מנהגים המוכרים כאשכנזיים בעדות שאינן אשכנזיות

דרום,

בקהילות אשכנז, כשהתפללו מעריב מייד אחרי מנחה [וכך נהגו ברוב המקומות והזמנים], לא נהגו לומר עלינו לשבח אחרי מנחה, אלא אחרי קדיש שלם של מנחה התחילו ערבית.

_________________

מאיר

יהדות תימן עברה זעזוע פיזי ורוחני בשנת הת"מ, לפני 340 שנה בערך, אז הוגלו יהודי מרכז תימן לדרום הארץ, ארץ מלחה לא תשב, אותה גלות נקראה "גלות מוזע". 

מחמת אותה גלות אבדו הרבה ספרים כ"י, כך שכאשר הם שבו מהגלות למקומם הראשון, הורגש מחסור בספרים, אז הוצרכו בני האדם להשתמש בספרי הדפוס שהתחילו לחדור אט אט, ומיני אז התחילו בני האדם לאמץ לעצמם מנהגים מאוחרים שאינם ידועים לקדמוניהם, ומיני אז התחילו כל השינויים בתפילה ובהלכה ובאמונה.  

אז התחילו בני אדם לנטוש את נוסח התפילה הקדום האחוז בידם, שהוא זהה לנוסח הרמב"ם, לטובת נוסח ספרד, כולל כל השינויים והתוספות המרובים שבו.

אז התחילו בני אדם להתחיל לנהוג על פי ההלכות הכתובות בשו"ע, למרות שמנהגי קדמוניהם הם רק ע"פ הרמב"ם, ללא חשש לדעות האחרונים ומנהגיהם.

אז גם התחילו לומר עלינו לשבח, ושאר מנהגים מאוחרים.

***

כאן עלינו להבהיר כי אצל יהודי תימן יש 3 נוסחי תפילה.
1- נוסח תפילה לפי הרמב"ם בלבד, ללא שום תוספת, מלבד כמה פזמונים ומזמורים שחדרו גם לנוהגים להתפלל בנוסח זה.
2- נוסח תפילה לפי הרמב"ם בתוספת מנהגים מאוחרים וקטעים נוספים, נוסח זה נקרא "בלדי", ובו מופיע מנהג אמירת "עלינו לשבח" ושאר קטעים מאוחרים.
3- נוסח תפילה על פי מנהג עדות המזרח, הנוסח הגיע מאותם ספרי דפוס שחדרו לתימן, ובנוסח זה אין כמעט עקבות למנהגי תימן הקדומים, אבל נשארו בו שיירים פה ושם, נוסח זה נקרא "שאמי".

גם לפי הנוסח הבלדי, נוסח מס' 2, אומרים עלינו לשבח רק לאחר תפילת שחרית וערבית, אבל לאחר תפילת מנחה לא אומרים עלינו לשבח. מדוע? כי נשאר כאן שריד קדום של אי אמירת עלינו לשבח, כך שכאשר התקבל מנהג זה הוא התקבל חלקית, אבל לאחר תפילת מנחה לא נהגו בו, מנהגם היה להסמיך תמיד מנחה לערבית, והיה נראה להם טורח לעמוד באמצע בין התפילות ולומר עלינו לשבח.

ובכלל יהודי תימן נוהגים לשבת רוב התפילה, מלבד תפילת עמידה והוצאת ספר התורה, אבל בקדיש הם יושבים, וגם בקריאת התורה הם יושבים, וגם בזמירות הם יושבים, וגם בזמן אמירת "ברוך ה' המבורך לעולם ועד" ישבו הקהל במנוחה ויענו, אבל הם לא נהגו לקוד קידה אז ולהתשתחוות, שוב כי אין אצלם תזוזות מרובות בתפילה. הם גם לא נהגו להתנענע בתפילה, מלבד המקומות שחייבו חכמים להשתחוות, כך שלא מתאים לאופי מנהגם לעמוד ולשבת לעמוד ולשבת, ולכן שפתאום בין מנחה לערבית שיקומו ויעמדו ויאמרו עלינו לשבח ושוב ישבו, לא התאים להם, והם קיבלו מנהג מאוחר זה בצורה חלקית, אבל לאחר תפילת מנחה לא נהגו בנוסח הבלדי לומר עלינו לשבח.

