הראשונים מפרשים נגד ההלכה

ידוע שפרשני ימי הביניים פרשו אחרת ממדרשי חז"ל שנוגעים לאגדה. וזה מוסכם כל כולם.אבל ראיתי שיש הרבה מקרים שגם מפרשים נגד ההלכה ולהלן הדוגמאות.

1. רמב"ם הלכות גניבה פרק ט הלכה ח

ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו * בין ביום בין בלילה, ולמה נאמר במחתרת לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה. +/השגת הראב"ד/ ואחד הבא במחתרת או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חצרו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה. א"א איני נמנע מלכתוב את דעתי שנ"ל אע"פ שדרשו חכמים אם זרחה השמש עליו דרך משל אם ברור לך הדבר כשמש שלא בא על עסקי נפשות וכו' אעפ"כ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ביום אינו רשאי להרגו שאין גנב בא ביום אלא להשמטה שומט ובורח מיד ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולעמוד על בעליו להרגו אלא גנב בלילה מפני שגנב לילה יודע שבעל הבית בבית או בא להרוג או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמוטה בעלמא הוא וחיי ראשי כל מבין די לו בזה.

נוכאיינר

אם הוא שכח את הגמרא, מאיפה הוא לקח את  המידע -שאחינו אומרים- שהמבול לא היה בא"י,

לא צריך להיות  בקיא גדול באב"ע, בכדי להבין את הסרקזם שלפעמים השתמש, כלפי חז"ל.

אגב, הוא ציטט קטעים שלמים  של חכמי הקראים, כגון את יפת, שהוא מאד כיבד, 

אין מה לעשות העובדות   לא תמיד עולות בקנה אחד, עם מה שלימדו אותנו בישיבה ובחיידר. זה לא נעים, אבל זה כך.

קלוצמך

לא ירדתי לסוף דעתך- מה הקשר בין- וישאר אח נח- לבין זה שרבי יוחנן אומר שהמבול לא היה בא"י

האם הרמב"ם היה מסכים לדבריו הבאים של אחד העם ?

 "כדי להבין הדבר כראוי, נתבונן נא בדרך התפתחות החוק 'עין תחת עין', אשר בו השתמשתי במאמרי לביאור מהותה של תורת־הלב. החוק הזה נמצא אצל כל העמים הקדמונים – אצל ההודיים, המצריים, היוָנים, הרומאים וכו' – ומקורו עמוק בתכוּנת נפש האדם הקדמוני, שרגש הנקמה היה בוער כאש בקרבו ואי אפשר היה לכבותו אלא בדם. והנה מוצאים אנו בישׂראל, שהחוק המפורש הזה מתפרש אח"כ בתושבע"פ באופן מתנגד לפשוטו, כאִלו היה כתוב: ממון תחת עין. איך נעשׂה הדבר?
במאמרי אמרתי שסבּת השנוי היא מה 'שהלב בדרך התפתחותו הגיע להכרה ברורה, כי עין תחת עין היא אכזריוּת בלתי נאותה לאומה בת תרבות',

 ומזה הבנת, כמדומה לי, שאני מיחס בזה לחכמינו הקדמונים תקון הדת בכוָנה, כאלו בזמן מן הזמנים נכנסו סנהדרין לישיבה והחליטו לבטל דין תורה ולתת לו פנים חדשות, מפני שמצאו בו מגרעת על פי תורת־הלב.

אבל באמת אין הדבר כן. תקוּנים (או 'תקנוֹת') בכוָנה עשׂוּ קדמונינו בדרך אחרת לגמרי (כמו 'פרוזבול') ורק כשתנאי־החיים החיצוניים הכריחום לזה, לתועלת הדת עצמה. אבל פה לא תקון מלאכותי יש לפנינו, כי אם פרי ההתפתחות הטבעית. בשום זמן לא חשבו חכמינו, שבקביעת הלכה זו הם משנים במצות התורה אפילו קוצו של יו"ד, אלא שבאמת ובתמים האמינו, שכך היא כוָנת הכתוב, ומוכרחים היו להאמין כן, מפני שהכרת־הלב אשר שלטה בזמנם לא יכלה עוד בשום אופן לתת מקום למחשבת פּגוּל, שהתורה האלהית שואפת נקם ודם במדה כזו.

התפתחות ההכרה הזאת הלכה לאט לאט, ביחד עם התפתחות החיים בכלל. מתחלה היה החוק הישן בתקפו, אלא שלעתים נמצאו אנשים בני תרבות, שרגש הנקמה לא היה חזק בלבם כל כך, והם נרצו לתחנוני מי שחבל בהם, לקחת כופר תחת מומם. ועל ידי זה הוכרחו השופטים להתבונן בדבר, אם יש רשות על פי התורה לעשׂות כן, ומצאו מקרא מפורש: 'לא תקחו כופר לנפש רוצח', שמזה דנו בצדק: 'לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים' (ב"ק פ"ג:). וכה הומתק הדין, והיתה רשות בידי הנחבּל לדרוֹש אבר או לקחת כופר, הכל לפי רגשות לבו: 'אי בעי עינו ניתיב ואי בעי דמי עינו ניתיב' (שם).

