משנה בשבועות פרק ב:
איזו היא מצות עשה שבנידה שחייבין עליה: היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--פירש מיד, חייב: שיציאתו הניה לו כביאתו.
ושם בגמרא סוגיה שלמה.
ברמב"ם איסורי ביאה פרק ד:
היה משמש עם הטהורה, ואמרה לו נטמאתי--לא יפרוש מיד והוא בקישויו, שהניה לו ביציאתו כביאתו; ואם פירש והוא בקישויו, חייב כרת כמי שבעל נידה. והוא הדין, בשאר עריות. אלא כיצד יעשה: נועץ ציפורני רגליו בקרקע, ושוהה, ואינו מזדעזע, עד שימות האבר; ואחר כך נשמט ממנה.
הסמ"ג כותב:
נועץ צפורני רגליו בקרקע ושוהה ומזדעזע ומפנה לבו ברתת ופחד גדול עד שימות האבר...
הבית יוסף כתב:
היינו שימלא פחד ורתת מן הקב"ה על העבירה שבאה לידו.
הרמ"א העתיק את דברי הב"י ובהמשך הביא שאם מצאה דם לאחר זמן, הרי הם אנוסים ואינו צריך כל תשובה וכפרה ומקור דבריו בסוגיה בשבועות ורמב"ם בשגגות, הובא כל זה בב"י שם.
אף פעם לא הבנתי, אם בשעת מעשה עליו להמלא פחד על העבירה, מדוע אם נמצא לאחר זמן לא נחשב שבאה לידו עבירה?
ושמא גם בשעת מעשה, אין הכוונה שהוא נכשל בעל כרחו בעבירה, אלא שימלא פחד פן יפרוש ויחטא.
כעת תוך קריאת הב"י, ברור לגמרי שאצל הסמ"ג היתה חסירה המילה 'ואינו' ברמב"ם ובמקום 'ואינו מזדעזע' יצא לו 'ומזדעזע' ומכאן התחיל כל העניין.
ואכן, בנוסחאות רמב"ם ישנות יש טעות כזו.
_________________
------- מאיר
נשלח ב-4/11/2010 17:54
הב לנו לייף,
תנוח דעתך, לא רציתי לפתוח אשכול חדש וחיפשתי אשכול ישן שאינו פעיל לתלות בו את דבריי.
כל דבריי הם כמובן על אחריותי בלבד.
אל תדאג: אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום.
נשלח ב-4/11/2010 17:35
ח"ו לא עלה בדעתי לשנות הלכות. רק דרוש וקבל שכר. השאלה ששאלתי היא עובדתית (ודווקא באה מהכיוון ההפוך): האם אכן יש כ"כ הרבה נפק"מ, או אולי כיוון שהראשונים חיו בתקופת כתה"י, שבהם אין עד נוסח אחד דומה למשנהו, לא פשוט למצוא מקרים של טעות נוסח שהתפשטה ללא עוררין. במילים אחרות תקופת הראשונים מהווה מסננת טעויות שלשבושים גדולים לא קל לעבור דרכה של אותה מסננת.
לאור הדיונים שנערכו באשכול סמוך רבים מאתנו השתכנעו שמנהגי אבלות בספירת העומר אין יסודם בהררי קודש
אפשר לינק בבקשה?
נשלח ב-4/11/2010 13:04
אם כן, הסכמנו: מי שאכל שום וריחו נודף לא יחזור ויאכל שום.
אבל מי שנוהג מנהגי... כך וכך שנים ימשיך לנהוג כך עד סוף כל הדורות, וימשיך וילמד את ההלכות האלה בעיון רב, ויחשב חישובים מעין אלה: ל"ג יום מתחילים מכאן ומורידים מכאן, ויאמר שמדובר באבלות של 'י"ב חודש'. ואולי אפשר גם לחדש בעניינים אלה 'צווויי דינים' וכולי וכולי.
ואחר כך כשמנהג העולם בימינו לזכור את הנופלים על קיום המדינה, יאמרו: 'אלה מנהגי הגויים'!
מבינים אתם:
מנהג אבלות בספירת העומר שמקורו אי שם - מנהג קדוש הוא ואין להרהר אחריו, אבל עמידת דום לרגע לזכר הנופלים - 'מנהג הגויים הוא'.
ואני חייב לחתום כאן כמנהגו של קעלעמר:
הוי, עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
תוקן על ידי אליעזרט ב- 04/11/2010 13:06:43
נשלח ב-4/11/2010 12:56
יש הרבה שמוכנים נפשית להרים את הכפפה, אבל אף אחד לא יתכופף להרים אותה, כי אם הוא רק יתחיל להתכופף להרים את הכפפה- מיד ידרכו עליו וירמסו אותו ברגל גסה.
נשלח ב-4/11/2010 12:46
ירוחם,
הנה דוגמה קטנה.
לאור הדיונים שנערכו באשכול סמוך רבים מאתנו השתכנעו שמנהגי אבלות בספירת העומר אין יסודם בהררי קודש וככל הנראה הדברים מושפעים מהסביבה הלא יהודית ומהאמונות שרווחו בזמנם.
