לאחרונה התעוררתי שוב לדון בנושא זה, לאחר שפגשתי באחד משכני בבית הכנסת, סביו של אותו עלם עלו מארצות מוסלמיות ועל כן מכונה הוא בפינו "ספרדי". אך למרבה הפלא פצח פיו בחזנות בהגייה אשר שכיחה הייתה באירופה.

.


בעל בעמיו:

יש עדויות רבות לכך שבבבל לא הקפידו על הגיית האותיות כפי שטענתי לעיל.

אתחיל מהעלמות ע' וח' ממלים או שמות:

רבי זעירא נקרא בבבל רבי זירא. האות ע' נשמטת כפי שקורה לאותיות הא ו-א'. והיא נשמטת משום שאין מבטאים אותה בהלכתה. המלה הדר=חזר. האותיות ד' ו-ז' מתחלפות, אולם הפועל "חדר" הפך ל"הדר" בשל אי-הבחנה. המלה "טעונא" הפכה ל"טונא", "תחותי" הפכה ל"תותי", ועוד דוגמאות רבות לכך.

גם דרשות רבות בתלמוד הבבלי מעידות על כך. ראה, למשל, בתחילת מסכת עבודה זרה: שלושה ימים לפני עידיהן או לפני אידיהן? או במסכת עירובין: מאברין תנן או מעברין תנן? במקום בו מקפידים על ההבחנה בין הגיית א' להגיית ע' - שאלות כאלו לא היו עולות.ועוד: במסכת יבמות לגבי חיוב יבום למי שיש לו בן שלא מנישואיו "אין לו" - עיין לו. דרשות אלו, כמו רבות אחרות, מעידות על כך שאבותינו בבבל לא הקפידו על מבטאם כל כך.

אי הקפדה זו יכלה גם להביא לקומדיה של מצבים, זוכרים את אותו בבלי שנישא לגלילית, וכשביקש ממנה שתכין לו כרעיים של בהמה, בישלה לו עדשים (טלפי ביקש, טלפחי הכינה)?


דומני שגם קראתי בעבר מאמרים יותר מקצועיים בנושא זה, אולם מזכרוני הדלוח הצלחתי רק לדלות כמה דוגמאות אלו.

מואדיב,
דומני שאתה מבלבל בין הטענות שלי לטענות של אחרים.

איפה כתבתי שהגיית עיצור מסויים באופן זהה בשתי שפות מצביעה על דרך ההגייה של עיצור שלישי?

איפה כתבתי שניתן להסיק מזהות בדרך הגיית התנועות בשפות שונות על זהות בדרך הגיית העיצורים? (להיפך, זאת הנחה שלך. בהתייחס להגיית התנועות התימנית לעומת הבבלית)

האם מר יודע לזהות שפה שמית ומכיר את המאפיינים של שפות אלו?

האם מר יודע לבנות טיעון מסודר שלא מכניס מילים לפיו של עמיתו לדיון, ומתעלה אל מעבר להשמצות חסרות שחר?

מואדיב
על סמך מה אתה קובע שבבבל התלמודית לא הבדילו בין ח' לה', על סמך ר' חייא הבבלי?
ועל סמך מה אתה קובע שלא הבדילו בין א' לע'?

אם כדבריך, אשרינו האשכנזים.

מואדיב,
עיינתי לעיל בתגובתך לדרום_חוקר, ועדיין לא השתכנעתי.

אני לא מניח כלום. להיפך, אתה מניח שלא יתכן שנשמר משהו מההגייה המקורית ולכן לדעתך כל נסיון לשחזר אותה מקורו במשאלות לב ובדמיונות. אני מנסה, בהתייחס לעובדות שידועות לנו, להגיע למסקנה ההגיונית ביותר (אפילו אם אין לנו ודאות של 100% לגבי נכונותה).

אגב,
1. כלל לא הזכרתי את האות צ. האותיות הגרוניות הן מקרה שונה מכיוון שהן יוצא דופן בשפות העולם והן מאפיין בולט של השפות השמיות.
2. כתבת שבתקופתו של רס"ג היהודים דוברי הערבית לא הקפידו להבחין בין העיצור הערבי ض לבין העיצור ظ, וראה זה פלא, היהודים הבבלים לא מבדילים בין שני אלו עד היום למרות שהערבים שהתגוררו סביבם דווקא כן ביטאו את ההבדל (שאל את הזקן העראקי הקרוב למקום מגוריך). נו, נו, אז מסתבר שיש דברים שלא משתנים אפילו לאורך זמן רב, ואפילו בניגוד להשפעה המתבקשת של הסביבה.

.

לרשום כפול:

אתה מניח את המבוקש. עייל לעיל בדברי לדרום חוקר. כמו-כן, אם רוצה אתה לראות דוגמאות רבות לביטויה של האות צ' בשפות שמיות נוספות - עיין בספרון שהזכרתי כאן למעלה - ספרו של סטיינר.

