מצוקת הדיור החרדי - על מי חובת פתרונה?

http://www.bhol.co.il/news_read.asp?id=6525&cat_id=1

בקישורית המצו''ב ניתן לקרוא על פאנל שנערך בנושא מצוקת הדיור החרדי.  מן הכתוב שם ניתן להסיק שמדובר בבעיה חרדית ולא כלל ישראלית. שכן לעומת ההיצע הנרחב של דירות בודדות, יש היצע מוגבל של מקבצים גדולים הממוקמים בריכוז גיאוגרפי יעודי.

מנקודת מבט חרדית קונווציונלית הרי שברור שמחובת השלטון לפתור את הבעיה הנזכרת כמו כל בעיה אחרת המתעוררת חדשים לבקרים וזאת משום שזהו תפקידו של כל שלטון וגם משום עליונות החרדיות המכתיבה מחוייבות גלובלית לפתרון כל בעיותיה באשר הם. 

אין ספק שלרוב החרדים יש אינטרס לגור באיזורים תחומים ואקסלוסיבים, אבל מה האינטרס או החובה של חברת הרוב לספק למיעוט התרבותי מסגרת קיומית לשם שימורו או טובתו של המיעוט?

אילו היה מדובר בציונים הרי ניחא שכן מחובתה של האתחלתא דגאולה לסייע בידי שבט לוי, אבל מוזר לשמוע זאת מפי קבוצה המתייחסת למדינה כאל ''ועד בית'' מספק שירותים טכניים.

לחילונים אמנם יש אינטרס ברור לשמור את החרדים הרחק מסביבתם כמו שיש להם אינטרס לשמור מרחק מבני מיעוטים אחרים, אבל מכאן עד הקצאת קרקעות לערים שיבנו על טהרת הקודש המרחק רב.

דמו לרגע את תגובת ההולנדים לבקשת-דרישת מוסלמים להקצאת שטח ציבורי על חשבון המדינה באיזור אמסטרדם בכדי לקיים שם את צורת החיים הייחודית שלהם. 

סוגיית הדיור של הקהילה החרדית הינה כבר שנים רבות אחת הבעיות הקשות והבוערות ביותר של הקהילה החרדית, והיא עתידה כפי הנראה להיות עם השנים קשה וסבוכה יותר. השאלה המרכזית שהעמיד פותח האשכול, בעניין האחריות והחובה לטיפול בבעיה היא לדעתי השאלה המשנית בנושא. רוב המגיבים כאן אף התעלמו ממנה ועסקו בעיקר בהצעות ורעיונות שונים לפתרון הבעיה. ברצוני להרחיב מעט בהגדרת הבעיה וכן בהבעת עמדתי בדבר הפתרונות המוצעים, לאחר מכן אתייחס גם לשאלת האחריות לטיפול בנושא.

