אשכול הלכה/חידוש יומי/ת

מתחילין לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת מוסף של שמחת תורה, והזכרה זו אינה שאלה ובקשה על הגשם, אלא היא שבח להשם יתברך  שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בגבורה, ולכן הזכרה זו נקראת "גבורות גשמים", אבל שאלת טל ומטר שבברכת השנים, (היא ברכת ברך עלינו או ברכנו), היא בקשה מהשם יתברך על הגשם, ואין מקדימין להזכיר גבורות גשמים מחג הסוכות, אף על פי שהגיע כבר זמן הגשם, מפני שהגשמים בחג הסוכות הם סימן קללה, שהרי אם יורדים גשמים אי אפשר לשבת בסוכה, ואמרו חז"ל (במשנה סוכה כח:) משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לאדונו, ושפך לו אדונו את הכוס בפניו. לפיכך אין אנו משבחים את ה' יתברך על הגשמים אלא בזמן הראוי לכך לאחר שעבר כבר חג הסוכות. וישנם כמה הבדלים בהלכה בין הזכרת גבורות גשמים שבברכת "אתה גבור", לבין שאלת טל ומטר שבברכת השנים, והשינוי הראשון הוא, שמזכירין גבורות גשמים כבר מתפילת מוסף של שמחת תורה, ואילו שאלת גשמים אינה אלא מליל שבעה במרחשון כפי שיתבאר בהלכות הבאות. וטעם הדבר שאין אנו מבקשים מה' גשמים אלא מליל שבעה במרחשון, הוא מפני שבזמן שהיה בית המקדש קיים, לא היה אחרון העולים לבית המקדש מגיע לביתו, אלא בליל שבעה במרחשון, ואילו היו יורדים עליו גשמים היה בא מתוך כך לצער ואף לסכנה.

ואמרו בגמרא (ברכות לג.) שמזכירין גבורות גשמים בברכת "אתה גבור" משום שהיא ברכה על תחיית המתים, ומתוך שירידת גשמים שקולה כנגד תחיית המתים לפיכך קבעוה בתחיית המתים. ושאלת גשמים קבעו בברכת השנים משום שברכת השנים היא ברכה על פרנסה, וירידת גשמים גם היא ענין פרנסה לעולם.

מנהג הספרדים וחלק מעדות האשכנזים, שבימות הקיץ אומרים בברכת "אתה גבור", "מוריד הטל", ולמנהג זה אם שכח לומר משיב הרוח ואמר מוריד הטל וכבר סיים ברכת מחיה המתים, אינו חוזר. אבל אם לא הזכיר משיב הרוח וגם לא הזכיר מוריד הטל (כמנהג חלק מעדות האשכנזים בימות הקיץ), אם לא התחיל עדיין בברכת "אתה קדוש", יאמר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בין ברכת מחיה המתים לברכת האל הקדוש וימש יך תפילתו, ואם התחיל כבר ברכת "האל הקדוש" אין לו תקנה ויחזור לראש התפילה. אבל כאמור, למנהגינו שאנו מזכירין בקיץ "מוריד הטל", אם טעה בימות החורף ולא הזכיר "משיב הרוח" אלא אמר "מוריד הטל", אינו חוזר  וכמבואר.

הבהרה: לשאלת רבים: בשנה זו (תשס"ט), בערב חג הפסח, תעמוד החמה (השמש) במקום שבו עמדה בזמן בריאת העולם. ומאורע זה יחול רק פעם אחת לעשרים ושמונה שנים. ונבאר בעזרת ה' פרטי דיני ברכה זו בסמוך לתאריך י"ד בניסן שהוא זמן הברכה. ובספר חזון עובדיה למרן הרב שליט"א על הלכות ברכות, חלה טעות סופר, ונכתב כי זמן הברכה הוא ביום רביעי ד' בניסן, אך באמת זמן הברכה הוא כמבואר ביום רביעי י"ד בניסן.

שאלה: האם אשה יכולה לכהן בתפקיד ראש ממשלה, או שיש בזה מניעה מצד ההלכה?

תשובה: הנה ראשית כל נאמר, כי תשובתינו היא תשובה הלכתית בלבד, ואינה תשובה הנהגתית, השייכת להכרעת גדולי התורה.

והנה רבותינו במדרש בספרי, דרשו מהפסוק "שום תשים עליך מלך", מלך ולא מלכה. וכוונת רבותינו בזה, כי אסור למנות על ישראל אשה כמלכה בזמן שיש שם מלך אחר שראוי להנהיג כמותה.

