איסור שמיעת מוזיקה בשלשת השבועות מפורסם. תעשיה שלמה של קלטות שירה ווקאלית מתפרנסת מאיסור זה. בעיני רבים איסור זה הוא אחד מתקנות חז"ל בזמן הסמוך לחורבן, כמו האיסור להסתפר ולערוך חתונות (שאף אלו זקוקים לדיון בפני עצמו).
מן הראוי אפוא לעמוד על מקור האיסור.
ובכן, לאחר חיפוש ועיון מדוקדק, מתברר כי מקור האיסור הוא... (לא המשכתי את המשפט, כי אין מקור).
ואלה תולדות האיסור: המגן אברהם, שחי לפני כ-350 שנה בלבד, כותב (סי' תקנ"א סק"י) "...ונראה לי דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך".
דין ללא מקור, "נראה לי", ללא שום הוכחה לענין, ואף איסור זה מוגבל ל"ריקודין ומחולות" בלבד. באופן פשוט, ההגדרה ריקודין ומחולות היא משהו בסגנון חתונה, ולא איזה ריקוד מהלך בסוף סעודת ברית מילה.
משם והילך, למרות האיסור על המחולות, מתפתח מחול וריקוד מדהים סביב משפט זה. אין אף אחד שקם לברר מדוע כך "נראה לי". אף אחד אינו מפקפק במה שנראה למגן אברהם, ולא קם לומר "ולי אינו נראה". נהפוך הוא. תוך כמה דורות מתווסף לאיסור זה, "כמובן", האיסור על נגינה בכלי זמר. מוחלט שהיא בכלל ריקודין ומחולות, ואף היא נאסרת.
האמת, שעד כאן עדיין ניכרת ההגינות במְפַתְחֵי ההלכה. המגן אברהם כותב בפירוש שאין לו מקור לכך. "נראה לי". גם האיסור על כלי זמר בעקבות כך, הגיוני וסביר. בתקופה שלפני 200-300 שנה, כלי זמר היו מקוריים (ולא טייפ או רדיו), לא מצויים, והשימוש בהם היה באירועים חגיגיים ביותר, ולווה בדרך כלל גם בריקודים ומחולות. ניתן לראות את הריקוד, שאינו דורש משאבים מקצועיים וכלי זמר, כדבר פחות משמח מכלי זמר עצמם, וניתן לראות איסור בכלי זמר, קל וחומר מאיסור הריקוד.
עם התפתחות הטכנולוגיה, והפיכת המוזיקה המוקלטת לדבר השוה לכל נפש, שוב אין הקל וחומר עומד במקומו. ניתן היום לומר בוודאות שאין הבעת שמחה בשמיעת מוזיקה אף לא קרוב לשמחה שבריקוד ומחול. עם זאת, כדרכם של איסורים נספחים שגדלים ומפתחים עצמאות, הפך איסור המוזיקה ליצור חי בפני עצמו. "ודבר ברור ששמיעת מוזיקה מוקלטת היא ככלי זמר עצמן".
לא אאריך בכל פרט, רק אציין את סיכום דעות הרבנים, כלשונו של המלקט "פתחי תשובות" (הרב שמשחה רבינוביץ, מלקט דברי הפוסקים האחרונים לפי סדר השולחן ערוך, בסי' תקנ"א). לקרוא ולא להאמין... (ההוספות בסוגריים שלי. אני בעודי)
"אסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך. ובכלל זה, האיסור לנגן בכלי זמר, ולשמוע נגינה מטייפ, וכדומה.
ואפילו קלטת המשמיעה שירה בפה, בלא ליווי כלי זמר.
ורבים מחמירים בשירה בפה אפילו בלא ריקודין ומחולות בימי בין המצרים.
אמנם, שירה בפה בשעת הלימוד או התפילה, לעורר הכוונה - אין לאסור (אמר הכותב: ודבר זה צריך עיון גדול, שהרי אדם המעורר הכוונה בתפילה על ידי הנגינה, דבר ברור שעלול הוא ליפול בדביקות עצומה, ולפצוח בריקודין ומחולות, ואיך התירו דבר זה?! אתמהה)
וכן ליכא איסור בשירי דביקות בהשתפכות הנפש השוברים הלב ומביאים התעוררות ליראת ה' המזמרים בהתאספות יראי ה' או לקטנים בבית תלמודם" (שימו לב למספר הפרטים הנצרכים להתיר! וכאן הבן שואל, האם " שירי דביקות השוברים הלב ומביאים התעוררות ליראת ה' המזמרים בהתאספות יראי ה'" שאינם "בהשתפכות הנפש", אף הם מותרים? ומהו גדר "השתפכות הנפש"? מובטח לנו שתוך כמה שנים יצא קונטרס שלם " בגדר השתפכות הנפש והמסתעף"...).
לאחר מכן מובא שם דיון ארוך אודות שירה ו/או ריקודים בסעודת מצוה.
בירור נוסף שהובא שם האם מותר ללמוד נגינה בימים אלו (כידוע שיש בלימוד נגינה שמחה גדולה ועצומה...), דבר שמתירים אותו משום דבר האבד. באחרונה הגדיל לעשות, עד שאסר לתלמידים לחזור ולהתאמן בביתם על לימודי הנגינה, שהרי דבר פשוט שתלמיד המתאמן ומוציא אי אלו שירים קטועים מן האורגן, הרי זה אסור בקל וחומר מריקודין ומחולות.
כל זה אסרו גם בספירת העומר, דבר המצריך גם הוא מאמר בפני עצמו, לבדוק את התפתחות האיסור הנורא.
לא יכולתי להאריך בכל פרט ופרט, אבל הדברים ברורים למעיין.