א. הגדרת הבעיה
הגידול הטבעי של הציבור החרדי בישראל הינו הגדול ביותר בישראל, על פי הערכות מקצועיות מדובר בגידול של כ-6% בשנה. גידול זה מחייב באופן תמידי עליה במספרן של יחידות הדיור העומדות לרשות הציבור החרדי, זאת לעומת הציבור הכללי שאחוז הגידול הטבעי בו הינו נמוך ביותר, וממילא איננו נזקק בדחיפות כה רבה להגדלת מספר הדירות העומדות לרשותו. בנוסף, בפני הציבור החרדי בכללותו עומדות פחות אופציות אפשריות למגורים מאשר לציבור הכללי, בשל רצונו לגור בסביבה חרדית נפרדת.
לאור זאת, ניתן לראות בבירור כיצד לאורך השנים גדלו והתרחבו הריכוזים החרדיים בישראל בממדים ובהקפים גדולים. בשלושים השנים האחרונות הוקמו שכונות חרדיות חדשות בערים הוותיקות ירושלים ובני ברק, ושכונות וותיקות שהיו מאוכלסות בציבור הכללי הפכו במידה כזו או אחרת לחרדיות. הוקמו הערים החרדיות החדשות, עמנואל; ביתר עילית; מודיעין עילית; ואלעד. נבנו שכונות חרדיות [או שהפכו לכאלו] בערים ובישובים שונים, בצפת; בית שמש; פתח תקווה; אשדוד; חצור; ערד; אופקים; ירוחם; קרית גת ועוד. בכל המקומות הללו התווספו עשרות אלפי יחידות דיור שאוכלסו בחרדים. ברור מאליו שבשנים הבאות יידרש הציבור החרדי לעוד עשרות אלפי יחידות דיור, הרבה מעבר למה שכבר נעשה בשנים האחרונות. אין לי נתונים מדוייקים, אבל בקהילה החרדית נישאים מדי שנה אלפי זוגות צעירים הנדרשים למקום מגורים. היכן הם אמורים לגור?
בעיה זו של מחסור בדירות איננה הבעיה היחידה העומדת בפני הציבור החרדי, מלבדה עומדים בפני הציבור עוד שתי בעיות מעיקות, 1. עלות הדירות 2. מקור המימון.
מחירי הדיור בישראל מתאפיינים לידיעתי בעליה גבוהה מעבר לשאר המדדים במשק, הציבור החרדי שהינו בעל הכנסה נמוכה יחסית מתקשה להתמודד עם המחירים הגבוהים של הדירות. בנוסף, ההתרכזות של החרדים באזור מרכז הארץ והביקוש הרב על ההיצע גורמים לכך שמחירי הדיור באזורים החרדיים, יקרים בדרך כלל יותר מאשר בריכוזים אחרים באותה רמת דיור.
הנוהג המקובל בציבור החרדי, שבו הורי הזוג הצעיר נושאים בעיקר הנטל של רכישת הדירה, מעצימים עוד יותר את הקושי הכלכלי ברכישת דירות, שכן כל הורה נדרש לממן עלות של מספר דירות בימי חייו.
שלושת הבעיות שהוזכרו הן קשות ביותר, אולם ברור שרק לאחר פתרון של הבעיה הראשונה [היצע הדירות] ניתן יהיה לנסות ולהתמודד גם עם הבעיות האחרות [עלות הדירות ומקורות המימון].

ב. הפתרונות המוצעים
באשכול זה ובמקומות אחרים, ניתן למצוא הצעות ורעיונות שונים להתמודדות עם הבעיה בכללותה. האחד ממליץ להתיישב במקומות מעורבים עם האוכלוסיה הכללית, האחר מציע לרכוש דירות זולות במאורגן בשכונות פשע/עוני. פלוני מצפה לגביר שיממן קניה מרוכזת של דירות וישווקם לציבור, ואלמוני מעדיף לעניין יזם כלכלי בנושא. בנוסף עולות הצעות להקמת ישובים קהילתיים, בניית דירות להשכרה וכדו'.
לצערי, כל הפתרונות הללו גם אם הן מעשיות אינן יכולות לתת מענה מעבר למאות בודדות ולא למספרים העצומים שעליהם מדובר. לבעיית המחסור בדירות לא יכול להיות פתרון אחר מהקמת ריכוזים חרדיים חדשים ו/או הרחבת הקיימים והתרחבות למקומות שבהן מתגוררת אוכלוסיה כללית. לשם כך הוצע בשנים האחרונות להקים שתי ערים חרדיות חדשות, את חריש בצפון ואת כסיף ו/או ירוחם בדרום. ברור לי שבסופו של דבר הצעות אלו חייבות להתממש, גם אם בנוסף יתקבלו כל ההצעות שהועלו כאן ובמקומות נוספים. 
בנוגע לעלות הדיור ולמקורות המימון, אלו הן סוגיות סבוכות ומורכבות שאינני יכול כעת לדון בהן בפרוטרוט. באופן כללי ניתן לומר, שכנגד המפסידים ישנם גם חרדים רבים שנהנים והרוויחו כסף רב מהעלות היקרה של הדירות. בנוגע לנטל רכישת הדירה, ברור שהזמן יעשה את שלו ויותר זוגות צעירים ישאו בנטל, אם כי אין בכך לפטור את מי שיכול לפעול לקידום העניין.