אצלינו בבית הכנסת מתפללים רק ע"פ הרמב"ם בלבד, נוסח מס' 1, בסוף התפילה לא אומרים פיטום הקטורת ולא עלינו לשבח, כך שבסוף כל תפילה אומרים קדיש תתקבל ונפטרים לבתיהם לשלום, כפי מנהג חכמים שהתקינו לומר קדיש תתקבל בסוף, כלומר שיתחננו לה' שיקבל את כל התפילות שאמרו עד כעת, ונפטרים לבתיהם לשלום, אבל לאחר קדיש תתקבל לא אומרים שום מזמור תהילים, או פיטום הקטורת, או עלינו לשבח, כי קדיש תתקבל הוא קדיש בתרא, ואין אחריו כלום, אלא נפטרים לבתיהם לשלום, בנוסף כאשר יש מנחה וערבית סמוכות, לא יאמרו תתקבל אחרי מנחה, אלא רק לאחר ערבית יאמרו תתקבל, כי קדיש תתקבל הוא תמיד אחרון החותם את כל התפילה.

***

תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 06/08/2008 20:12:39

לפי מיטב זכרוני, במחזור רומניה, שהיה נהוג בקהילות בבלקן, עלינו לשבח מופיע כחלק מסדר הקרבנות כאשר בין עלינו לעל כן נקווה מופיע הקטע אוחילה לא-ל, מה שמראה שהקטע הועתק לשם ממלכויות של ראש השנה.

דרום חוקר

ממתי התחילו התימנים להוסיף 'עלינו לשבח'?

ואילו בנוסח בני רומי כל הקדושות התחילו בכתר.

ברור שהקבלה גרמה להשואה בין נוסחאות.
כיום יש הרבה מהמשותף לכל הנוהגים כפי האר"י , וזה מתבטא גם בנוסח התפילה.

בעל בעמיו

צדקת בדבריך לגבי ההבדל [תמיד נקדישך (רמב"ם), לעומת נקדש או נעריצך ונקדישך (אשכנז)], אבל עדין יש כאן השוואה, כי בשני הנוסחים לא נזכר לומר במוסף כתר, וכידוע בספר הזוהר יש סודות דוקא על אמירת נוסח כתר במוסף.

 

מעבר להשערות שהועלו למעלה,
אולי ניתן להעיר גם מתופעת השד"רים [ביניהם כנראה אשכנזיים]
שהגיעו למרוקו וכמדומני אין מדינה בה קרה
 שכל כך הרבה שד"רים, במקום לחזור למקום מושבם בא"י
בחרו או שוכנעו להתיישב בה והוכרו כצדיקים עושי ניסים וכו'...
[כמדומני לפחות חצי מקברי הצדיקים הנערצים במרוקו הם
 של שד"רים שהתיישבו שם].
ייתכן והם הטמיעו מנהגים רבים במהלך השנים.

עוד הערה הכללתית בדרך אפשר - ישנם עדות שנוטות
לקבל ולהכיל יותר מנהגים ודינים הבאים מן החוץ, ופחות להתעקש כיקוב 
המנהג והדין את ההר ומסורת אבותינו בידינו ואל תיטוש תורת אמך.
עמידה עקשנית כזו [אני אומר זאת גם למעליותא] מצוייה
אצל עדות אשכנז ותימן [לפחות בתקופות רבות]
והחדירה הגר"ע יוסף רק בדור האחרון לעדות המזרח
ונראה לי פחות קיימת, או פחות בעלת חשיבות ביהדות מרוקו.
זה נכון אפילו לגבי השפה הספניולית שגוועה לה לאיטה
לעומת האידיש שמתעקשים להחיותה למרות מקורותיה...   

