"עשה לך רב" - על הסמכות ההלכתית בדורנו

בעקבות דיון שהתפתח בתת-פורום "צוותא" אודות מצוות ה"תכלת" שהתחדשה בדורנו, על ידי מומחים הטוענים לזיהוי ודאי של החלזון ודרכי הפקת הצבע ממנו, ברצוני לפתח כאן את הנושא של דרך פסיקת ההלכה אצל כל אחד מאיתנו.

שיטת הלימוד המקובלת כיום בעולם הישיבות, איננה מכוונת בדרך כלל את הלומד להגיע לבירור הפסיקה ההלכתית. הלימוד בדרך של "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", רווח בדרך כלל רק ב"כוללים" העוסקים בלימוד טור שו"ע עם המקורות ההלכתיים ואשר מייעדים את תלמידיהם למלא תפקידי רב, מו"ץ, דיין וכיו"ב. בשל כך מצוי שגם מי שזכה שנים רבות לשבת באוהלה של תורה, איננו מרגיש את עצמו ראוי להכריע בשאלות ההלכתיות העומדות לפניו. לשם כך הוא עשוי להסתמך על ספרי הלכה מצויים או להפנות את שאלותיו לרב ומורה הוראה בסביבתו. הדבר נכון גם כלפי ת"ח מובהקים כראשי ישיבות ור"מים, אשר אינם עוסקים בפסיקה הלכתית אפילו לעצמם ובודאי לא לאחרים. גם בקרב העוסקים בפסיקה ההלכתית, אנו רואים מגמה של צמצום הסמכות להלכות שגורות ומצויות, בעוד ששאלות חדשות ו/או ציבוריות מובאות להכרעתם של רבנים מפורסמים בלבד המכונים "פוסקי הדור" וכיו"ב. לעיתים רבות, רבנים ומו"צים מקומיים מסתפקים בפירוט דעותיהם של אותם פוסקים, ללא הכרעה כאחד מהם. הדבר מצוי בפרט בספרי הקיצורים הרווחים כיום, העשויים להביא בכל דבר ועניין דעות שונות ללא הכרע.

במציאות זו, כשעולה על הפרק שאלה הלכתית כלשהי, האדם מן השורה איננו רואה את עצמו כבר סמכא לעסוק בה. כך אנו רואים כיצד שאלות על כשרותו של שער הפיאות המיובא מהודו; כשרותו של בשר הז'בו; יבוא פירות בשביעית מהערבה הצפונית; פירות מ"היתר מכירה"; מעמדם ההלכתי של העולים מאתיופיה; הכרה בגיורים של בית הדין בראשות הרב דרוקמן ועוד נידונים אחרים, נתונים להכרעה בלעדית של מורי ההוראה והיחיד איננו מנסה לגבש את עמדתו בהם. הנושאים בהם מביעים רבים מאיתנו עמדות עצמאיות, עוסקים בדרך כלל אך ורק בנורמות חברתיות ו/או בנושאים אחרים הנוגעים ברמה כזו או אחרת לשאלות אידיאולוגיות/השקפתיות. לאור זאת, ניסיון להביא לידי היחידים שאלה הלכתית כדוגמת התכלת, הינו בעל סיכוי נמוך ביותר.

בעניין שלפנינו ישנה בעיה נוספת, שכן מורי ההוראה עצמם אינם רגילים לעסוק בשאלות המצריכות ידע והבנה מדעית. גם פוסקים חשובים ומפורסמים, נהגו בשאלות הנוגעות למדעים שונים, כגון רפואה; בוטניקה; פיזיקה; כלכלה וכיו"ב לשאול מומחים המוכרים להם כיראים ושלמים שהיו נאמנים עליהם. הם עצמם לא ראו מקום לקרוא לבחון ולהכריע בעצמם בשאלות מדעיות. כמדומני שבשאלות הנוגעות להיסטוריה ולארכיאולוגיה, ישנה חשדנות רבה במיוחד וחוסר אימון מוגבר בחוקרים, בשל העובדה שרבים מהממצאים המקובלים בתחום זה סותרים את ידיעותינו מהתוה"ק.

האם ישנה סיבה לנסות ולערער את הנורמות הנ"ל? האם יש מקום לעודד אנשים מן השורה להכריע בעצמם בשאלות הלכתיות שונות על ידי עיון במקורות הרלוונטיים? האם לרבנים עצמם ישנו צורך להגדיל את הבנתם וידיעתם המדעית, בכדי לברר באופן אישי סוגיות רלוונטיות? אולי יש מקום לחלק בין סוגיות הלכתיות מובהקות לסוגיות שאינם כאלו? אני סבור שהתשובה לכך היא שלילית בכל הנוגע לאנשים מן השורה, וכי מלבד יחידים ממש רובא דעלמא איננו מסוגל [אולי בשל שיטת לימוד לא נכונה בעולם הישיבות] להגיע למצב זה של יכולת להכריע בעצמו בשאלות הלכתיות. אינני מתכוון שהמצב המתואר לעיל הוא טוב וראוי, אבל הפתרון איננו מצוי בביטול מוחלט של הסמכות ההלכתית המקובלת.

