לכתחילה יש לצאת לפי כל הדעות (הלכה ומטא-הלכה)
באשכול על שילוח הקן התפתח דיון על נושא עקרוני שראוי לו, סוף סוף, אשכול בפני עצמו.
האם צריך לצאת ידי כל הדעות בהלכה? האם צריך לחפש להתחייב מעבר לכל ספק? מה המקור לזה? איך נתפס העיקרון הזה בתולדות ההלכה כפי שהם מתפרשים לפנינו במקורות? מה הטעמים שמאחוריו?
בשורות הבאות אציג כהקדמה מה שכתבתי באשכול ההוא בהמשכו, אביא את שתי הדוגמאות שהוצגו באשכול, את הניתוח שלי, ואת ההערות החשובות שהעירו חרפת-אדם ועוד יודע ספר שכתב לי בתיבה האישית. ואז אשאיר את הנושא לחכמי הפורום שירחיבו את היריעה.
אבל שימו לב: בהמשך של ההודעה הראשונה באשכול אני מרשה לעצמי להציג את הפרשנות שלי לאופן שבו הרמב"ם ובעלי הגישה הרואה במצוות מערכת חינוכית אמורים לראות את השאלה ההלכתית שתידון כאן. מבחינת האשכול, אולי זה נושא צדדי.
בכל זאת, כיון שהגענו אליו, והוא חשוב, אני קצת מאריך בו. אך הרוצה, יכול לאחר הדוגמא לעבור ישר להודעה השניה באשכול ושם אני מציג את מה שכתבו החברים לתקן את דברי.
(וזה המקור לכל מה שיופיע כאן.
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=4&topic_id=1028084&forum_id=1364
)
הקדמה
---------
יש נטית נפש מובנת והאויה לזכות במצוות.
כאשר אדם מתחנך ומחנך את עצמו לרדוף מצוות, לחפש בכל מקום את המצוה, יש לכך שתי תוצאות, שהן מבחינה מסויימת מנוגדות:
א. התקדשות והתעלות. שהרי כל מצוה תורמת לאדם, כמובן במידה רבה יותר
ככל שהוא מבין אותה יותר, אבל עדיין היא תורמת לו גם ברמת ההבנה הירודה,
הפשטנית והתמימה ביותר.
ב. הפיכת המצווה לנושא המרכזי של החיים.
איני בטוח שניסוח כזה מבהיר את הבעיה - ושיש כאן בעיה.
כוונתי לדבר זה: המצוות והתורה נועדו להוות מסגרת לחיינו. מי שמחפש מצוות בכל מחיר, בכל רגע, הופך את המצווה ממסגרת לתוכן.
דוגמא א'
-----------
לפי דוגמא יפה, שמופיעה בספר ילדים משלנו,
נשאל תלמיד ישיבה - שהיה ברבות הימים לתלמיד חכם חשוב - על אירוח בביתו של
ראש הישיבה: מה עשיתם בשולחן שבת? התשובה היתה: דיברנו דברי תורה.
ומה עם הסעודה, שאל השואל.
פשיטא, ענה הבחור. אם לא היינו אוכלים, איך היינו מברכים ברכת המזון?
יש כאן תהליך של היפוך. במקום לראות את האכילה כחלק מסדר החיים, ואת
ברכת המזון כקידוש הסעודה כחלק מקידוש החיים, הסעודה הופכת להיות רק ההיכי
תמצי (הטריגר) שאי אפשר בלעדיו לקיום מצוה זו, שהיא היא העיקר.
דוגמא ב'
-----------
מי ששתה את כוסו בלגימה אחת חייב בברכת
בורא נפשות (על כל משקים חוץ מהיין). בדרך כלל, אנו שותים יותר לאט. אך מי
ששותה לאט מדי, אינו מתחייב בברכה אחרונה של "בורא נפשות רבות".