הערה נוספת - בנוגע לקטניות הקפידו רק על יבשות ולא על ירוקות.
[הפולים זהו מאכל הפסח המסורתי בליל הסדר...]

דרום
בנקודה 2 לא דייקת. לפי הרמב"ם נוסח כל הקדושות זהה ואילו בנוסח אשכנז וכן מנהג הגר"א שבשחרית אומרים נקדש ובמוסף נעריצך. עיין בסידור.

על הכפרות בערב יום כיפור שכחתם?

לפני שנה נתקלתי בספר בו אסף המחבר מלא חופנים מביאורי הגר"א ופסיקותיו, והוא הקביל את מסקנותיו למנהגי תימן, אם ידמן לידי אותו ספר אולי אכתוב רשימה של דברים תואמים.

***

נושא האשכול הוא מנהגי אשכנז ולא פסיקות הגר"א

להלן  דוגמאות

1- בערבית של שבת מנהג אשכנז להתחיל אחר התפילה ויכולו, וכן הוא לפי הרמב"ם, שלא כנוהגים להתחיל יום השישי.

2- במוסף, מנהג אשכנז לומר גם במוסף נקדישך, וכן הוא לפי הרמב"ם, שלא כנוהגים לומר במוסף כתר.

3- בברוך שאמר וישתבח חותמים חי העולמים בצירי, כ"ה בנוסח אשכנז, וכ"ה בסידורי תימן העתיקים, שלא כנוהגים לומר חי העולמים בפתח.

4- נוסח התורה פצוע דכא בא' ולא בה', כ"ה בנוסח אשכנז, כ"ה בנוסח הרמב"ם וכתר ארם צובא וכ"י תימן, שלא כגיר' דכה בה'.

מנהג אשכנזי נוסף שמקובל אצל יהודי מרוקו הוא לברך על אמירת הלל לא שלם בר"ח שהוא בתורת מנהג (בעוד שלפסק הרב עובדיה יוסף לספרדי אסור לענות אמן על ברכה כזו).

ככלל, רבני מרוקו טענו ששיטת הפסיקה במרוקו  הייתה שמיעת כל הדעות ופסיקה לגופו של עניין לאחר בחינת כל השיטות. כך הובא בזמנו בשם הרב משאש וכך האריך הרב שלוש, רבה של נתניה, בספר הפולמוס שלו כנגד גישת הפסיקה של הגרע"י שלפיה אין לסטות מפסקי השו"ע בא"י (בעוד שהרב שלוש כאמור צידד בבחינת כל עניין לגופו - כפי שנהגו במרוקו).

מואדיב
תראה את "הדקדוק" שציינתי בכותרת: "מנהגים המוכרים כאשכנזיים".
בנוגע לנדודים, זו יכולה להיות תשובה כללית לכל שאלה דומה, אבל מעבר לתשובה כללית וכוללנית זו, ייתכן שיש סיבות מיוחדות.

בעלבעמיו
תבדוק אם אינך טועה בנוגע לנוסח יהודי תימן המקורי (תכלאל, לא "שאמי").
ומדוע מנהג לכו נרננה חדר רק לאשכנז ולחלק מצפון אפריקה ואילו ליתר ארצות המזרח לא חדר? (או שכן חדר רק שאיני יודע על כך?)
לגבי ברכת הלל בר"ח, אכן זה כך, ורק שכחתי להזכיר זאת, אך חלקם אימצו בארץ את דעת מרן השו"ע שלא לברך.
האם הסיפור על תלמידי הראש הוא נכון היסטורית ומחקרית?

.
שמניך טובים:


העובדה כי יהודים שאינם אשכנזים נוהגים במנהג כלשהו, האם לא די בה כדי להבין שמנהג זה איננו אשכנזי דוקא?

יתר על כך, בכל השנים יהודים היגרו מארץ לארץ, ופעמים רבות מנהגים נדדו כך, ואף התפשטו במהירות. צא ולמד, כמה מהר התפשט פיוטו של רבי שלמה אלקבץ מצפת בקרב קהילות רבות.