אחד מן המעוררים הראשונים על החובה לחדש את מצוות התכלת היה למיטב זכרוני הרב יצחק ברנד, אשר במשך מספר שנים הוציא מספר רב של חוברות אודות נושאים שונים. לאחר ספרו הראשון שעסק בהלכות עירוב, בו הוא הגיע למסקנה שאסור לטלטל בכל מקום, הוא עורר אודות האיסור למכור חמץ לגוי בער"פ; החיוב להטיל תכלת; המצוה לתקוע בחצוצרות בזה"ז; הצורך בחידוש מצוות יבום והאיסור להחזיר שטחים. המכנה המשותף בדרך פעולתו היה הפניה לקהל הרחב בשכנוע בצדקת דבריו, על ידי מראי מקומות ומו"מ הלכתי. כך גם נהגו אחרים אשר טענו שעל אנשי ירושלים החדשה לקרוא מגילה בי"ד אדר ו/או שמצות המכונה הינם חמץ גמור. אני סבור, שהניסיון מלמד שדרך זו היא חסרת סיכוי, ולדעתי היא גם איננה נכונה. הדבר דומה לאדם שפיתח תרופה מסויימת או שיטת טיפול רפואית חדשה, אולם מסיבות שונות לא הצליח לעבור איתם את התהליכים המקובלים לאישור. גם אם המניעים שמנעו זאת היו פסולים כמו צרות עין; שוחד; שרלטנות או סתם קטנות מוחין, אין שום טעם לניסיון לעשות זאת על ידי הפצת החומר המקצועי בציבור הרחב.

יש כמובן כאלו שיטענו כנגדי, שהדברים הללו נכונים באותה מידה על שאר הנושאים הנידונים ב"אגודה אחת". כלומר, שגם בשאלות של חינוך; תעסוקה; נישואי ילדים; אפליה; שיטת הלימוד; יחסי דת ומדינה ועוד, הסמכות המכרעת איננה אנשים מן השורה אלא גדולי תורה בעלי "דעת תורה". אני סבור שזוהי אמנם הנקודה המרכזית העומדת בבסיס הדיון כאן, אבל אין זאת אומרת שמי שאיננו מכיר באבסולוטיות של "דעת תורה" יאמץ גישה זו גם לענייני הלכה.

שאלה שאני מניח שבבריסק לא תחשב שאלה אבל בכל זאת.
האם בדקו אי פעם אמפירית את שיטת רבנו תם? ומהי המשמעות של 72/90 דקות?

אני הקטן תהיתי פעם, הרי חכמים בפסח גזרו שעה חמישית וששית כי אנשים טועים בחשבון, ואילו בזמן שקיעה לא שמענו שצריך לפרוש ממלאכה בערב שבת זמן רב לפני השקיעה, ואדרבא נאמר ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. בשלמא בשקיעה שלנו ניתן לראותה בבירור ואין חשש טעות, אולם מי יכול לזהות את השקיעה של רבנו תם. כלום לא היה מסתבר שחכמים יגזרו הרחקות כדי שלא יטעו?

בעל

הרכבת כאן שני רכיבים שונים.
יש שאלה, האם שיטת ר"ת להמתין לד' (או ה') מילין אחרי העלמות השמש, היא יחסית לאורך כל יום ויום או לפי ניסן ותשרי.
יש עוד שאלה, כמה הוא אורך המיל והאם להלכה נפסק ד' מיל או ה', שזו מחלוקת בפסחים.

האכטל הוא שמינית לעומת שעה וחומש המקובל בדעת ר"ת שהוא עשירית. הנוהגים תמיד 72 דקות, בתרגום להאכטל ינהגו תמיד 90 דקות. גם בר"ת ה'רגיל' יש המחשבים בצורה יחסית ואז גם את ההאכטל יחשבו כך.

לגופה של מסורת, ברור שבבריסק טוענים שכך נהג ר"ת עצמו.

_________________

טאליבן
האכטל = שמינית בעברית.
מנהג בריסק הוא שצאת שבת/חג הוא אחר עבור שמינית מהיום. אם אורך היום הוא כעת כ 14 שעות ושקיעה ב7:40 אזי צאת שבת היא ב 9:25.
בזמן רבנו תם המקובל צאת שבת היא ב 8:52.