מואדיב,
מכיוון שמדובר במסורת שבע"פ אכן לא ניתן לשחזר בודאות את המבטא המקורי של כל אות

אבל

העברית, כשפה שמית, כללה עיצורים שמזוהים עם השפות השמיות- כמו העיצורים הגרוניים למשל. אפשר לחשוב על עוד דוגמאות מלבד הגרוניות, אבל לעניין העדיפות שאתה שולל, הדוגמא הזאת מספיקה. ברור שהגייה שכוללת את העיצורים הגרוניים עדיפה על הגייה שבה העיצורים הללו נשתכחו מכיוון שידוע לנו שהעיצורים הללו היו קיימים בעברית המקורית מתוקף היותה שפה שמית.
אפשר (אולי) להתווכח על החלוקה: אתה יכול למשל לטעון שאת העיצור שהבבלים, הספרדים, והתימנים הוגים כשהם רואים את האות ח צריך להגות כשרואים את האות ל, אבל קשה יהיה לטעון שהעיצור הגרוני שהיום נהגה כשרואים את האות ח הוא המצאה של ה 1400 שנים האחרונות בהשפעה ערבית ולא היה קיים בעברית לפני כן, מכיוון שהוא אופייני לכל השפות השמיות ולא רק לערבית.

לגבי התנועות המצב הרבה פחות ברור, אבל ההנחה היא שההגייה התימנית משמרת מסורת שמשקפת נאמנה את ההגייה שעליה מבוסס הניקוד הבבלי. פשוט כי אין שום סיבה להניח אחרת (ואשמח אם תאיר את עיניי אם ידוע לך משהו אחר). אין פירוש הדבר שזאת ההגייה המקורית בשפה העברית, אבל זה משהו. בטח יותר משאפשר להגיד על הגיית התנועות הספרדית או האשכנזית.

.

חג ומועד:

אל תפול בפח של האנכרוניזם. הערבית שפה שמית הקרובה לעברית, אולם אין כל ערובה כי הגיית כל אות ואות בה זהה למקבילתה העברית. יתר על כן - דוגמאות מספר לנו על כך שאין הדבר נכון, ויעידו כל השורשיםבעלי האותיות המתחלפות (כגון ס-ש).

כפי שכבר כתבתי כאן בהתחלה, אשוב ואטען גם כעת: המנסה לשחזר את המבטא העברי המקורי - נועד להשען על נבואתו שלו. לכל המוקדם נמצא תימוכין וראיות מסייעות, וגם אלו - רובן החל מהתקופה הפרסית והלאה, לא לפניכן.

אגב, בין התימוכין של שטיינר במחקרו, תעתוק השם נבוכדרצאר המופיע בתנ"ך, בגרסתו הפרסית. אלא שכדי להגביר את הבלבול אני יכול להביא את התעתוק של נבוכדנאצר ליוונית בתרגומים העתיקים, ולהראות גם שהקמץ מהגה כחולם, וגם שהצ' נהגית כ-ס'.

בכל אופן, אם מקבלים את ההנחה כי דיבור היהודים בכל גולה וגולה הושפע מהשפה השלטת שם, אין יתרון לערבית על היוונית, שכן העובדה כי בערבית בוטאה אות בצורה מסויימת, אינה מעידה על מקבילתה העברית - ועיין בתחילת הדיון בדוגמא לגבי אופן ביטוי שם העיר עזה.

_________________

מה זה אומר? שההיגוי הושפע מהסביבה.
והדרן קושיה לדוכתא מה היה ההיגוי העברי המקורי, לעניין זה יתכן ויש עדיפות ללמוד מהערבית בהיותה שפה שמית קרובה לעברית.

.


לעניין אופן הגיית האות צ' בעברית במקור; האם כמו הצ' בערבית (מעין ס' כבדה) או כהגיית TS / TZ - כפי שהוגים בני אשכנז ואירופה, ניתן לקרוא בספרון

מואדיב,

לענין הערה מס' 3: אין מכאן הוכחה שלא היתה הבחנה בשפת הדיבור בין שני העיצורים. יתכן, ולא נמצא תעתיק הולם לאותיות עבריות, ולכן השתמשו באותו עיצור לבטא שני צלילים שונים. הכותב והקורא הלא ידעו להבחין בין השניים, משפת הדיבור! יש להשוות כתיבה של מספר עיצורים דומים בשתי השפות, כדי לקבוע אם יש מגמת הידמות או שרק חסרון בתוים גרם לכתיבה הזהה.

ועיין הערתי אי שם לפני אלף שנה בגנזכי הפורום, לענין ש' שמאלית, בשם ד"ר אברהם גוטליב. טענתו היא, שש' שמאלית במקורה היתה TH [כעין ת' רפויה תימנית או בבלית], אשר בהעדר תו מתאים נרשמה כש'. מכאן סיפור שיבולתן של בני אפרים בשופטים, ואין זמני להאריך בזאת.

הדבר החשוב הוא, שהעתקה בין שפות מחייבת שימוש שונה בתוים, ולו מפאת ההפרש העצום במספר התוים בין ערבית לעברית.

_________________