ג. האחריות לפתרון
ברמת הפרט לא ניתן למצוא פתרון לבעיות אלו, אם כי אמנם היחידים המעוניינים לרכוש דירה במקומות מעורבים וזולים יחסית יוכלו לעשות זאת, לא יהיה בכך פתרון אפשרי לכלל הציבור. הטיפול בסוגיות אלו אמור איפוא להיות מטופל בשיתוף פעולה של אישי ציבור מתוך הקהילה החרדית, של גורמי ממשל הן בשלטון המרכזי והן בשלטון המקומי ושל יזמים חברות כלכליות ואנשי עסקים.
סוגיית האחריות של המדינה לפתרון בעיות ייחודיות לקבוצת מיעוט היא בהחלט נידון ראוי, אבל מדוע הקצאת שטחים לבניית דירות לחרדים נחשבת ככזו. ברור שהקצאת שטחים לבנייה בכדי לתת מענה לצרכי התושבים, זוהי אחריותה של המדינה. מטבע הדברים בעניין זה אמורה לעלות שאלת המיקום האם להקצות שטחים לשם כך בגליל ובנגב או במרכז הארץ, וכמו בכל מו"מ אמורים נציגי הציבור לשאת ולתת עם הגורמים האחראיים. הנידון מוצדק כשעולות דרישות להטבות מיוחדות של המדינה עבור הציבור החרדי על חשבון המדינה, כמו הקצאת קרקעות במחיר מוזל; מחיר למשתכן; השקעה בדיור ציבורי; סיוע במענקים; סבסוד שכר דירה וכיו"ב. אבל אלו הן כאמור כבר שאלות משנה שנועדו להתמודד עם הבעיות של יוקר הדיור ומקורות המימון ולא עם בעיית המחסור בדירות.
בתוך הציבור החרדי, ישנה ציפיה לטיפול בנושא מנבחרי הציבור בכנסת וברשויות המקומיות ומאישי ציבור אחרים, כמו כן קיימת אצל אנשים רבים התקווה שגדולי התורה יקחו על עצמם לקדם את העניין באמצעות אנשי אמונם. כמדומני שבחסידויות הגדולות כמו גור ובעלז אכן ישנה אמנם התייחסות ופעילות מאורגנת לפתרון הבעיה עבור המשתייכים לקהילה, עם מעורבות מסויימת של האדמו"רים [ה"לב שמחה" עצמו פעל רבות בנושא באופן אישי] אבל בציבור הליטאי והספרדי ובחסידויות הקטנות, קשה יותר לבצע זאת. כפי שכבר ציינו כאן, נבחרינו אינם מצטיינים בחשיבה ארוכת טווח ובתכנון, בפרט בסוגיה שמצריכה היערכות ומאמץ רב כל כך. חשוב גם לזכור שבפני נבחרי הציבור והמנהיגות הרוחנית עומדות בכל עת בעיות רבות המחייבות פעילות מיידית, ולכן זמנם איננו פנוי מספיק לבעיות שעדיין לא התפרצו במידה קטסטרופלית. יחד עם זאת, ישנם מספר אישים שמנסים את כוחם בקידום הפתרונות, בעיקר לבעיית ההיצע של הדירות. את הבניה. בכסיף מנסה לקדם ד"ר משה ליבוביץ ובחריש ישנה מעורבות של מספר דמויות מפתח, ביניהם הח"כ מאיר פורוש [מועמד לראשות עיריית ירושלים]. בניית שכונות חרדיות בערים חילוניות, היא משימה כמעט בלתי אפשרית, לאור ההתנגדות של ראשי הערים לצעד כזה, מחשש לאיבוד של העיר לטובת החרדים.
התקווה לעזרת הפילנתרופיה החרדית בפתרון הבעיה נראית לי דמיונית, למיטב ידיעתי גם בעבר לא הייתה מעורבות כזו, ובממדים של הבעיה כיום מדובר בסכומי עתק שאינם בנמצא. בתקופה זו שהפילנתרופיה איננה מספיקה לצרכים המינימליים של עולם התורה, אני מתקשה לראות מי שיסיט את התרומות לכיוון של בעיית הדיור. החלק שבו ניתן לראות את חלקם של הגבירים החרדים, הינו בהפקדת סכומי כסף גדולים בגמ"חים להלוואת כספים שמאפשרים לחרדים מימון ללא ריבית. מי שעדיין מפתח רעיונות בנושא הוא הרב גבריאל יוסף לוי ראש ישיבת "באר התורה" ומייסד הגמ"ח המרכזי, אבל לא נראה לי שמאמציו נוחלים הצלחה כה רבה.