מקובל בזמננו להקפיד לשתות לפחות חלק מהכוס בבת אחת, כדי להבטיח חיוב
של ברכה אחרונה. אחרת, לפי הסברה, יוצא שהאדם שתה בלי לברך ברכה אחרונה.
הרעיון הפשוט שאין מצוה לחפש חיוב, ואם אדם שתה לאט כדרך שתייתו אין
בכך בית מיחוש, נעלם ואיננו. לא רק שמי ששתה לאט ולא התחייב בברכה אחרונה
נתפס כמעט כגזלן, שנהנה מן העולם הזה ללא ברכה, אלא שהוא נחשב למי שמחמיץ
את עיקר הדבר, את השתיה כהיכי תמצי ליצירת מצוות ברכה אחרונה.
הגישה החינוכית מיסוד הרמב"ם
----------------------------------------
אולי עלי להבהיר עוד הבהרה. סליחה שאני
חוזר ומזכיר את שיטת הרמב"ם (איני רמב"מיסט עד כדי כך), אך לפי גישתו,
המצוות הן מעשים שמטרתם לחנך את האדם להתעלות, וההתעלות היא העיקר.
המחלוקת בין שתי התפיסות היא בשאלה האם המצוה עצמה היא כה חשובה, ולכן יש
לרוץ ולחפש אחריה, או התוכן שלה, ואז מה לי מצוה זו מה לי מצוה אחרת. ואין
האדם צריך לחפש לחייב את עצמו במצוות, אלא לחפש את התוכן הפנימי והאמיתי
של החינוך וההתקדשות.
ושוב אני מסכם: שתי הגישות קרובות מאד מבחינות רבות, יותר ממה שניתן
לחשוב ממבט ראשון. אך המרחק ביניהן בולט ביחסן למצוה: האם בשעה שאיני
מחוייב, האם עלי לנסות בכל זאת ליצור לעצמי מצב של חיוב - או שלא זוהי
ההתנהגות הנדרשת ממני.
תוספת להבהרת הגישה החינוכית
-----------------------------------------
מדוע אני כותב שהשיטות קרובות יותר ממה שנראה?
מצד אחד, יש הבדל משמעותי בהתנהגות. מי שילך בדרך שאינה מחפשת חיוב, ישתה ולא יטריח עצמו להתבונן אם נוצר מצב של חיוב ברכה אחרונה או לא. כשיסיים, יבדוק, ואם התחייב יברך, ואם לא, יעבור לסדר היום.
מצד שני, מי שחי את חייו לעומק במאמץ של התחנכות והתקדשות, אזי אין זמנו בטל. הוא אינו עוסק בצורת ההתחייבות הודאית ביותר מפני שיש מצוות אחרות שמעסיקות אותו. וכאן אנו מגיעים לשאלה נוספת הקשורה לכל זה: מהי מצוה. האם המצוות כפי שהן מוגדרות מבחינה פורמלית, או העיסוק והמחשבה בדברי תורה, פילוסופיה, תפילה, עבודה עצמית ועוד.
רגע, מה עם כל אותם אנשים שאינם בדרגה כזו ולכן אם לא יעסקו בתיכנון השתיה כראוי אז יסיימו לשתות ולא יברכו, אלא שסדר יומם אינו בנוי ממעבר מעיסוק תורני לפילוסופי אלא מדברים אחרים. הרי הם לא יברכו ברכה אחרונה וזהו? ובכן, מה שאני בא לומר הוא שהתורה, בין בחלק שלה מדאורייתא, בין בתוספות שהוסיפו חכמים, לא ירדה לפרטים במידה כזו של התערבות בחיי האדם. התורה נותנת לנו הזדמנויות לקדש עצמנו. אבל לא התורה ולא חכמים לא חייבו אותנו לעיין בצורת השתיה שלנו שאמורה להיות דרך שתיה "רגילה ו"נורמלית" ולא שתיה מתוכננת כדי לצאת ידי הפוסקים...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
