חוק הישיבות הקטנות

ברגע שעברנו לדיון על אמונות אישיות הרי שהדיון מיצה את עצמו.

ראיתי וקראתי.
כפי שהסברתי המשחק הפוליטי בנוי על התנהגות בה אדם הוא רציונלי. זאת אומרת שואף למקסם את הכנסותיו, עד לרמה בה תוספת ההכנסה לא תשתווה לתוספת של זמן פנוי.

כחבר שווה ידאגו לך להוצאות על צרכי דת, כשרות וכד'.

כחבר שווה לא יממנו אותך אם אתה לא מעוניין לעבוד, גם אם זאת מצווה דתית שלך. הדת שקבעה שלא תעבוד, יש לה כנראה אי אלו מנגנונים לקבוע שאיך תישאר בחיים.

זה כמובן לא סותר, כי על המדינה כמדינה יהודית לתמוך במספר מסויים של לומדי תורה שיהוו את המשך קיום הדת באומה (ז.א. יש לתמוך במספר נדרש של אברכים שיהוו בהמשך רבנים, דיינים, ר"ים וכד'). השאלה היא כמובן כמה, במי ולאיזו תקופה.

מי שלא יתמך על ידי המדינה וירצה ללמוד, שימצא לו מממן.

אולם כנראה שעל המדינה כן לתמוך במי שלמד רק תורה ולא לימודים שמאפשרים רכישת מקצוע ולאפשר לו להשתלב בתעסוקה בחברה הכללית.

לא הגעת לסיפא של דברי. אשר דיברתי הוא שלי אין טענות על חלוקת העוגה מנקודת המבט של הכיס שלי מאחר ואני לא רואה במיסים שאני משלם כסף שלי! כמו שאני לא רואה בכסף של הוצאות שאני מחוייב ע"פ דין כצדקה והוצאות שבת ויו"ט כסף שלי. הטענות שלי על חלוקת העוגה הציבורית באות כחבר שווה בין שווים בעוגה, בין מכלוף מדימונה בערל מאונגרישע הייזר ואלון מהר חוצבים. לכל מגזר יש את הייחודיות שלו והצרכים שלו, וכל עוד החברה מכירה במגזר כשותף, על פי כללי המשחק שנקבעו, הרי שזכויתיו נגזרות מהכרה זו. אתה יכול לבוא בטענות על ההכרה הזו, אבל אתה (עדיין) במיעוט, כל עוד האינטרס הפוליטי של הרוב לא ישתנה. 






(תודה למנהל הנחמד על השחרור, והתנצלות ממי שנפגע מהתמונה שהוסרה).

תוקן על ידי טליבאן ב- 30/07/2008 15:49:47

עניתי לך באישי.
אולם בכדי לא להשאיר בלא תשובה ציבורית ננתח את טענותיך:
א.  לכל קבוצה יכולה להיות תלונה על מימון קבוצות אחרות כגון מימון התישבות ביש"ע, מימון רבניות ורבנויות, כשרות, ישיבות וכד'. אולם ההנחה היא שבמו"מ סביר תהא חלוקה של העוגה לכל קבוצה באוכלוסיה.
ב.  הסיבות שהעשירים ממנים את העניים הן:
1.חמלה טבעית של בני אדם.
2. גלגל מסתובב.
3. חשש להפרת לא נאמניות על ידי קבוצות שיראו את עצמן מחוץ לערבות ההדדית החברתית, עד כדי פעולה נגד הסדר החברתי, מהפכה וכד'.

נקודת ההנחה היא שעוני הוא לא מצב טבעי לאדם וכל אדם רוצה שלא להיות במצב זה. בעוני אידיאולוגי מרצון החשש הוא מהסביה השלישית מחד ומאידך מתן תמיכה יגביר את העוני, כי עוד אנשים מאותה אידיאולוגיה ירצו להצטרף ולהנות מתמיכות במקום לעבוד. לכן יש צורך להקשות על קיומו של עוני זה ולא להאכיל אותו ובכך לפגוע בציבור.

לגבי מימון מכוניות פאר של נערי האוצר. הרי מי שאינו בדרגת סמנכ"ל מרוויח לאחר מספר שנות עבודה שכר של 15 - 20 אלף ש"ח ברוטו תמורת עבודה לא קלה ואין לו מכוניות פאר.

יו. על איזה מיליונר נפלתי.

ראה נא, תלונתך איננה על השיטה הסוציאל-דמוקרטית לפיה העשירים מממנים את העניים, אלא על כך שהם מממנים עוני מבחירה. לכל אחד יש ביקורת על חלקים מהשיטה. לי למשל, יש ביקורת על זה שהמיסים שאני משלם (כן... ובמעמד הביניים הם מורגשים הרבה יותר) הולכים בכלל למימון פעילות תרבות ובידור, לסבסוד משכורות עתק למנגנון קפיטליסטי שמן ומנוון, וגם למימון הגנה משטרתית על בתי זונות בתל ברוך. אני משער שאתה מכיר את הוורט הידוע של ר"ח מוולוז'ין על הסוס של הישיבה. ההבדל היחיד הוא שאני לא רואה במיסים שאני משלם כסף שלי אלא כסף של המדינה מעיקרא, ואני באופן אישי לא מממן אף אחד אלא מממן את המדינה. אם נוח לך לחשוב על כך שאתה מממן את האברכים ולא את מכוניות הפאר של נערי האוצר שייערב לך.

תסמונת המגיע לי.

לגזור ולשמור לקראת חוק ההסדרים הבא:
http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2452137&whichpage=3&forum_id=771

ראשית אני לא כופה אני דוקא נגד כפיה. לא נאמר בשום מקום כי יאלצו הורים לשלוח את ילדיהם ללמוד בתיכון. יתרה מזו, אני גם מציג מצב בו התקציבים שלא ינתנו מגיל 5 ינתנו עם ריבית בגיל 25.
שנית, כיום נכפה עלי כמשלם מיסים לממן קבוצות הנמצאות ב-7 העשירונים הנמוכים, כאשר חלק הגדול זה באשמתם. מי נתן להם את הזכות לכפות עלי לממן אותם?
יש כללי משחק, בהם אדם כשהוא עד גיל 25 מקבל מהמדינה. מגיל 25 עד 67 נותן למדינה ומגיל 67 שוב נוטל מהמדינה (אני מדבר כמובן על נותן כתשלומי מסים ונוטל כהוצאות חינוך ובריאות ורווחה). מי שמסכן ואינו מצליח לתת הרי שהחברה במסגרת חמלה כללית דואגת שיתנו לו גם בין גיל 25 לגיל 67.
אלו ששינו את ככלי המשחק ומלכתחילה הם רק נוטלים ואינם נותנים הם הבעייתים, אותם צריך לסדר בבחינת אל תתנו ואל תטלו.

תוקן על ידי שרפ ב- 25/07/2008 13:55:07

אפילו אם נניח שאתה צודק במידה מרובה (אני יכול להסכים עם חלק מן הדברים), מי נתן לך את הזכות לכפות את דעתך על מי שאינו מעוניין?

לומד, ראיתי את צד הדלות. הקב"ה נתן לי את הכח להתגבר במידה הנכונה. לאכול את התוך (היהדות) ולזרוק את הקליפה (החרדה).

אלו שלא זכו או שזרקו את הכל או שנשארו דלים בחברה החרדית.

אם זה מוביל אותי? כנראה שכן.
האם זה חיובי? ימים יגידו (בינתיים אני חושב שכן).