בנוגע לתניא פרק יו"ד

צדיק בינוני ורשע

לכל אחד מהם יש 2 נפשות. נפש אלוקית ונפש בהמית.
לכל נפש יש כוחות = שכל ומידות
וגם לכל נפש יש לבושים = מחשבה דיבור ומעשה.
והנפשות נלחמות זו עם זו.
---------------------------------------------
רשע = אחד כזה שהנפש הבהמית לפעמים מנצחת את הנפש האלוקית בתחום הלבושים, והוא עושה עבירות בפועל.
בינוני = אחד כזה שהנפש האלוקית תמיד מנצחת את הנפש הבהמית בתחום הלבושים. יש לו מידות רעות אבל הוא לא עובר עבירות בפועל.
צדיק = שהנפש האלוקית מנצחת גם בתחום הלבושים וגם בתחום הכוחות השכל והרגש.

יש צדיק גמור ויש צדיק שאינו גמור.
בלשון הגמרא - צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו.
צדיק ורע לו = יש לו רע אבל הרע כפוף לטוב.

איך אדם הופך להיות צדיק?
ע"י שהוא מגביר את הנפש האלוקית ונלחם כל כך עם הנפש הבהמית עד שמגרש ומבער את כל הרע שבצד השמאלי שבלב. "וביערת הרע מקירבך!"
הוא לא מרגיש יותר תאוות לענייני העולם הזה [והבינוני כן מרגיש].
אבל בכל זאת, אצל הצדיק ורע לו אין הרע הפך לטוב.
לנפש הבהמית שלו אין אהבת ה'.
ולכן הוא עדיין צדיק שאינו גמור.הוא נקרא צדיק שאינו גמור כי אהבת ה' שלו איננה בשלימות. והוא נקרא צדיק ורע לו כי יש לו עדיין רע.
אבל הוא לא מרגיש את הרע הזה. הוא לא מרגיש אבל האמת היא שיש שם עדיין רע. אבל זה בכמות כל כך קטנה כך שהנפש האלוקית אוהבת ועובדת בשקט, ונידמה לו שהוא גירש את הרע לגמרי.
ההוכחה שנשאר רע היא שהרע לא הפך לטוב.

וההסברה בזה:

נפש הבהמית מורכב מחומר ומצורה.
יש כח המתאווה, ויש צורה לכח המתאווה שהיא תאוות לענייני עולם הזה.

המושגים הראשוניים של נפש הבהמית הם ענייני העולם הזה,
ולכן מה שמוגדר אצלה טוב זה עניינים שנמצאים בתחום העולם הזה.
ולכן הכח המתאווה מצטייר בציור של תאווה לתענוגי העולם הזה.

אז מה היא העבודה?
להפשיט לגמרי את כל הלבושים של תענוגי עולם הזה. וגם צריך למאוס בתענוגי עולם הזה.
ואז בינתיים החומר של הנפש הבהמית נשאר ללא צורה.


ורק אז, כאשר אין ציור של תענוגי עולם הזה, וגם יש מיאוס בהם, רק אז אפשר להפכו לטוב.
למשל, בשבת יש דין בשולחן ערוך לענג את השבת באכילת מעדנים.
אבל הצדיק מתענג רק בתורה ותפילה וזה כל תאוותו ומזה הוא רוצה להתמלא בשבת.
ובשבילו זה צער גדול ביום קדוש כזה לאכול, ולכאורה יש כאן בעיה.

מדוע הצדיק מואס בתענוגי עולם הזה?
הוא מואס בהם מהסיבה שהם נשפעים מהסיטרא אחרא.
וכל מה שבא מהסיטרא אחרא - הצדיק הגמור שונא אותו בתכלית.
צדיק שאינו גמור גם כן שונא את מה שבא מהסיטרא אחרא [למרות שאין לו תאווה] אבל אין הוא שונא אותו בתכלית. ואדמור הזקן כותב בתניא שאם אין שנאה בתכלית אזי מוכח שיש איזו אהבה לשם למרות שקיימת גם שנאה.
וגם מוכח שלא הוסרו לגמרי הבגדים הצואים.
באיזשהו מקום עמוק בלב נשאר איזה אהבה לענייני העולם הזה.
ולכן הנפש הבהמית שלו עדיין לא נהפכה לקדושה.