ומעתה עלינו לדון לענין שאר מישרות של שררה על הציבור, כגון מישרת ראש ממשלה וכיוצא בזה, כי הנה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות מלכים, כתב על דברי הספרי, שלא רק לגבי מלכות הם אמורים, אלא כמו כן כל משימות של שררה על הציבור, אין למנות אשה אלא איש בלבד. וטעמו של הרמב"ם בזה, כי אין חילוק בין מלכות ממש לשאר שררות על הציבור, שכמו שבזה אין ממנים מלכה, כמו כן לשאר משרות של שררה.

אולם נראה שאף שזו דעת הרמב"ם, אך אין זו דעת שאר הראשונים, כי בספר החינוך כתב דין זה רק במלכות ולא בשאר שררות. והגר"מ פינשטיין הוכיח שכן היא דעת התוספות, שלא בכל שררות נאמר דין זה של מלך ולא מלכה.

ומלבד זה, מסתפק המנחת חינוך אם שייך שתהיה אפילו מלכה ממש, על כל פנים בדרך של ירושה, שאם מת אביה המלך ואין לו בנים, אז דין הוא שתהא בתו מלכה אף שהיא אשה. וראיה לשיטה זו שעל כל פנים בדרך של ירושה תוכל להי ות מלכה בישראל, יש להביא מדברי הרמב"ן בסדר ויכוח שהיה לו עם היהודי המשומד הנוצרי פראי פול שר"י, שרצה לעורר פרובוקציה בויכוח נוקב פומבי על עיקרי היהדות והנצרות בנוכחות מלך ארגוניה, יעקב הראשון, ובמעמד נציגי הממסד הדומיניקאני של הכנסיה הקתולית. את כל סדר הויכוח עם המומר והמלך והשרים והכמרים, (שהיה בעשרים ליולי 1263 למנינם), הדפיס אחר כך הרמב"ן בספרו מלחמות ה', ובכלל דבריו הוא דוחה את טענת הנוצרים שישו הנוצרי נולד מאם ללא אב ושאף על פי כן היה מזרע דוד המלך, כמו שנאמר במקרא שאין מכחיש לו אך בחוגי הנוצרים "ויצא חוטר מגזע ישי וכו'", ואם כן בעל כרחם לומר שאמו של ישו היתה מזרע דוד. וכה השיב להם הרמב"ן : ואילו היה רוח אלהים כדבריכם, לא יהיה מגזע ישי, ואפילו אם נתלונן (נוצר) בבטן אשה שהיא מזרעו של דוד, לא היה יורש מלכותו, שאין הבנות יורשות בתורה במקום שיש זכר, ודוד, בנים זכרים היו לו לעולם. עד כאן. ומוכח אם כן מדברי הרמב"ן, שאילו לא היו לו לדוד בנים, אז מן הדין אפשר היה לומר שבתו של דוד היא מלכה, ואף תוכל אחר כל להוריש מלכות לבניה, שהרי כתב שטעם הדבר שלא יוכל דוד להוריש המלכות לבתו, הוא מפני שהיו לו בנים. ואם כן נראה כי אין מניעה מוחלטת לנשים לקבל שררה על הציבור אפילו בדרך של מלוכה, וכל שכן בדבר שאינו מלוכה ממש רק ענין של שררה, שאז יש לומר שבכל דרך מותרת לקבל שררה על הציבור. (בתנאי שהכל יעשה בדרך של צניעות).

והנה הגאון רבי משה פינשטיין דן לגבי אשה, שבעלה היה מפקח כשרות, וכעת נפטר מן העולם, והיא אין לה במה לפרנס את בניה ובנותיה, ובהיות שהיא אשה יראת ה' ומשכלת, רצונה לקחת את משרת בעלה בפיקוח על הכשרות, שזהו גם כן ענין של שררה על ציבור גדול של עובדים וכו', והשאלה באה לפתחו של הגאון רבי משה פינשטיין, אם יש איזו סיבה למנעה מזה, כאשר הוא צורך פרנסתה. ולאחר שדן בזה באריכות והעלה לאפשר לה לקבל משרה זו, טען כנגדו רב אחד, כי מתשובתו בענין זה יצא קלקול גדול, שיראו במדינת ישראל שרב גדול כל כך התיר לאשה להיות מפקחת כשרות, ויבאו להכניס נשים לפרלמנט של המדינה.
והגאון ז"ל השיבו על טענתו זו, כי באמת לא איכפת לנו כלל בטענה זו, כי אין אנו אחראים להנהגת הממשלה  בארץ ישראל שבלאו הכי עוברים על כל העבירות החמורות שבתורה, (וכן בבתי כנסת שבארצות הברית אין לחוש שיבאו למנות נשים לגבאיות בתי הכנסת, משום שיש בזה איסור שאין הדבר ראוי כלל מחמת צניעות וכו', ושום רב לא יתיר להם דבר שכזה).

