טיפול רפואי בכפייה לחולה מסוכן

.



מקרה אמיתי:

אשה צעירה לוקה בציימנות (1). בשל משקלה הירוד ונתוניה, צפויה סכנה ממשית לחייה. הצוות הרפואי המטפל (כול טיפול פסיכולוגי ונפשי), מגיע למסקנה כי בנקודת הזמן הקיימת, הדרך היחידה להציל את חייה היא באמצעות הזנה מלאכותית בכפיה. האשה מסרבת בכל תוקף לקבל תזונה כלשהי.

מבחינת החוק במדינת ישראל, כנראה שאין מה לעשות. מאחר והציימנות מוגדרת כהפרעה נפשית ולא כ"מחלת נפש", הרי שהכללים הקבועים בחוק טיפול בחולי נפש, לצורך אשפוז בכפיה ומתן טיפול בכפיה, אינם מתקיימים. האשה מביעה התנגדות ברורה לקבלת טיפול (מסיבות שונות. למשל: אשפוז במוסד פסיכיאטרי יגרום לה נזק נפשי. הזנה בכפיה גורמת לסבל ולכאבים, וכו'), ולפי תקדימים משפטיים לא ניתן לאשפזה בכפיה (2) .


מהצד ההלכתי, ניתן להשוות, אולי, לסוגיא ביומא כאשר החולה אומר כי אינו צריך לאכול והרופא אומר כי הוא חייב - שומעים לרופא כי אולי "תונבא הוא דנקיט ליה" (3). אלא שגם שם, גם במקומות אחרים, אין המדובר בהאכלה בכפיה של מי שמסביר - בדעה צלולה - כי אינו מעוניין לאכול. יש גם לדייק בין השו"תים השונים העוסקים במתן תרופות - שכן במקרה כגון האמור, מדובר בתזונה, לא בלקיחת תרופות.


לעניות דעתי נראה כי הקושי להתמודד עם אדם שמחליט, בדעה צלולה ובמודעות מלאה, כי במחדל הוא יביא למותו בתקופה הקרובה, נובע מקונפליקט ערכי. בסולם הערכים שלנו השמירה על החיים נמצאת במקום גבוה מאד. גם זכותו של אדם לאוטונומיה על גופו שלו, מוכרת אצלנו כזכות בסיסית.  האם איננו מסוגלים להתמודד עם מי שבמודע מחליט שבהעדר אכילה, ימית את עצמו?










(1)
ציימנות - אנורקסיה נרבוזה (Anorexia nervosa): הפרעה נפשית מסוג הפרעת אכילה, הגורמת לכך שהלוקים בה אינם אוכלים מספיק כדי לקיים את גופם. לפי הנתונים, אחוזי התמותה מציימנות - 25% מהחולים - הם הגבוהים ביותר מכל שאר מחלות הנפש.
הערך בוויקי


(2)
פס"ד מחוזי תל אביב ע"ש  1171/03 פלונית נ' ועדה פסיכיאטרית.

סמכויות ועדת האתיקה באתר משרד הבריאות


(3)
יומא פ"ג. הניסוח בגמרא הוא "שומעין לרופא" - אין שם האכלה בכפיה.
 

ירוחם,

מהשו"ע בדין "מאכילין אותו" אין כל ראיה שמאכילים אותו בכפיה. שם בס"ה יסוד הדין הוא שאפילו אם החולה אומר ע"ע שאינו צריך לאכול והרופא אומר שהוא צריך, ואפילו אם רוב הרופאים אומרים שאין צורך להאכילו ביוה"כ, הדין הוא שספק נפשות להקל ומאכילים אותו.

מה הכוונה מאכילים אותו? מניחים לפניו אוכל ואומרים לו שמותר לו ע"פ ההלכה לאכול, ושחובה עליו לאכול כי הוא במצב של ספק נפשות אפילו שלפי תחושתו אין לו כל צורך במזון. אך מניין לך שיתחבו לו מזון לבית בליעתו בע"כ או יצנתרו לו זונדה לאפו? אתמהה.


http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1696551&whichpage=1&forum_id=1364

_________________

מ. זוהר

פסק דין מינוי אפוטרופוס לדין לבחורה עם אנורקסיה

[לא לבעלי לב חלש.
 
אנורקסיה זה הסרטן של הנפש: רותי זוארץ בספר חדש]

אולי לא הבנתי אבל, אם יש פה מצב של פיקוח נפש או קרוב אליו, הרי כל איסור נדחה מפניו.
אז איזו מניעה יש לעשות כל שניתן להציל חולה. אז מה אם הוא לא רוצה, הרי אני מצווה בפיקוח נפשו (ואין האדם בעלים על עצמו למנוע ממני להצילו)?

