דבר תורה לפרשה:
מלחמת יצרים
כל אדם יש לו שני יצרים יצר הטוב ויצר הרע. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סא, ב) רשעים יצר הרע שופטן, צדיקים יצר הטוב שופטן, בינונים זה וזה שופטן. רוצה לומר, שהצדיק בדבר שהורגל בו כבר, יצר הטוב מושל בו עד שלא תאוה נפשו לעשות רע. ורשעים כיון שעברו עברות והורגלו בהן, נעשה להם כהתר שלא להשתדל לעשות דבר טוב, ושלא למשוך ידו מעשות כל רע, ולא תאוה נפשו לעשות זאת, כי דרך איש כסיל ישר בעיניו, ומרעה אל רעה יוצא ומתאוה מתי תבוא העברה לידו, כי אינה חשובה לעברה בעיניו.
אבל בינונים זה וזה שופטן, שבשרו עליו יכאב לעשות העברה, אבל יצרו תוקפו, עד שעובר על דעתו ועל דעת קונו. ועל כגון אלה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. רוצה לומר במחשבות טהורות, שהחי יתן אל לבו טענות מספיקות, שיש ויש כהנה וכהנה להוכיח במישור, שראוי לאדם להיות רץ לכל מצוה ולהיות בורח מן העברה, אם נצחו מוטב, ואם לאו, שאין דעתו משגת הטענות מספיקות שיש לדחות את יצרו הרע מעליו, יעסוק בתורה בספרי המוסר, וכאשר יתן לב ללמוד או לשמוע בלימודים על מנת לעשות דברי המוסר נוקבים את הלב עד לבית חללו, ואם היצר הרע אבן הוא נמוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ (עי' קידושין ל, ב). אם נצחו מוטב ואם לאו, שגברה עליו מאוד תאות העברה, ואינו יכול לכבוש את יצרו לפרוש הימנה, יקרא קריאת שמע, ובעיניו יראה דחיובא רמיא על האדם למסור נפשו על קדושת ה' לכבוד ה'. ואם נקבל בעיניו למסור נפשו למיתה, כל שכן שיסבול ליכוף את יצרו ולפום צערא אגרא. אם נצחו מוטב, ואם לאו, שחושב אחטא ואשוב ועוד חזון למועד, ואטעם טעם עברה ואשמח בבחורתי ואשוב בתשובה בזקנותי, לזה יזכור לו יום המיתה, כי אין למות התמהמה, ולו דיקא, שתקדים המיתה, לבוא עליו, כי האומר אחטא ואשוב, אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פה, ב) ובזה יוכל להינצל מיצרו. וכל הטורח הוא בתחילה, שההתחלות קשות, סופו שירגיל ויכנס בגדר צדיק לאותו דבר, שאז יצר הטוב שופטו ולא תאוה נפשו לעשות הרע.
אמנם כל זה מועיל לבינוני, אבל רשעים, שיצר הרע שופטן, כמעט אבד שברם ובטל סכויים. ולא רשע רשע ממש, ולא צדיק צדיק ממש, ולא בינוני בינוני ממש, אלא כל שהורגל לעשות איזה דבר טוב ולמשוך ידו מאיזה דבר רע, עד שאין יצר הרע מפתהו על אותו דבר, הרי הוא צדיק לאותו דבר. וכל עברות שאדם דש בעקביו עד שנעשו לו כהתר, ולבבו אינו כואב עליהן, כגון ראית נשים ושמיעת דבורים אסורים, ואונאה, והזכרת השם לבטלה ושבועות שוא ושקר בלשונות העכו"ם, ובטול תפילות בצבור ולשון הרע וליצנות ונבלות הפה, וכהנה וכהנה מינים ממינים אסורים, ועוונות ופשעים ובטול תורה לעת הפנאי כנגד כולם. אוי לו לדור שכך עלתה בימיו, שיש ושיש רבי מהמון העם שנכשלים בכל אלה או בקצתם או יותר מהמה, וכל כך דשו בהם, עד שנעשו להם כהתר גמור בעון שאם יראו איש ירא ה' שרוצה לזהר מהיות עושה אלה ורוצה לילך בדרך טובים, בשם חסיד או בשם צבוע יקראו לו. אוי להם לעושי אלה, שהם חוטאים ומחטיאים ומונעים את הרבים מלכת בדרך טובים, וזה מחמת שהאסורים החמורים האלה וכאלה נדמה להם כמדת חסידות, ואומרים, לא כל אדם יכול להיות חסיד כמו החכם.
