אשכול הלכה/חידוש יומי/ת

נאמר בפרשתינו (ו, ז) לגבי מצות תלמוד תורה: "ושננתם לבניך ודברת בם".

וממה שנאמר "ודברת בם", דרשו רבותינו במסכת יומא (יט.), עשה אותם (את דברי התורה ) קבע, ואל תעשה אותם ארעי. וכן בגמרא במסכת בבא קמא (סא.) אמרו, עשה תורתך קבע. כלומר, את תורת ה' אשר נתנה לנו, עלינו ללמוד ולשנן ולחזור לזכור את דברי התורה, ולהיות שקועים ועסוקים בדברי התורה, שלא יהיו דבר צדדי לצד שאר עסקינו, אלא הם עיקר ושאר עסקינו טפלים להם. וכן בקיום מצוות התורה, אל לנו לקיים איזו מצוה ואחר כך להשליכה ח"ו אחרינו, אלא להתמיד ולעסוק באותה המצווה ולדקדק בה כל ימינו.

וידועים הדברים שעלינו להיות דבקים ולמדים ממדותיו של הקדוש ברוך הוא בהנהגתו עמנו, ומה ה' יתברך עושה עמנו חסד כל ימינו בלא הפסקה, ולא לשנה ולא לשנתיים אלא עד עולם, כמו כן אנו צריכים לעסוק בתורתו ומצוותיו עד עולם.

הגמרא מספרת, שזכה רבי יוחנן בן זכאי לאריכות ימים מופלגת, ושאלהו תלמידיו, במה הארכת ימים? ענה להם, מימי לא כיניתי שם לחברי (כגון לקרותו "טיפש" וכיוצא בזה, כמו שביארנו בהלכות אונאת דברים) ולא בטלתי מקדוש היום (שהיה מדקדק במצות קידוש של שבת ביום). רבינו הרמב"ן מפרש את דברי רבי יוחנן, שכוונת השואלים היתה, באיזו מצוה החזקת כל ימיך הארוכים בלא הפסק כלל יותר משאר כל המצוות, וענה להם רבי יוחנן, שבאלה שתי המצוות החזיק יותר מכל, כל ימיו. כלומר, כל אדם עושה הרבה מצוות, אבל פעמים רבות הוא מהדר ועושה איזו מצוה, אבל הוא רק באופן חד פעמי, כגון שפעם אחת הוא נותן  צדקה בעיין יפה, והוא מסתפק בכך לאורך ימים, או שמתפלל פעם אחת בכוונה, ובזה הוא מסופק ואינו טורח להתפלל תמיד בכוונה, ועל כן שאלו את רבי יוחנן, באיזו מצוה דיקדקת כל ימיך כאילו היא הפעם הראשונה שקיימת מצוה זו, וענה להם שתמיד היה נזהר בכבוד חבירו שלא לכנות לו שם נגד רצונו, וכן היה מקפיד מאד על מצות הקידוש של שבת בבוקר.

מעשה שסיפר הר' וילהלם, שהיה מתורגמן של מרן הרב שליט"א, שפעם אחת זכה והתלוה למסעו של מרן הרב שליט"א באחת מארצות הגולה. ובמשך כל היום היה הרב מוסר שיעורים באותה מדינה, עד שהגיע למלונו בשעה אחת בלילה. אותו המתורגמן היה עייף מאד, הלך לרחוץ עצמו ולהחליף בגדיו, ושכב לישון. והנה אחר שישן כשעה, שומע הוא רעשים מחדרו של הרב. פנה לחדר הרב, וראהו יושב ועוסק בתורה. מייד שאל אותו, והלא כל היום הרב מסר שיעורים, ומחר ממתין לנו יום עמוס,  אם כן מן הראו י שילך הרב לישון גם כן. ענה לו הרב, והלא כל היום הסתובבנו ולא למדתי אפילו אות אחת, איך אוכל לישון כעת. וכן ידוע שאף בימי זקנתו של מרן הרב שליט"א, כשהיה יוצא בימי חודש אלול לעצרות תשובה בכל רחבי הארץ, כשהיה שב לביתו בשעה מאוחרת, היה משלים את סדרי לימודו שאיבד בזמן שמסר שיעורים. וכל זאת מפני הדבקותו במצות לימוד בתורה. כמו כן אנו, אף בימי החופשה, ימים אלו, שהם ימים שרבים שוכחים לקבוע עתים לתורה ולדקדק במצוות, עלינו להזדרז ולשמור עצמינו, להמשיך בהנהגתינו ללמוד תורה ולקיים את כל המצוות ללא פשרות.