כך היה הדין גם אצל הרומאים וכך מציע יוסף הכהן דין תורתנו: 'העושׂה מום בחברו כאשר עשׂה כן יעשׂה לו ואת האבר אשר השחית ישחיתו גם בו, אלא אם כן נרצה הנחבּל לקחת כופר תחתיו. כי התורה מסרה לו, לנחבּל, לשפוֹט בעצמו על ערך המום, והתירה לו להעריכו בממון, אם לא יחפוץ בעונש יותר אכזרי' (קדמוניות ד', ח', ל"ה). אנו רואים איפוא מזה, כי עוד בימי החורבן היו מפרשים את הכתוב כפשוטו, אבל רק בתור רשות. ואולם אין ספק, כי במעשה כבר לפני זה גבר הכופר על העונש הגופני, בהיותו יותר מתאים למצב התרבות בימי הבית השני, ואם היה לפעמים אדם שרצה דוקא לקיים בחוֹבלו עין תחת עין, היו השופטים והעם חושבים אותו לאכזר והיו משתדלים להשיבו ממחשבתו. וככה עברו דורות שלמים והחוק הישן לא נראה עוד בפועל, ומה שהעין אינה רואה הלב אינו חומד, באופן  שסוף סוף נשתנו רגשות הלב בזה כל כך, עד שנחשב בעיני טובי העם כדבר בלתי אפשר, שתתן התורה רשות לאדם למלאות תאוה אכזרית כזו, ואז הוכרח הכתוב לצאת מידי פשוטו, למרות דבריו הברורים, לא מחסרון אמונה, כי אם, אדרבא, מחוזק אמונה בקדושת התורה ואלהותה.

משלים מעין זה הייתי יכול להוסיף עוד, אך, כאמור, יצר לי להכאיב לבך בדברים שאינם לפי רוחך. רק על דבר אחד באותו ענין עצמו ארשה לי להעירך עוד, למען הראות, עד היכן מגיע כוחה של ההכרה המוסרית להוציא דברים ברורים מפשוטם באופן שלא יאומן. הנה ר' אליעזר, מסבּה בלתי ידועה לנו, לא הרגיש בנפשו את ההתקוממות המוסרית נגד דין זה, ועל כן לא רצה לעזוב משמעות הכתוב, והנה הוא אומר מפורש: 'עין תחת עין ממש' (ב"ק פ"ד.). וכי אפשר לאדם לדבר בלשון יותר ברורה? ובכל זאת לא הועיל כלום: 'ממש סלקא דעתך?' – מתפלא התלמוד, ובשביל זה הוא מוציא דברי ר"א מפשוטם ומפרשם בדרך דחוקה ורחוקה, באופן שגם 'עין ממש' אינו אלא ממון."  

ירוחם אם ברצונך לומר שכך התיחב האב"ע גם לדברי חז"ל תמצא ראיה אחרת שכן יפה השיבו לך שאין דברי הגמ' סתירה ל"וישאר אך נח"

ירוחם,
עלית על עץ גבוה מדי. אין סיכוי שהאב"ע יכתוב על אמוראים 'חסרי דעת מאחינו'.
הסבר אלטרנטיבי - הגמרא נשכחה ממנו, או שלא ידע כלל מקיומה.
כמובן שיתכנו הסברים נוספים אבל אין צורך להתאמץ כ"כ.

למאי נמ
האשכול המעניין על המבול מוכר לי, נדמה לי שבהמשך גם כתבתי שם גם משהו, אבל הרי לא זה הנושא כלומר המבול,

הגמרא בזבחים מביאה את דעתו של ר"י שהמבול לא היה בא"י,
 
ועל זה כותב האב"ע- חסרי הדעת שמאחינו,-

לא הבנתי מה לא הסברתי לשאלותיכם, אני התיחסתי רק לדברי האב"ע, ותו לא.

אגב אני ממליץ גם לך וגם לעזרא, לעיין במפרשי האב"ע, למשל האבי עזר, ואחרים- איך הם מתפתלים להסביר את הדברים.

_________________

מודה ועוזב

לירוחם,
לא תרצת את הקושיא שעזרא ואני כתבנו על הסברך בדברי הראב"ע.
אכן, פירוש דומה לזה מובא בפורום בשם הג"ר גדליה נדל זצ"ל, ר' http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1660319&forum_id=1364; ועוד.

אשמח אם באי הפורום יורנו מי קדם בפירוש זה (אליו מתייחס הראב"ע)

למאי נמ

הראב"ע לא מקשה? הוא מוכיחמהפסוק, שהמבול היה בכ  ל העולם, ולא לפי דעתו של של ר"י בזבחים כאמור, שהמבול לא היה בא"י.

לפי מה שראיתי ובדקתי וקראתי ולמדתי- אין פרוש קראי- שהמבול לא היה בא"י!!,
 
כידוע הקראים נצמדים לפשט העברי הפשוט, ואי אפשר מהפשט ללמוד כך.

עיין בראב"ע במספר מקומות, כשחז"ל מפרשים כנגד הפשט שלו, הוא כותב- אם קבלה נקבל-!
כנגד רש"י הוא כותב, מספר פעמים דברים מאד לא מחמיאים, בלשון המעטה.

ירוחם,
הראב"ע מקשה מהפס' "וישאר אך נח", שמוכח שכל השאר מתו, סימן שהראב"ע מקשה על פי' שלא בכל העולם היה מבול והיו כאלה שנצלו. זה כנראה פי' קראי (או ביקורת המקרא בורסה מוקדמת), או משהו כיו"ב.

הלשונות של הראב"ע על הקראים כוללות השמצות אישיות חריפות, מה שלא נמצא כלפי חז"ל ורש"י.

עזרא
מכובדי, הרי לא מדובר אם יושבי א"י  מתו או לא, או אם ירד גשם או לא, מדובר שם אם  המבול הי בא"י,? ועל כך נחלקו ר"ל ור"י