לצערי מהכרות מסוימת עם מחלה זו, אף שהחולה שפוי לגמרי, ברור שיש לראות אותו מעין שוטה לדבר אחד, וע"כ לכל הפחות לענין שיקול דעתו על רצונו אפילו היתה לו בעלות על גופו א"א לסמוך בזה על שיקול דעתו.

[יש להבחין בין חולה אנוש בעל יסורים שאין לו הצלה בהתערבות במצבו (ולא ניכנס לדיון במשמעות חיי שעה), לכאן שיש סיכוי הצלה]

[מיכי,

הוא אשר אמרתי - ייתכן שיש בזה הצלת חיים ברמה המיידית, אבל בכלל לא בטוח שזו הצלת חיים לטווח הרחוק, שכן עצם ההאכלה בכפיה היא "נתינת נשק" בידיה של חולת האנורקסיה (והביטוי "מתאבדת אידיאולוגית", למרות שנכתב בהקשר אחר, נראה לי מתאים כאן). ואם אין בזה הצלה לטווח רחוק, אולי זה דוקא יגרום לה ליפול כנטל וכו'.
איני באה לומר כלום כנגד הניסיון להציל חיי אדם, ולו בטווח הקרוב בלבד (אני לא בטוחה שיהיו לי הכוח המוסרי והיכולת הנפשית למנוע הצלה כזו או להימנע ממנה, גם אם היא בלתי יעילה בעליל), אלא להצביע על בעיות אפשריות בשיטה ו/או בגישה, בכל הנוגע לאנורקסיה (או ל"התאבדות אידיאולוגית").]

_________________

אמשלום,
ראשית, היא כן עלולה ליפול לנטל על החברה, שכן אחרי שתגיע למצב קשה יאשפזו אותה והיא כבר לא תהיה בהכרה כדי לומר שאינה רוצה בכך.
אם היא עלולה למות, אין שאלה האם האכלה בכפייה מועילה לה נפשית. זה לא מיועד להועיל לה נפשית אלא להציל את חייה. שאם לא כן, לא יהיה לפסיכולוג במי לטפל.

ירוחם,
הבאת מהשו"ע את עניין ההאכלה בכפייה, אבל שם מדובר על מי שאינו רוצה לאכול משיקול הלכתי (לחלל יו"כ או שבת), וייתכן שרק בגלל זה יש היתר להאכילו בע"כ, שכן הוא טועה הלכתית.
כידוע, יש מהפוסקים שטוענים שבמצב של סבל קיצוני יש היתר לאדם להתאבד, לפחות במחדל. השאלה היא האם סבל נפשי, כמו זה שמוליך לאנורקסיה, שהוא סובייקטיבי במהותו, נכלל גם הוא בקטגוריה הזו. אם כן, אז יש לדון כמעט בכל מתאבד, שהרי בד"כ זה נובע מסבל קיצוני סובייקטיבי. למעט אולי מתאבד אידיאולוגי, ששם זה אינו קשור לסבל. ובזה הדבר דומה לחולה שמסרב לאכול בשו"ע, שגם הוא מתאבד אידיאולוגי. ואולי הדבר תלוי במחלוקת רמב"ם ותוס' האם מותר לאדם למסור את נפשו על עבירות שאינן משלוש החמורות, שזהו מתאבד אידיאולוגי, ואכ"מ.

[ירוחם,

נדמה לי שפיספסת את המילים המופיעות בסוף אותו משפט - "לפחות לשיטתה"...
כלומר, התיאור הוא תיאור מתוך עיניה של אותה חולה ולא מעיני (לשמחתי הרבה מעולם לא הייתי שם במקומה).


בכל מקרה, מה שרציתי להאיר בדברי מואדיב הוא שלאנורקסיה (אולי בניגוד למקרים של התמכרות לסמים או לאלכוהול, שגם שם אדם נראה לנו כהורס/הורג את עצמו ואנו מבקשים לכפות עליו טיפול רפואי) יש גם פן "אידיאולוגי", או "פוליטי", וחשוב להבינו כדי שלא לפגוע ביתר שאת בחולה.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 25/07/2008 8:03:21

אםשלום
 בעיקר מפני שעצם ההאכלה בפיה היא ניצחון החברה/ההורים על שאיפתה לשליטה על עצמה ועל חייה (ובזה מוכיחים לה שאין לה שליטה כזו,

שורות אלו שלך נתנו לי את ההבנה, במי את מצדדת במלחמת השליטה הזו- באנורקסית או בחברה, כך הבנתי, טעיתי??

אגב חוסר רצונה להתאשפז, היא, כל עוד זה ברצונה. הבעיה תתחיל כשכבר היא לא תהיה אדון לרצונה,
ומה עם משפחתה? אבא, אם ,אח, אחות, סבא, סבתא, שחייהם נהרסים או יהרסו.

_________________

מודה ועוזב