שאלה: האם אשה יכולה לכהן בתפקיד ראש ממשלה, או שיש בזה מניעה מצד ההלכה?

תשובה: הנה ראשית כל נאמר, כי תשובתינו היא תשובה הלכתית בלבד, ואינה תשובה הנהגתית, השייכת להכרעת גדולי התורה.

והנה רבותינו במדרש בספרי, דרשו מהפסוק "שום תשים עליך מלך", מלך ולא מלכה. וכוונת רבותינו בזה, כי אסור למנות על ישראל אשה כמלכה בזמן שיש שם מלך אחר שראוי להנהיג כמותה.

ומעתה עלינו לדון לענין שאר מישרות של שררה על הציבור, כגון מישרת ראש ממשלה וכיוצא בזה, כי הנה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות מלכים, כתב על דברי הספרי, שלא רק לגבי מלכות הם אמורים, אלא כמו כן כל משימות של שררה על הציבור, אין למנות אשה אלא איש בלבד. וטעמו של הרמב"ם בזה, כי אין חילוק בין מלכות ממש לשאר שררות על הציבור, שכמו שבזה אין ממנים מלכה, כמו כן לשאר משרות של שררה.

אולם נראה שאף שזו דעת הרמב"ם, אך אין זו דעת שאר הראשונים, כי בספר החינוך כתב דין זה רק במלכות ולא בשאר שררות. והגר"מ פינשטיין הוכיח שכן היא דעת התוספות, שלא בכל שררות נאמר דין זה של מלך ולא מלכה.

ומלבד זה, מסתפק המנחת חינוך אם שייך שתהיה אפילו מלכה ממש, על כל פנים בדרך של ירושה, שאם מת אביה המלך ואין לו בנים, אז דין הוא שתהא בתו מלכה אף שהיא אשה. וראיה לשיטה זו שעל כל פנים בדרך של ירושה תוכל להי ות מלכה בישראל, יש להביא מדברי הרמב"ן בסדר ויכוח שהיה לו עם היהודי המשומד הנוצרי פראי פול שר"י, שרצה לעורר פרובוקציה בויכוח נוקב פומבי על עיקרי היהדות והנצרות בנוכחות מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ובמעמד נציגי הממסד הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית. את כל סדר הויכוח עם המומר והמלך והשרים והכמרים, (שהיה בעשרים ליולי 1263 למנינם), הדפיס אחר כך הרמב"ן בספרו מלחמות ה', ובכלל דבריו הוא דוחה את טענת הנוצרים שישו הנוצרי נולד מאם ללא אב ושאף על פי כן היה מזרע דוד המלך, כמו שנאמר במקרא שאין מכחיש לו אך בחוגי הנוצרים "ויצא חוטר מגזע ישי וכו'", ואם כן בעל כרחם לומר שאמו של ישו היתה מזרע דוד. וכה השיב להם הרמב"ן : ואילו היה רוח אלהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו אם נתלונן (נוצר) בבטן אשה שהיא מזרעו של דוד, לא היה יורש מלכותו, שאין הבנות יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד, בנים זכרים היו לו לעולם. עד כאן. ומוכח אם כן מדברי הרמב"ן, שאילו לא היו לו לדוד בנים, אז מן הדין אפשר היה לומר שבתו של דוד היא מלכה, ואף תוכל אחר כל להוריש מלכות לבניה, שהרי כתב שטעם הדבר שלא יוכל דוד להוריש המלכות לבתו, הוא מפני שהיו לו בנים. ואם כן נראה כי אין מניעה מוחלטת לנשים לקבל שררה על הציבור אפילו בדרך של מלוכה, וכל שכן בדבר שאינו מלוכה ממש רק ענין של שררה, שאז יש לומר שבכל דרך מותרת לקבל שררה על הציבור. (בתנאי שהכל יעשה בדרך של צניעות).

