חיובים מוסריים בהלכה

הגמרא בסוף פרק ששי במסכת בבא מציעא מביאה את המעשה הבא:
רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא שקל לגלימייהו אתו אמרו לרב אמר ליה הב להו גלימייהו אמר ליה דינא הכי אמר ליה אין (משלי ב) למען תלך בדרך טובים יהיב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי אמר ליה זיל הב אגרייהו א"ל דינא הכי אמר ליה אין (משלי ב) וארחות צדיקים תשמור

רב חייב את רבה בר בר חנן לשלם לפועלים את שכרם למרות שמשורת הדין הוא לא היה חייב לשלם. מכח מה רב חייב אותו, מכח הדין, לפנים משורת הדין, חיוב מדברי קבלה?

בדיני נזיקין מצינו מקרים שנאמר בהם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. הפטור מדיני אדם נובע מכך שבמקרים האלו אין עילה מספקת לחיוב, כגון מקרים של גרמא בנזיקין. אולם מהיכן נובע החיוב בדיני שמים, ומדוע השיקול המוסרי שמחייב לפצות את הניזק כדי לצאת ידי שמים אינו מספיק כדי לחייבו בדיני אדם?

בעל
ונר חנוכה?- לא על נשים- היכן ציוונו?

הנשים היו באותו נס, והנס נעשה על ידי נשים- יהודית.- כך בכל אופן אומרים התוספות בפסחים  קח. בשביל מה צריכים את הוורט של הבריסקר??

_________________

מיכי
א"כ מדוע נשים מברכות 'וצוונו'? אא"כ תתרץ כדברי הרב מבריסק בהלכות חנוכה שמברכים על מעשה מצווה גם אם לא מצווים בו.

בעל,
במקום לפרט, אביא דוגמא. מה בדבר מצווה קיומית? זהו ציווי (=מצווה), ולא חייבים להיענות לו.
תשאל, אם כן מה ההבדל בין זה לבין לפנים משוה"ד? ההבדל הוא כשכן עושים (ולא כשמבטלים). כשעושים מצווה קיומית יש לך מצווה, אבל כשעושים מעשה טוב לפנים משוה"ד אין לך מצווה. ולדוגמא, עדל"ת גם במצווה קיומית (לפחות לשי' הראב"ד), אבל בלפנים משוה"ד נראה לי פשוט שלא.
וכבר העליתי פעם את השאלה הזו בפורום: האם נשים שעושות מצעשהז"ג מקיימות מצווה קיומית? אני נוטה לחשוב שלא, שכן זו כלל אינה מצווה לגביהן (לדוגמא, אם היתה בנמצא מצווה קיומית שהזמן גרמא, מה היה ההבדל לגביה בין נשים גברים? כשמקיימים - שניהם מקיימים מצווה, וכשלא מקיימים - אצל שניהם לא קרה כלום כי היא קיומית). אמנם מהראב"ד הנ"ל נראה שכן, שהרי הוא מדבר על מצווה של נשים שדוחה ל"ת. אמנם יש לדחות את הראיה, ואכ"מ.

ירוחם

ואולי אומרים זאת רק לאנשי המעלה, כיוון שרק הם יצייתו? זה דומה, אבל לא זהה.

הגר"א מסביר שהקב"ה מדקדק גם עם הרשעים, אבל זה ניכר אצל הצדיקים.

עם הרשעים מתחשבנים על הדברים הגדולים, רק בסוף מגיעים לחוט השערה. עם הצדיקים עוברים מייד לחוט השערה.

להגיד שהקב"ה מקפיד רק על "חצי שיעור", זה "אסור מן התורה".

ראה עוד בדברי לבעל.

מיכי
לו יהי כדבריך, אותה הלכה שמקפידה על תורה אחת ומשפט אחד ושלא יהיה מצב שתתן את דבריך לשיעורים, לפתע מאפשרת לכל אחד לבחור את רמתו?
כתבת:
"וביחס ללפנים משוה"ד זה גם חיוב על כולם, אלא שלא כולם חייבים להיענות לו."
מה המשמעות של חיוב שלא חייבים להיענות לו?

_________________

בעל זו אינה תורה לאנשי מעלה. ביחס לחיוב לצי"ש כל אחד חייב, ומי שלא ישלם יחוייב בדיני שמים. וביחס ללפנים משוה"ד זה גם חיוב על כולם, אלא שלא כולם חייבים להיענות לו. זה לא שאומרים לאנשים מסויימים שעבורכם יש הלכה אחרת. ההלכה היא אחת, וכל אחד בוחר את הרמה בה הוא רוצה להיות.
למה אתה לא מקשה על דין נרות חנוכה שיש עיקר  הדין, מהדרין והמדרין מן המהדרין? אם כבר, אז דין עולה ויורד הוא הדוגמא לדין אחר לעניים ועשירים שלא נתון לבחירתם, ואין מעליותא בזה יותר מאשר בזה (וגם זה לא מחולק לפי הרמה הרוחנית).