמוך על שיקול הדעת שלו בזיהוי סברות יסודיות מאחורי הדינים שלמד כדי לחדש דינים שלא קיבל מרבותיו. ר' יוחנן מביע כאן הסתייגות. האם זו הסתייגות עקרונית, או הסתייגות פרטית בנושא זה? תפיסה קיצונית של הסתייגות זו תביא לשיטתו המפורסמת של ר' אליעזר, ש"לא אמר דבר שלא שמע מרבו", ובשעה שנשאל שאלות חדשות מן התלמידים השתמט מהם. וראו באשכול המתנהל עתה על בית הלל ובית שמאי.
זכורני שהעליתי ספק מסויים בדיני קדשים לפני אחד מגדולי רבותי. הוא הציע לפשוט את הספק מסוגיא אחרת, לגבי בכורות, אך ציין שאין הוא סומך על כך, כי "לפי שאנו מדמים, נקום ונעשה מעשה?" והיתה זו שאלה שלא למעשה כלל!).
הדברים נראים דומים לסוגיא שלנו. כמו שם, גם כאן אנו מכינים את המסגרת עם החללים, והאיש שתפקידו לכתוב רק יכניס את הדיו למקום המיועד.
אמנם, יש כאן הבדלים, אחד לטובה, אחד לחומרה.
מצד אחד, כאן הכותב יודע לקרוא, יודע את המלים, יודע למה לכוון. אם נרצה, נוכל להשוות זאת למקרה שר' יוחנן וריש לקיש לא דנו בו, מה אם הכותב יחרוץ לעצמו חריצים כדי למלא אותם דיו.
בדומה למקרה שלנו לעיל, מה יקרה אם הכותב ישתמש בסרגל שירטוט לאותיות כדי להבטיח צורת אות מתאימה בכל מקום.
ההבדל להחמיר הוא שהכתיבה אינה נעשית על ידי מילוי אינדיבידואלי של החללים, קו אחרי קו, נקודה אחרי נקודה, כדרך כתיבה ממש. אלא בתהליך אחד של שפיכת דיו. הבדל זה עשוי להפוך את המעשה מ"דרך כתיבה" ל"דרך שפיכה", ויתכן שזו כוונת הרב אלישיב.
את הסוגיא בירושלמי לא למדתי עדיין. ואני מקווה לדון בה בהמשך, בעז"ה.
***
מעבר לשאלה המקומית האם זו דרך כתיבה או לא, יש כאן מקום לשאלות כלליות.
בזמננו, לאור חידושי הטכנולוגיה המודרנית, יש אפשרויות למלא דרישות הלכתיות באופן ייצור המוני. באפשרות זו יש משהו שגורם תחושה של פיקפוק, אפילו הסתייגות. דרישת התורה "וכתבתם", שנאמרה על כתיבת סת"ם, מחייבת לכאורה – אני כותב זאת בזהירות – קשר ישיר בין הכותב לבין מה שהוא יוצר. קשר זה נעדר במחשב, במדפסת, במכונת הצילום, וגם בהדפסת משי.
מה שאין כן בסרגל שבו ממלאים דיו בצורות של אותיות. יש באמת לדון אם סרגל כזה לסופר סת"ם יהיה כשר.
למעשה, אם נדייק יפה, עצם אפשרות הייצור ההמוני נראית מנוגדת לקו שמבקשים הפוסקים להעמיד כאן. יתכן שיש כאן תחושה כי חפצי המצווה שבהם אנו משתמשים לא יהיה כה נגישים, כה זמינים וכה נוחים להכנה. אם קיימת גם תחושה כזו, ניתן גם ניתן להערכתי להתווכח עליה, להציג עמדה מנוגדת. מי אומר שכוונת התורה בהכנת מזוזה היא למעשה מצווה קשה ויקר, שמחייב הכרות עם צורת אותיות קלאסית, עם חומר כתיבה כמו קלף שקשה להשגה יותר מנייר, ועוד. התורה בחרה בקלף מפני שהוא עמיד, מבין כל חומרי הכתיבה שהיו קיימים אז. (צורת האותיות ראויה לדיון בפני עצמו). אין אנו יכולים לשנות את המסורת שלנו, מפני שאין משנים מסורת שנקבעה וקודשה בידי חכמים. אך יש לדון לעומק כדי לזהות מה הם הקוים המנחים הנכונים והסברות היסודיות שפועלות כאן.
אני מבקש להבהיר כי הסברות שהצעתי: להתרחק ממעשה מוכני, לשמור על קשר ישיר בין הכותב למעשה הכתיבה, להפוך את תהליך הכנת חפץ המצווה לקשה ונדיר יותר, הן התרשמותי שלי, והדברים מובאים כאן לעיון ומחשבה. זה עיבוד ראשוני, טיוטה שלא הספקתי להכין יותר ממנה עקב קוצר הזמן. אבל סבורני שהדברים חשובים וראויים להצגה אם גם בתור טיוטה של קוי מחשבה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