והנה הגאון רבי משה פינשטיין דן לגבי אשה, שבעלה היה מפקח כשרות, וכעת נפטר מן העולם, והיא אין לה במה לפרנס את בניה ובנותיה, ובהיות שהיא אשה יראת ה' ומשכלת, רצונה לקחת את משרת בעלה בפיקוח על הכשרות, שזהו גם כן ענין של שררה על ציבור גדול של עובדים וכו', והשאלה באה לפתחו של הגאון רבי משה פינשטיין, אם יש איזו סיבה למנעה מזה, כאשר הוא צורך פרנסתה. ולאחר שדן בזה באריכות והעלה לאפשר לה לקבל משרה זו, טען כנגדו רב אחד, כי מתשובתו בענין זה יצא קלקול גדול, שיראו במדינת ישראל שרב גדול כל כך התיר לאשה להיות מפקחת כשרות, ויבאו להכניס נשים לפרלמנט של המדינה.
והגאון ז"ל השיבו על טענתו זו, כי באמת לא איכפת לנו כלל בטענה זו, כי אין אנו אחראים להנהגת הממשלה  בארץ ישראל שבלאו הכי עוברים על כל העבירות החמורות שבתורה, (וכן בבתי כנסת שבארצות הברית אין לחוש שיבאו למנות נשים לגבאיות בתי הכנסת, משום שיש בזה איסור שאין הדבר ראוי כלל מחמת צניעות וכו', ושום רב לא יתיר להם דבר שכזה).

ולבסוף הוסיף, לענין הפרלמנט שבמדינת ישראל, שממנים שם כופרים ומחללי שבתות, שיש בזה איסור גמור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם, שמי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל. וכל טעם השררה על ישראל הוא בכדי להגדיל כח התורה, ולא ח"ו להמעיטו. מה שאין כן לענין מינוי נשים,  שברור הדבר, שאם יזדמן באיזה מקום בחירה בין אשה כשרה לאיש שאינו כשר, שאז ודאי עלינו להעדיף את בחירת האשה על פני בחירת האיש שאינו כשר.

ומכלל הדברים נלמד, לענין מינוי אשה כראש ממשלה, שאם היא נוהגת בישרות וכשרות, ומועילה לחיזוק חומות הדת יותר מאיזה איש שמציג מועמדתו, אז בודאי עלינו להעדיף את בחירתה של האשה. וממוצא הדברים יוצא ברור, שאסור בהחלט לתמוך בשום מפלגה שנציגיה אינם אנשים יראי שמים, ואדרבא, חובה לבחור לטובת נציגים שמגדילים כחה של תורה. ואם בכל המפלגות יושבים אנשים שאינם כשרים, אזי יש להעדיף את אותם המטיבים יותר עם הדת. והכל כתורה יעשה.

מתחילין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך  שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בגבורה, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, (היא ברכת ברך עלינו או ברכנו), היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, ואין מקדימין להזכיר גבורות גשמים מחג הסוכות, אף על פי שהגיע כבר זמן הגשם, מפני שהגשמים בחג הסוכות הם סימן קללה, שהרי אם יורדים גשמים אי אפשר לשבת בסוכה, ואמרו חז"ל (במשנה סוכה כח:) משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לאדונו, ושפך לו אדונו את הכוס בפניו. לפיכך אין אנו משבחים את ה' יתברך על הגשמים אלא בזמן הראוי לכך לאחר שעבר כבר חג הסוכות. וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות. וטעם הדבר שאין אנו מבקשים מה' גשמים אלא מליל שבעה במרחשון, הוא מפני שבזמן שהיה בית המקדש קיים, לא היה אחרון העולים לבית המקדש מגיע לביתו, אלא בליל שבעה במרחשון, ואילו היו יורדים עליו גשמים היה בא מתוך כך לצער ואף לסכנה.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור", "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין בברכת "אתה קדוש", יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימש יך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה. אבל כאמור, למנהגינו שאנו מזכירין בקיץ "מוריד הטל", אם טעה בימות החורף ולא הזכיר "משיב הרוח" אלא אמר "מוריד הטל", אינו חוזר  וכמבואר.

הבהרה: לשאלת רבים: בשנה זו (תשס"ט), בערב חג הפסח, תעמוד החמה (השמש) במקום שבו עמדה בזמן בריאת העולם. ומאורע זה יחול רק פעם אחת לעשרים ושמונה שנים. ונבאר בעזרת ה' פרטי דיני ברכה זו בסמוך לתאריך י"ד בניסן שהוא זמן הברכה. ובספר חזון עובדיה למרן הרב שליט"א על הלכות ברכות, חלה טעות סופר, ונכתב כי זמן הברכה הוא ביום רביעי ד' בניסן, אך באמת זמן הברכה הוא כמבואר ביום רביעי י"ד בניסן.