לא משנה לי מי ירוויח רק דבר אחד משנה שסכום הרווח האישי שניתן הלהפיק מפרוייקט כזה ושעדיין יישאר אטרקטיבי דיו גם לציבור הינו מזערי, ולכן פעולה זו תיחשב חסד גם אילו אותו הגביר יפיק ממנה אי אלו אחוזים ספורים של רוו (ושאותם הוא חייב להרוויח בכדי שלא ייחשב כמפסיד- כסף שלא מושקע הינו הפסד)

נישט שייך
ראשית, אין כמעט חינם. תן ליזם להרוויח מהנושא במישרין ולא לעסקן להרוויח בעקיפין.

בעל בעמיו
זה רעיון טוב. צריך להקים ישוביים חרדיים בנגב, בגליל, ביהודה ובשומרון. הציבור יוכל להתפרנס מהם, מה שיגרור פיזור אוכלוסין. ניתן להעביר רבנים על צאן מרעיתם לשם.
אולי בהסכם הקואליציוני הבא יעבירו את חצר הרבי מגור לחצור, את הרבי מויזניץ לערד, את הרב שטיימן לבאר שבע, את הרב הרב אלישיב לחיפה את האדמו"ר מתולדות אהרון למשולש, את הרבי מבלז לעכו  וכך נשיג פיזור אוכלוסין נרחב.
כך גם נוכל להעלות את רמת החיים בירושלים ובבני ברק, שיהיו יחסית פחות עניות.

נו באמת
נניח שעולים ארצה מארצות הברית. חריש יותר קרובה לבני ברק ואפילו צפת.
אפשר לחשוב שחרדי הממוצע הולך כל שבת לטיש אצל הרב אלישיב.

האם צריך לספק שירותי בייביסיטינג?

שרפ
מדוע עסקנים ולא גביר? אין הכי נמי לא כיוונתי דבריי דווקא לעסקן מסוים ובעיניי כל אדם שייכנס לעניין אם בכוחו להרים פרוייקט בסדר גודל שכזה, גם ברוך יהיה רק שבכל זאת אם גביר נכנס לעניין שכזה אוטומטית נהפך הוא לעסקן מכיוון שאין כוונתי שהגורם היוזם ירוויח מכך אישית, אלא שהציבור יפיק מכך תועלת ואם היזם ירצה להרוויח מכך רווח נאה, הרוווח הציבורי יפחת משמעותית.

בעלבעמיו
אם תבדוק במה שכתבתי לא תמצא התיחסות לשתי הנקודות שהעלית, ובכ"ז אענה לך
מדוע הממשלה צריכה? אני לא חושב שהממשלה חייבת באמת לעשות את מה שאנחנו רוצים אא"כ ישנה סיטואציה פוליטית שיהיה לה שווה לנהוג כך, וכפי שהיה מקום המדינה עד היום, אבל, יש למדינה איזושהי חבה בסיסית לספק מקומות דיור מתאימים לציבור ומבנה החברה החרדית הינו שונה מכל חברה, גם בכך שהמשפחה איננה גורם רחוק שככל שאדם נעמד על רגליו הוא מתנתק ממנו, מקומה של המשפחה הינו מרכזי בחייהה של החברה החרדית והקשר עם ההורים והאחים במרבית המקרים אינו מסתכם בביקור שבועי או דו שבועי אלא בקשר כמעט יומיומי תוך עזרה ותמיכה הדדית של כל בני המשפחה יותר מכל חברה אחרת הן במישור הפיזי - גשמי (אולי תורם לכך גם חוסר האמצעים של הציבור החרדי, דבר שמונע מאיתנו להתבסס על עזרה מבחוץ ולהיעזר במשפחה) והן במישור המורלי - רוחני
עובדה נוספת היא שלחילוני מקרית שמונה אין כמעט מה לחפש במרכז מכיון שאין לו עניין מיוחד באמת במרכז מלבד העובדה שמוסדות השילטון נמצאים שם לעומת החרדי שכל מוקדי הכח שלו ממוקמים במרכז, גדולי הדור, ישיבות, מוסדות חינוך וכדו'.