ולבסוף הוסיף, לענין הפרלמנט שבמדינת ישראל, שממנים שם כופרים ומחללי שבתות, שיש בזה איסור גמור מן התורה, כמו שכתב הרמב"ם, שמי שאין בו יראת שמים, אף שחכמתו מרובה אין ממנים אותו למינוי מן המינויים שבישראל. וכל טעם השררה על ישראל הוא בכדי להגדיל כח התורה, ולא ח"ו להמעיטו. מה שאין כן לענין מינוי נשים,  שברור הדבר, שאם יזדמן באיזה מקום בחירה בין אשה כשרה לאיש שאינו כשר, שאז ודאי עלינו להעדיף את בחירת האשה על פני בחירת האיש שאינו כשר.

ומכלל הדברים נלמד, לענין מינוי אשה כראש ממשלה, שאם היא נוהגת בישרות וכשרות, ומועילה לחיזוק חומות הדת יותר מאיזה איש שמציג מועמדתו, אז בודאי עלינו להעדיף את בחירתה של האשה. וממוצא הדברים יוצא ברור, שאסור בהחלט לתמוך בשום מפלגה שנציגיה אינם אנשים יראי שמים, ואדרבא, חובה לבחור לטובת נציגים שמגדילים כחה של תורה. ואם בכל המפלגות יושבים אנשים שאינם כשרים, אזי יש להעדיף את אותם המטיבים יותר עם הדת. והכל כתורה יעשה.

על פרי העץ, כגון תפוח ואגס, מברך בורא פרי העץ, ועל פרי האדמה, כגון עגבניה ומלפפון, מברך בורא פרי האדמה. ושנינו במשנה במסכת ברכות (דף מ.), בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ידי חובתו, ואם בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ, לא יצא, ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו, יצא.

דהיינו, שאם טעה אדם, ובירך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, "בורא פרי האדמה", יצא ידי חובת הברכה, משום שכל הפירות יוצאים מן האדמה, ולכן ברכת בורא פרי האדמה שייכת על כל הפירות, גם אותם שברכתם היא "בורא פרי העץ". ואף שבודאי לכתחילה אסור לברך על פרי העץ בורא פרי האדמה, מכל מקום בדיעבד שטעה ובירך בורא פרי האדמה, יצא ידי חובת הברכה ואינו חוזר לברך בורא פרי העץ. אבל אם טעה אדם ובירך על ירק שברכתו בורא פרי האדמה, "בורא פרי העץ", לא יצא ידי חובה, ובירך ברכה לבטלה, וצריך לחזור ולברך ברכת בורא פרי האדמה, משום שברכת בורא פרי העץ אינה כוללת גם את פירות האדמה, שהרי הם אינם צומחים על האילנות. ועל הכל, דהיינו בין על פרי העץ ובין על פרי האדמה, אם טעה ובירך "שהכל נהיה בדברו", יצא ידי חובת הברכה, משום שכולם נהיו בדברו של השם יתברך שאמר והיה העולם. ונחלקו רבותינו בגמרא, אם בירך שהכל על פת לחם או על יין, אם יצא ידי חובה אם לאו, ולהלכה פסקו הראשונים ומרן השולחן ערוך שאפילו אם בירך על הפת שהכל נהיה בדברו, יצא ידי חובתו ואינו חוזר לברך. (ומכאן המליצה "שהכל פוטר הכל").

ומכיון שאם מברך על פרי שברכתו בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה, יוצא ידי חובתו, כתבו הפוסקים שכל פרי שיש לפוסקי ההלכה ספק אם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, יש לברך עליו בורא פרי האדמה. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב לאור האמור, אודות פרי הבננה, שנחלקו הפוסקים אם הוא פרי העץ או פרי האדמה, שברכתו בורא פרי האדמה מחמת הספק. וכן כל פרי שיש אודותיו מחלוקת וספק מהי ברכתו, ברכתו לכתחילה היא בורא פרי האדמה.