בערב יום הכפורים, נוהגים להתפלל תפלת מנחה, בעוד היום גדול, דהיינו בשעה מוקדמת, ובתפילת העמידה, אומר כל אחד פסוק "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", ואחר כך אומר וידוי ו"על חטא" כפי שנדפס במחזורים. ואז ילך לביתו ויאכל סעודה מפסקת, שהיא הסעודה האחרונה שאוכל לפני תחילת התענית. ויש לפרוש מכל חמשת העינויים, אכילה, שתיה, רחיצה, נעילת נעלי עור, ותשמיש המיטה, מלפני שקיעת החמה. (ומצוה מן התורה להתחיל בכל דיני התענית קודם שקיעת החמה וראוי לנהוג כן לפחות כרבע שעה קודם שקיעת החמה).

ומצוה להדליק נרות לכבוד יום הכפורים, וקודם ההדלקה יש לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר של יום הכפורים" ואין לאשה לברך עם ההדלקה ברכת שהחיינו, אלא לאחר חליצת נעליים, שרק אז רשאים לברך שהחיינו, משום שבברכת שהחיינו מקבלת עליה קדושת יום הכפורים, ומיד היא חייבת בכל חמשת העינויים.

נוהגים להתעטף בטלית קודם שקיעת החמה (כדי שיוכל לברך עליה), ומתפללים כל תפילות יום הכפורים בטלית, כדי שיתפלל עמו בכוונה.

הכל חייבים להתענות ביום הכפורים, ובכלל החיוב גם נשים מעוברות ומניקות שחייבות להתענות בו. וכל אשה שיש חשש לבריאותה מחמת התענית, תעשה שאלת חכם הבקיא בדינים אלו, שיורה לה אם תתענה.

אסור לרחוץ במים ביום הכפורים, ואפילו להושיט אצבעו במים אסור, ולא אסרו אלא רחיצה של תענוג, אבל אם היו ידיו או שאר גופו מלוכלכים בטיט וכדומה, מותר לרחצם, כיון שאינה רחיצה של תענוג. ביום הכפורים שחרית יטול ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו בלבד, ויטול שלוש פעמים לסירוגין כדרכו בכל ימות השנה,

יש דברים שאסרו אותם רבותינו אף על פי שאין בהם איסור מן התורה. כגון פת (לחם) של גויים. ואף שבזמן רבותינו לא היה חשש איסור ממש בפת של הגויים, מפני שלא היו מערבין בעיסה שום דבר איסור, מכל מקום אסרו רבותינו (במסכת עבודה זרה דף לו:) לאכול מפת הגויים, כדי שלא יבאו ישראל להתיידד יותר מדאי עם הגויים, ויבאו לישא מבנותיהם. ומכל מקום, כתבו הפוסקים, שגזירה זו לא פשטה בכל המקומות, כי יש מקומות שלא היתה להם ברירה, ומכיון שחשיבות רבה נודעת ללחם, היו נוהגים להקל לאכול מפת של גויים, ולא קיבלו עליהם את הגזירה שלא לאכול מפת של גויים מעולם. (וכל זה דוקא במקום שלא היה שום חשש איסור בפת של הגויים, אבל בזמנים שיש לחוש לאיסור ממש באכילת פת זו, וכגון שיש חשש תולעים בקמח שממנו אופים את הפת, וכיוצא בזה, אין שום היתר בדבר. וגם במקום שאין בזה חשש איסור ממש, אין להקל בזה בכל אופן, אלא דוקא למקרים מסויימים, שתהיה פת של נחתום שרגיל תמיד למכור פת, ועוד פרטי דינים שלא נוכל להאריך בהם כאן).

כתב מרן השלחן ערוך בהלכות סדר ימי התשובה (סימן תרג), אף מי שאינו נזהר לאכול מפת של גויים, מפני שסומך על מה שיש שנהגו להקל בזה, מכל מקום, בעשרת ימי תשובה צריך להזהר שלא לאכול מפת זו. וזאת משום שבימים אלו על האדם להזהר מאד מן האיסור, ואף בדבר שיש מקום היתר להקל בו, צריך שיחמיר על עצמו שלא לנהוג בו היתר. וכל זה אף בדבר שיש בו מקום היתר ממש, כל שכן בדברים שיש בהם חשש איסור ממש שצריך להזהר מהם בכל ימות השנה, וכל שכן בימים אלו.