דוגמא:
יש אנשים שאומרים עליהם שהם קצו בחייהם.
לכאורה אין כזה דבר כי כל אחד אוהב לחיות.
רק שאצל האנשים האלו [לא עלינו] יש כל כך הרבה דברים לא נעימים, ומצד זה הם מואסים בחיים.
משל :
אם נניח שיש לפנינו לחמניה שנאפתה במאפיה מסויימת.
וידוע לנו שהמאפיה הזו היא מאפיה שנגזלה לפני כמה ימים מיהודי ע"י גויים אלימים.
אזי ציור התאווה ללחמניה הזו נמחק.
אמנם הלחמניה עצמה משולה לחומר פשוט שאיננו מאוס בעצם , אך יש גם את הסיפור העומד מאחריה שהוא עצמו מאוס. 

הלחמניה היא טעימה בעצם, אבל יש עניינים אחרים שמתגברים על זה.

כך אצל הצדיק שאינו גמור, בפנימיות הלב יש לו איזה תענוג מהלחמניה. וגם אהבת השם שלו לא בתכלית.

מתי זה בתכלית? – כשהאהבה שלו לה' היא גם מצד נפש הבהמית.

האדם עצמו מרגיש שהאהבה שלו לה' היא רק מצד נפש האלוקית, והוא יודע שהרע שלו לא נהפך לטוב, אבל הוא חושב שהוא גירש את הרע.. ואדמו"ר הזקן מוכיח שזה שזה לא נהפך לטוב זה ראיה שזה עדיין רע.

נפש האלוקית המשכן שלה בחלל הימני ונפש הבהמית המשכן שלה בחלל השמאלי. שני הצדדים האלו הם שני אופני רגש, בצד השמאלי יש חמימות התלהבות ודם. והאדם מרגיש אם האהבה שלו לה' היא גם כזו או לא. הוא יודע שאין לו התלהבות לה' באופן של בעל חי. והצדיקים הגמורים הם מועטים ונקראים בני עליה כי הם מהפכים את הרע לטוב.
---------------------------
אצל הצדיק הגמור אין 2 עניינים. יש מציאות אחת והיא הקב"ה ואין מציאות אחרת וכל זה מבלי שיצטרך לעשות חשבון בכדי להגיע למסקנה זו. בשבילו היפך הקדושה זה רק רע.

סיפור:
היה יהודי בעל מדריגה די גבוהה, אמנם לא צדיק.
וכל סביבתו כולל הגויים ידעו שהוא אדם גדול.
ובסביבה היה גם מכשף אחד שרצה והצליח לבצע כישוף ולהכניס איזו מחלה באותו היהודי שנקרא "הרב פסח".
וכשהרב פסח התחיל להרגיש שמשהו לא בסדר אצלו, הוא הלך מיד לליובאוויטש ונכנס לאדמור הצמח צדק.
הצמח צדק הוציא תפוח ושאל את הרב פסח אם הוא אוהב את התפוח.
הרב פסח ענה שכן.
והצמח צדק התחיל ללחוץ אותו ואמר לו בפליאה שלא יתכן שיהודי עם נשמה אלוקית בנו של אברהם יצחק ויעקב יאהב תפוח."אתה לא מתבייש?"
אחר כך שאל שוב אם אוהב את התפוח והרב פסח ענה שכן.
וככה כמה פעמים עד שכשהצמח צדק שאל אם הוא אוהב את התפוח ואז הרב פסח הקיא.
וככה גם המחלה הזו יצאה ממנו.

על כל פנים אצל הצדיק הגמור אין כאן 2 עניינים, אין את הלחמניה לחוד ואת סיפור הגזילה לחוד.