ואם יהיה איש נזהר, צדיק וישר בכל דרכיו, רק בדבר אחד אינו נזהר כלל ונעשה לו כהתר בשם רשע לאותו דבר יקרא. וגדולה מזאת כתב רבנו יונה (שערי תשובה, שער א, ו), שמי שאינו נזהר אפילו רק בדבר אחד, ונעשה לו כהתר נקרא מושמד לאותו דבר, ואת פושעי נמנה, כי אם יאמר העבד אל אדוניו, כל אשר תאמר אלי אעשה, חוץ מדבר זה, הרי זה מורד במלכות, באופן שבדור יתום זה כמעט רבא דרבא יכולים לומר בפה מלא, יודע אני בעצמי שאני רשע מרושע לפני המקום, כי כמעט אין אדם צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא בדבר אחד של אסור או מידה רעה, שנעשה לו כהתר:
ויפה אמרו הראשונים אביי ורבא כגון אנן כבינונים (ברכות סא, ב) שכל שנפשו של אדם תאוה רע, אף על פי שהוא כובש את יצרו, בשם בינוני זה וזה שופט מקרי. ותרי גוני בינוני איכא. יש בינוני, שסוף סוף מנצחו יצרו הרע ומעבירו על דעת קונו, ויש בינוני, שהוא גיבור הכובש את יצור, וזה כל האדם, שכל אשר ידע באסורו וגנותו, ישתדל בכל עוז ותעצומות לשנות מנהגו הרע וללכת בדרכי טובים, ככה יעשה האיש, אשר יחוס על כבוד קונו ועל רוחו ונשמתו, וכל אשר יחפוץ האיש יעשה לכשירצה. אין דבר נמנע מאתו, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א יומא לח)
כי תצא למילחמה על אויבך ונתנו ה' אלוהך בידך ושבות שביו: וראיתה בשביה אשת יפה תאר וחשקת בה ולקחת לך לאישה (תצא כא, י-יא)
יש מיצווה בתורה וחלת כל נשמה שבדרכנו לכבוש את ארץ ישראל אסור לנו למול על אף אדם זקנים נשים וטף ובהמותיהם וידוע טעותו של שאול שחמל סה"כ על מלך אגג מה היה סופו ואיך אנו יודעים כי תצא למלחמה מדובר במלחמת היצר ולא מלחמה גשמית שנאמר "ושבית שיביו" במלחמה של עם ישראל עם שבע אומות השוכנות בארץ אסור לקחת שבוי הלא כבר צוונו ע"י משה רבנו והוזהרנו חילתה כל נשמה לכן אומר רש"י זה כשמדובר במלחמת רשות והמלחמה היא עם היצר הרע והאשה היפה זאת הנשמה.
מההיתר של אשת יפת תואר שהתורה מתירה לקחת בזמן מילחמה יש ללמוד שלא יתכן שתצוה התורה מצוות שאי אפשר לקיימן, והראיה שבמקרה של מלחמה ירדה התורה לסוף דעתו של אדם שאינו יכול לכבוש יצרו, ולכן התירה אשת יפת תואר. כמו כן אמרו חז"ל במשנה (יומא פ"ג) מי שאחזו בולמוס, כלומר חולי שאוחז את האדם מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא עומד למות, מאכילין אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו כי כשראיתו חוזרת בידוע שנתרפא.
ומכאן אמר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל – יש לנו הארה נפלאה עד מאוד הסותמת פי הדוברים הבל ואומרים כי יש תקופות או מצבים שבהם אי אפשר לקיים את המצוות התורה ואזהרותיה כפי שהן, על כן חושבים הם כי צורך לשנות חלילה כמה דברים ולהתאימם לרוח הזמן.
דין יפת תואר בא וטופח על פניהם ומוכיח שאין שחר לטענתם, שכן כאשר רואה הבורא שיש בתורה דבר שקשה מאוד לעמוד בו, הוא יתברך מתיר את האסור, ועוד מדובר באיסור חמור של עריות, לכן הקב''ה הוא היצרן של האדם הוא יודע מה היכולות של ברואיו ולא יעמיד אותם בניסיון בלתי אפשרי.
לפיכך אין אדם יכול לפטור עצמו מן הדין על ידי הטענה שאינו יכול בשום און להתגבר על יצרו ולקיים את התורה ומצוותיה. הטענה לאי יכולת נובעת אך ורק מחוסר רצון לנסות ולהשתדל, וכל הבא ליטהר מסייעין בידו.(לקח טוב)
 |
|
|