על כן, יש להזהר מאד, להתעורר בימים אלו, מעוון הנפוץ מאד בעוונות הרבים, של אכילת איסורים במסעדות ובמקומות שונים, מחמת שאותם המקומות נמצאים כביכול תחת השגחה מהודרת, אך הציבור אינו מודע לכך שקיימים כיום ארגוני כשרות פיקטיביים, שאינם משגיחים כלל באותם המקומות שעליהם הם נותנים תעודת כשרות, ועל ידי זה באים לידי איסורי אכילה ממש בשוגג.

דוגמא לדבר, מצוי כיום לרוב, ארגוני כשרות, אפילו מטעם רבנויות שונות, שאינם משגיחים כלל שיהיו הירקות הירוקים, כגון חסה וכיוצא בזה, מייצור מיוחד ללא תולעים (גוש קטיף), ובזה מכשילים את הרבים באכילת תולעים בלי ספק, מפני שאותם הירקות מוחזקים כנגועים בתולעים כנודע, ואפילו על ידי בדיקה יסודית אי אפשר לנקותם מכל התולעים שבהם, והאוכלם עובר על כל תולע ותולע בחמשה לאוין.

ועל כולם הגדילו פשע, ארגוני הכשרות הפרטיים שאינם מנוהלים על ידי אנשי תורה, והמה מעניקים תעודות כשרות לכל המרבה במחיר, ואינם שולחים משגיח למקומות שתחת השגחתם המדומה, כי אם כפעם אחת בחודש, לצורך נטילת התשלום עבור ההשגחה. ובמקומות אלו קיים חשש רציני ביותר, של אכילת נבלות וטרפות ממש, שידוע הדבר שבאותם המקומות נמצאו לעתים קרובות, אריזות בשר המיובא מעזה ומשאר מקומות של נכרים, ועל כן ידע הציבור ויזהר וישמור נפשו מאד מאכילה במקומות אלו, ויתעוררו ויעוררו אחרים על העוון הגדול הזה של אכילת מאכלות אסורות בלי שימת לב. והמזהיר והנזהר ירבה שלומם כמי נהר.

רבותינו בגמרא במסכת ראש השנה (טז.) גילו לנו ידיעה יקרת ערך, כי ביום ראש השנה, שהוא היום בו נברא אדם הראשון, השם יתברך יושב ודן את כל יצורי העולם, וכל מאורע כמעט, אשר יבא על הברואים במשך כל השנה כולה, נגזר עליהם מאותו יום נורא ואיום, יום המשפט הגדול של כל באי עולם.

וברור הדבר, כי לא לחינם ספרו לנו רבותינו על כך, אלא מפני שיש לכך השלכה מרכזית בעבורינו, שנדע לנכון להתכונן כראוי לימים אלו, לחזור בתשובה על מעשינו, ולקבל על עצמינו קבלות איתנות לשנה הבאה, ולהתחנן להשם יתברך שישמע קולינו בתפילה מתוך כוונה כראוי, ושיחדש עלינו שנה טובה.

והדברים קל וחומר, שהרי כל אדם שיבא למשפט לפני מלך בשר ודם, אפילו אם אותו המלך יהיה רחמן מאין כמותו, יפחד אותו האדם מאד מאימת המלך, ובודאי יבטיח לו כי מכאן ולהבא יזהר לשפר מעשיו, ויבטיח לו כמה וכמה הבטחות על מעשיו שיהיו מכאן ולהבא. וכאשר יבא אותו אדם לפני המלך שוב, בשנה הבאה, הרי יגדל מאד כעסו של המלך כאשר יראה כי אותו אדם לא שינה מדרכיו העקלקלות מאומה, ונשאר באותה דרגה שהיה קודם לכן. וכמו כן אצלינו שאנו באים לידון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאף שמלכינו הוא מלך רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד, מכל מקום לא יתכן שאדם יחזור בכל שנה ושנה ויבטיח לה' יתברך שישתפרו מעשיו, ובכל שנה יחזור על אותם קבלות שקיבל על עצמו בשנה שעברה. ואדרבא, תגדל עליו התרעומת על עצם החוצפה והעזות שיש במעשה זה, לבא בכל שנה ולדרוש מה' שירחם עליו לתת לו חיים טובים, והוא בכל דרכיו ימשיך להרשיע.

