פרק אלו מציאות-יאוש שלא מדעת.

הסבירו לי פעם מהם הסיבות לדעות של אביי ורבא.  (אביי- לא הוי יאוש)  (רבא-הוי יאוש).
עיקרון המחלוקת הוא האם בנאדם יכול להתייאש למפרע או לא??
לא הבנתי את הנימוקים של המחלוקת.
אף פעם לא הבנתי באמת את הסיבות, הם היו נראות לי דחוקות מדי, האם משהו יכול ליישב עניין זה בשבילי??

(מקור+סיבה+סיכום)

בתודה מראש,
                                  יוסי

נ.ב. אפשר בהזדמנות זו לפתוח את נושא זה לצורך דברים מעניינים שצצים בפרק אלו מציאות, ויש הרבה כאלה...


ועוד שאלה: למה בעיקרון אפשרו לתת סימנים כאשר בעיקרון חייב עדים כדי לקחת מציאה??  בעיקרון התירוץ הוא כדי שיהיה נוח, אבל נוח או לא נוח יש הלכה!!!!


תודה שוב,
                 יוסי

_________________

הסטגיראי ומיכי,

נדמה שכדבריכם מוכח מחי' הריטב"א החדשים שמשווה יאוש של"מ לזוטו של ים ושם הרי זה מצד המצב גם אם צווח שאינו מתייאש. [וכן הוא גם במתייאש הצווח שאינו מוותר מחמת יאושו שהלכה בעלותו כמו האשה בסיפור של ירוח"ש לולא בעלה.]

נקודת המוצא צריכה להיות- לשיטתך, שאיני מסכים לה-

שני שותפים לעבד,- שאחד מהם משחרר את העבד.

במקרה שלפננו, האשה נשלחה לשוק על ידי בעלה- שותפה לרכוש- לרכישת טובין לעסק המשותף,

_________________

מודה ועוזב

ירוחם,
זוהי שאלה מעניינת, אבל אני חושב שאתה לא צודק. בעלות משותפת לענייננו פירושה שכל אחד יכול להוציא את הכסף שבידו. כשאישה הולכת לשוק וקונה משהו היא אינה משלמת רק חצי, אלא את כל הכסף מתוך מה שבידה.
ואם היא יכולה לשלם ולהוציא את הכסף שבידה היא יכולה גם להתייאש ממנו. אמנם יש קצת לפלפל בזה, לכשירווח.
 

רב מיכי
אפילו האידנא- איני בטוח שהדין כך- אבל אפילו אם כן, הסיפור היה נפסק כפי שנפסק,

מכיון שאפילו אם נאמר שלאשה יש בעלות על הכסף כמו לבעל,- ודאי לא יותר-, אזי גם היאוש לא היה מוחלט של הבעל והאשה כאחד,
 
אלא רק חצי יאוש,   בטוח כשהיאוש לא מוחלט, זה לא פוטר מהשבת האבידה.  אם יש בכלל דבר כזה חצי יאוש.

_________________

אמנם יש מקום לומר שהיה כאן ייאוש שלא מדעת של הבעל.
אגב, האידנא הדין כבר שונה, ולכמה וכמה דעות הפוסקים יש לאישה זכות שווה לבעלה בכסף. והדברים מבוארים כבר בשו"ת מהרש"ם ועוד (שלא תאמרו שזה רק בשו"ת של מוהר"ר אמשלום), וקו"ח האידנא.

בכל מקרה לפי הדין  אין לאשה כסף, או רכוש, הכל שייך לבעלה, ואכן בעל הכסף לא התיאש.

אולי בגלל שהכסף היה של בעלה, והוא לא התיאש?

מגיד השעור שלי בזמנו- אמר שהסיפור אמיתי.

 בשוק של וורשא, שוק גדול שהיו בו אלפי  סוחרים רוכלים קונים, וסתם בטלנים,

החלה אשה כפרית לבכות ולצעוק, או לי אני אבודה, אבד לי הצרור עם כל כספי,  עשרת אלפים זלוטי, מה אעשה עכשיו, אני אבודה.

החלו אנשים מסביב לנסות לנחמה, וחלק החלו לחפש את האבידה, בכתה האשה במרירות וצעקה, איפה זה ימצא? בשוק הגדול הזה? אני בטוחה שכבר מזמן מישהו מצא את זה והלך עם כספי, אוי לי!

לפתע ראה יהודי את הצרור, והרים אותה, צעקו כולם בשמחה- לאשה, נמצאה האבידה. אולם היהודי- כנראה גם תלמיד חכם-, ענה בשלוות נפש- אין בדעתי להחזיר את הצרור, האשה התיאשה מהאבידה,- כולם עדים- ולכן אין לה כל זכויות עליה, ולי אין חובה להחזירה.

החלו היהודים מסביב לריב אתו, והביאו אותו לבית דינו של ר' מנחם זאמבה.

האשה סיפרה את סיפורה- ולא הכחישה שהיא התיאשה מן האבידה יאוש ממש, -חייך היהודי לעצמו.

 אבל הרב זאמבה, שאל את האשה שאלה אחת.- האם את נשואה?

כן -השיבה האשה, -בעלי נשאר בכפר,

תחזיר לה מיד את הצרור פסק הרב!!

למה הרב פסק כך??

_________________

מודה ועוזב

מיכי

לא שאביי ורבא לא ראו את האור , אלא הם נחלקו על המתייאשים (שהמתיאשים לא ראו את האור)  וזה הפירוש יאוש שלא מדעת , המתיאשים שלא ראו את אור הדעת (החסידות).

כולל אביי ורבא (שגם לא ראו את האור הנ"ל). דוד שלי אמנם טוען שאביי ורבא למדו ביידיש, שהרי אי אפשר ללמוד בשפה אחרת, ולשיטתו אולי הם כן ראו את האור הנ"ל. אשריהם ואשרי חלקם.

  

ירוחם

על הפירוש החסידי יש הסכמה ולכן המחלוקת אביי ורבא היא על אילו שלא ראו אור החסידות.

סטגיראי,
 דומני שזה הפירוש המקובל. אם יש אינדיקטורים לכך שהאדם התייאש, או היה מתייאש אם היה יודע, אזי לא צריך לכך ביטוי בפועל (ע"י דיבור, ואפילו לא מודעות). ומכאן שהתייאשות אינה אקט קנייני, שלא כמו הפקר, אלא מצב.
ובדין זכין רואים תופעה דומה, ששליחות אינה צריכה מינוי, ודי בניחותא עקרונית (וגם בשליחות עם מינוי זה לא בגלל שצריך אלא בגלל שללא המינוי אין לנו דרך לדעת האם הוא היה רוצה). אולי זה רק למ"ד זכין מטעם שליחות, אבל לא בהכרח.