10/9/2008 (13:11)
הבניין שבנדון לא עמד בסכנת התמוטטות מיידית, ומכאן שהעירייה לא עמדה בהוראות חוק העזר, משלא נתנה לבעל הבניין שהות לתקן את הליקוי או להשיג על קביעותיה בטרם הרסה את הבניין. בעל הבניין יפוצה בגין השבת המצב לקדמותו,אך לא בגין אבדן דמי שכירות
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בימ'ש השלום. בפסק הדין נקבע, כי המערערת הרסה שלא כדין ובניגוד להוראות חוק עזר לירושלים (מבנים מסוכנים) מבנה שבבעלות המשיב. כן נקבע כי בהריסת המבנה התרשלה המערערת כלפי המשיב. ביהמ'ש קבע כי המערערת תשלם למשיב בגין השבת המצב לקדמותו ובגין אבדן דמי שכירות.
ביהמ'ש המחוזי קיבל בחלקו את ערעור המערערת ודחה את הערעור שכנגד שהגיש המשיב:
סעיף 3 לחוק העזר מאפשר לעירייה, בתנאים מסוימים, לדרוש מבעל בניין העלול לסכן את המחזיקים, את הציבור או את הנכסים הסמוכים, לבצע עבודות ולנקוט בכל אמצעי זהירות שיידרש. סעיף 6 מתיר לעירייה לבצע את העבודות בעצמה, ולעניין זה הסעיף מבחין בין שני מצבים. הראשון, מצב של סכנה מיידית, בו רשאית העירייה להרוס את הבניין רק לאחר שמסרה לבעל הבניין הודעה על כוונתה, וניתנה לו שהות של
שבוע להגיש השגותיו. השני, מצב של סכנת התמוטטות מיידית, בו מוסמכת העירייה, בתנאים מסוימים, להרוס את הבניין מייד, מבלי שתחול עליה חובה למסור על כך הודעה.
השאלה העומדת בבסיסו של ערעור זה היא האם הייתה סכנת התמוטטות מיידית במבנה. בימ'ש קמא השיב בשלילה על שאלה זו. מדובר בשאלה עובדתית. ככלל, אין ערכאת ערעור מתערבת בשאלות של עובדה ומהימנות, בהן הכריעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם קיימת טעות בולטת בשיקולי הערכאה הדיונית או שקיים פגם היורד לשורש העניין. בעניינינו, אין מדובר במקרה חריג המצדיק התערבות בממצאיו של בית המשפט קמא.
העובדה שסעיף 2 לחוק העזר מורה לבעל בניין להחזיקו במצב המבטיח את שלום המחזיקים, אין בה כדי להצדיק את פעולתה של המערערת. זאת, מפני שחוק העזר עצמו קובע את האמצעים ואת התנאים לאכיפת ההוראות שבסעיף 2 לחוק העזר. ואכן המערערת עשתה שימוש בכלים אלו, המצויים בין היתר בסעיפים 3 ו-6 לחוק העזר, בהוציאה צווים המורים למשיב לסגור את המבנה, להרסו וכו'. ואולם, נוכח העובדה כי הצווים נשלחו למשיב אך יום אחד בטרם נהרס המבנה, לא היה באפשרותו לתקן את הליקויים או להשיג על קביעות העירייה בתוך שבעה ימים, כפי שחוק העזר מאפשר.
הריסת המבנה גרמה למשיב נזק, ולפיכך, בדין קבע ביהמ'ש כי המערערת תפצה את המשיב בגין החזרת המצב לקדמותו. אשר לפיצויים שנפסקו למשיב בגין דמי השכירות. אין חולק כי הבניין, במועד בו נהרס, לא היה ראוי למגורים. בנוסף, אין מחלוקת כי הדירות היו ריקות במשך שנים רבות. על כן, ובהינתן כי לא נעשתה כל פעולה על מנת לשפצן או להשכירן, המסקנה היא כי המשיב לא עמד בנטל להוכחת כוונתו להשכיר את הדירות, ויש אפוא לבטל פיצוי זה.
|