ובאמת שעובדה זו נמצאת לצערינו אצל רבים רבים מאד, שהם מסתכלים בימות הזקנה על כל מהלך חייהם, ורואים שבעצם לא נראה שום שיפור משמעותי בעבודת ה' אצלם, וכל חייהם הם "זורמים" עם קצב החיים, עד ליום מותם. ואחד הטעמים העיקריים לדבר זה, הוא מחוסר התבוננות נכונה בעבודת ה'. וכעת כשאנו סמוכים לראש השנה, צריך כל אדם לבחון עצמו במה אינו נוהג כשורה בעבודת ה', ויראה לקבל על עצמו איז ה דבר שהוא אינו שלם בו, אבל שידע שאותה הקבלה תהיה מתוך התבוננות נכונה, באופן שאף אילו יעברו עליו כל הגלים שבעולם, לא ירפה ממה שקיבל על עצמו באותו המעשה, ועל ידי זה יהיה ראוי להקרא בעל תשובה, שיראו מן השמים את יקרת רוחו, ותשמע תפילתו ברצון לפני ה' יתברך, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא "פתחו לי פתח כחודו של מחט (שאותו הפתח הוא מפולש מצד לצד, ואינו נסתם לעולם), ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.

נוהגים לאכול בימי ראש השנה, בשר שמן ודברים מתוקים, ככתוב בספר נחמיה "לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו".

ואין מתענין כלל בראש השנה, ומכל מקום לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהי יראת ה' על פניהם. ויש נוהגים בשעת ברכת המוציא לטבל הפת בדבש או בסוכר. וכתב בספר כף החיים שיטבל הפת גם במלח כמנהגו בכל השנה. ויש נוהגים שלא לאכול אגוזים בראש השנה. משום שאגוז גימטריא חטא (בלא אל"ף), ועל פי הקבלה נוהגים שלא לאכול ענבים שחורים בראש השנה, ודווקא שחורים, אבל לבנים (כלומר ירוקים), מותר, ואדרבא סימן טוב הם. ויש נוהגים שלא לאכול בראש השנה מאכל מריר או חמוץ או חריף, וכן כתוב בתשובות הגאונים שלא לאכול מאכל חריף.

נהגו שלא לישון ביום ראש השנה, (דהיינו שינת צהרים וכדומה), שאין זה נאה לישון ביום שבו ספרי חיים וספרי מתים לפניו נפתחים. ואמרו בתלמוד ירושלמי שהישן בראש השנה גורם לכך שמזלו ישן. ולכן ישתדל כל אדם לקום בימי ראש השנה בעלות השחר, ולכל הפחות עם הנץ החמה, ויתכונן לתפילה בכוונה כראוי. ואם הוא עייף ומוכרח לישון, מותר לישון אחר חצות היום. וכן כתב רבנו חיים ויטאל, שרבו האר"י ז"ל נהג לישון בראש השנה אחר חצות היום.

והיושב בטל ועוסק בשיחה בטלה וכדומה, דומה כאילו ישן, ואדרבא עדיף לו שיישן, משישוח שיחה בטלה. ויש נוהגים לסיים בראש השנה שתי פעמים את כל התהילים, שיש בתהילים ק"נ פרקים, ופעמיים ק"נ עולה למניין "כפר", (כי כפר בגימטריא שלוש מאות). וכתב בספר בן איש חי שיש נוהגים ללמוד בליל ראש השנה אחר הסעודה מסכת ראש השנה עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומנהג יפה הוא.

וכתב עוד רבנו יוסף חיים זצ"ל בספר בן איש חי, שיזהר אדם שלא יבא לידי כעס בראש השנה, שמלבד האיסור לכעוס בכל השנה, אין זה סימן טוב לאדם להיות כעוס בימים אלו, ויזהר שלא יכעס אפילו בליב ו. לכן על כל אדם להיות חכם עיניו בראשו, להכין עצמו מראש שיהיה שמח ביום ראש השנה, שאפילו אם יכעיסוהו באיזה דבר, הוא יהיה גבור לשלוט ברוחו שלא לבא לידי כעס.