האם יש מישהו בימינו שמוכן להרים את הכפפה ולפתוח בהליכים כלשהם לביטול מנהגי האבלות החמורים הנוהגים כמעט בכל תפוצות ישראל?
תוקן על ידי אליעזרט ב- 04/11/2010 12:56:53
נשלח ב-4/11/2010 11:20
ירוחם,
לגבי השום אני מסכים אתך.
לגבי דברים אחרים יש לי הרבה מה לומר בנידון, אבל בוא נחכה שיצטרפו אלינו מידיינים נוספים ונשמע גם את דעתם.
נשלח ב-4/11/2010 11:13
אליעזר הדרך שאתה מבקש ללכת בה היא רצופת סכנות ומכשולים. אפשר וראוי לשאול את אותה השאלה שאתה שואל גם לגבי הלכות או מנהגים שמבוססים על 'עובדות' שהיו מקובלות בימי קדם, ובימינו התברר בבירור גמור שלא היו הדברים מעולם.
האם לדעתך יש לבטל את ההלכות והמנהגים הללו?
הגמרא שואלת- אדם שמסריח לו מן הפה מ שום. מה תקנתו האם ימשיך לאכול שום להפגת הריח?
דומני כי לאור התפתחות הדברים באשכול ראוי לעורר כאן את השאלה העקרונית הבאה:
מקובל בחוגי המחקר כי מי שאין לו יד ורגל בכתבי יד ובשיטות מחקר פילולוגיות יחסרו לו עשרה ידות בלימוד התורה והבנתה. מאידך טוענים בעולם הישיבות כי הכל דקדוקי עניות, אם כי לאחרונה יש זמירות שונות אפילו בעולם החרדי, ראה הצלחתו של רמב"ם פרנקל.
הנפקא מינה היא כמובן גדולה: האם ת"ח מחוייב להיות בקי בכלים אלו? האם פוסק הלכה שמתעלם מהם עלול לשגות?
דומה כי הדרך הטובה ביותר לבדוק זאת היא להעלות לדיון סוגיות כאלו שעל פי השיטות הפילולוגיות יש בהם מהפך דרמטי, או בהבנת הסוגיא (לדעתי זה עיקר הכיוון) או בפסיקת ההלכה.
הדרך שאתה מבקש ללכת בה היא רצופת סכנות ומכשולים. אפשר וראוי לשאול את אותה השאלה שאתה שואל גם לגבי הלכות או מנהגים שמבוססים על 'עובדות' שהיו מקובלות בימי קדם, ובימינו התברר בבירור גמור שלא היו הדברים מעולם.
האם לדעתך יש לבטל את ההלכות והמנהגים הללו?
נשלח ב-9/4/2010 15:00
ראה רמב"ם קאפח לגבי מציאה בשבת ותהנה מהמקוריות גם אם לא תסכים עם הפירוש על דרך האמור (מכות יז:) "דלמאי דס"ל לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש"
נשלח ב-21/9/2008 22:46
דומני כי לאור התפתחות הדברים באשכול ראוי לעורר כאן את השאלה העקרונית הבאה:
מקובל בחוגי המחקר כי מי שאין לו יד ורגל בכתבי יד ובשיטות מחקר פילולוגיות יחסרו לו עשרה ידות בלימוד התורה והבנתה. מאידך טוענים בעולם הישיבות כי הכל דקדוקי עניות, אם כי לאחרונה יש זמירות שונות אפילו בעולם החרדי, ראה הצלחתו של רמב"ם פרנקל.
הנפקא מינ ההיא כמובן גדולה: האם ת"ח מחוייב להיות בקי בכלים אלו? האם פוסק הלכה שמתעלם מהם עלול לשגות?
דומה כי הדרך הטובה ביותר לבדוק זאת היא להעלות לדיון סוגיות כאלו שעל פי השיטות הפילולוגיות יש בהם מהפך דרמטי, או בהבנת הסוגיא (לדעתי זה עיקר הכיוון) או בפסיקת ההלכה.
בתמצית מדובר על פסיקת הרמב"ם שמותר לטלטל מציאה בשבת פחות פחות מד"א, מה שלכאורה סותר את הסוגיא בשבת.
הרמב"ם ענה על כך לחכמי לוניל ע"י חילוק מסברא אך רובם ככולם חלקו עליו.
האחרונים הביאו ראיה לרמב"ם מגמרא מפורשת בע"ז, אלא שעם פרסום הדק"ס לע"ז התברר שלא מופיע בגמרא כלל המילים הקריטיות כך שאין משם כל מקור לרמב"ם.
מחד יש כאן מהפך מבחינת למודם של האחרונים את הנושא, אך מאידך דווקא מהפך זה מחזיר אותנו להלכה המקובלת על כל הראשונים כמעט. דהיינו השיטה הפילולוגית רק סייעה לנו להבין את המקובל.
כמובן שיש עוד סוגיות רבות.
זהו המקום לדון בהן 'מבפנים' אחת לאחת, או מ'בחוץ' על תועלתה של השיטה בכלל.