ביום טוב ראשון של ראש השנה, נוהגים להדליק נרות יום טוב מבעוד יום, קודם שקיעת החמה (השמש) כמו בערב שבת, ואם לא הדליקו נרות מבעוד יום, יכולה האשה להדליק נרות גם ביום טוב עצמו, באופן המותר, דהיינו שתעביר אש מאש שנמצאת כבר, כגון מהאש הדולקת בכיריים או בנר נשמה, ותדליק הנרות, שהרי אסור להדליק אש חדשה ביום טוב.

וביום טוב שני של ראש השנה, וכן בכל יום טוב שני של גלויות, (שהוא יום טוב שנוהג בחוץ לארץ), מדליקין נרות יום טוב אחרי צאת הכוכבים, דהיינו כעשרים דקות אחרי שקיעת החמה, קודם הקידוש על היין.

ואין להדליק נרות יום טוב שני, ביום טוב ראשון עצמו, לפני צאת הכוכבים, משום שכשם שאסור להכין משבת לחול, כמו כן אין להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולפיכך אסור להכין הפתילות וכדומה מיום טוב ראשון ליום טוב שני, משום שהרי הוא מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. ולכן צריך ליזהר, כשמכינים הנרות בערב יום טוב ראשון של ראש השנה, (וכן בחוץ לארץ בערב יום טוב ראשון בכל יום טוב) צריך להכין שני נרות נוספים עבור יום ט וב שני, ואם שכחו להכין מבעוד יום נרות גם עבור יום טוב שני, לא יכינו נרות עבור יום טוב שני אלא כשיצא כבר יום טוב ראשון. וכמו כן אסור לבשל ולהדיח כלים מיום טוב ראשון ליום טוב שני, שהרי זה מכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, אלא ימתינו עם שטיפת הכלים עד צאת הכוכבים.

בשנה זו (תשס"ט) יחול ראש השנה בימים שלישי ורביעי, וראש השנה לעולם אינו חל ביום שישי ושבת, אבל שאר ימים טובים, כשחלים ביום שישי, יש אפשרות לבשל ביום טוב שהוא יום שישי עבור יום שבת, על ידי עירוב תבשילין, ומכיון שאין דין זה שייך כעת, לא נעסוק בו.

אמרו במדרש על הפסוק (דברים ז.) "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו", רבי חנינא ורבי יהושע אומרים, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופייה של אלהיה, (פירוש, מנהגיו ודיניו,) שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין, לובש שחורים ומתעטף שחורים וכו' (דהיינו אדם שיש לו משפט לחיים או למוות, לעושר או לעוני וכדומה, הרי הוא נמצא בצער ובמצוקה ואינו שמח, ובודאי שאינו מסתפר ולובש בגדי יום טוב קודם המשפט,) אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים, ומגלחים זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעין שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס.

לפיכך נוהגים להסתפר ולכבס הבגדים בערב ראש השנה, ומנהג יפה הוא, וכן יש נוהגין לטבול במקוה טהרה קודם ראש השנה, ומי שאינו יכול לטבול במקוה טהרה, כתב מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א, שיכול להסתפק בשפיכת תשעה קבין מים עליו, ושיעור תשעה קבין הוא שנים עשר וחצי ליטר מים, ויכול לעשות כן אף במקלחת, שיעמוד תחת זרם המים שעליו כשהברז פתוח, עד שישער שכבר נשפכו עליו מים שיעור תשעה קבין. (ופשוט שאין טהרה כזו על ידי שפיכת תשעה קבין מועילה כטבילה במקוה ממש, וכמו כן פשוט שטהרה כזו מועילה רק לטבילת אנשים לצורך קדושה, אבל לטהרת נשים, לעולם היא טמאה עד שתטבול במקוה כדת.)

ומה שאמרו במדרש, שישראל בטוחים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס, ולכן הם לובשים בגדי יום טוב וכו', ברור שאין הכוונה שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס בחינם. וחס ושלום יוותר להם על עוונותיהם, שהרי אמרו רבותינו שאסור לומר שהקדוש ברוך הוא וותרן, אלא הכוונה, שישראל בטוחים, שעל יד י שיעשו תשובה וירבו בתפילה וצדקה, יסלח להם ה' יתברך ויקבל תפילתם ברצון ויכתבם בספרם של צדיקים גמורים.