האם למד הרב קוק ליקוטי מוהר"ן?

שלום.

1. אכן, לחכמי ישיבתו של משיח יש עניין להפוך חשוכא לנהורא ומרירו למתיקו. ובכל זאת,בפסקאות אותם אני מצוטט, ניכר שהרב משתמש בלשון השגורה בפי ר' נחמן – להפך הכל לטובה.

כמו"כ, התעלמת ממה שכתוב בפיסקה ההיא  -

"הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר נתבארה בחסידות החדשה, של הדורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד,והרע אינו כי אם דמיוני. אם כן יש בבירור הדעת והגברת הרוח, להפך הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל. " (קובץ ב, קלא)

 שאלתי הייתה, אלו מן ההוגים החסידים מדבר על להפך הכל לטובה, ושאין מקום לעצבות, רק שמחה?

 בנוסף,

התעלמת מהמקור הרביעי שהבאתי, שם נכתב -  "והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים...."

 שאלתי הייתה,

מיהם אותם תלמידי חכמים ש"בדורות האחרונים" או "בדורות הסמוכים" שבאים מצד משה ש"פרשו בהרחבה", או "ביארו ביותר", את תורת הסוד?

 האם חששת לחבר בין 2 הפסקאות האלו?

אתה מבקש שאביא פסקאות ברורות יותר, אבל זו בדיוק הייתה טענתי מלכתחילה, ידידי היקר, שאי אפשר להבין את מה שכותב הרב באורות ללא ליקו"מ. ואם לא ננסה לחדור ולהבין את עומק דבריו, איך נדע מה דעתו?

את הפסקאות הלא ברורות הסברתי.

 באשר למה שכתב כאן הרב, נראה לומר שהסיבה שאליהו = תוכן פתיחת הפה של משה היא, שאליהו הוא הוא פיו של משה (קובץ ח, קנז, סוף הפיסקה).

ונראה לומר שהסיבה שפתיחת פיו של משה = התגלות תורת הסוד, לפי מה שכתב ר' נחמן בתורה כ חלק ראשון, שמשה ישוב עוד לפתוח את פיו בתחנונים ובנחת, ללא הכאה, וזה בעצמו המשכת ביאורי התורה.

2. נכון, שכחתי לציין את המקור.  ציינתי אותו  בעמ' הראשון של האשכול

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?whichpage=1&topic_id=2499391&forum_id=1364

 חכמת הקודש הפועלת קו.
ושם גם הבאתי את המקור לדברים מספרי ברסלב.
מיהו משורר התשובה?

 לפי מה שאני יודע מכתבי הרב, הרב התייחס אל המשיח כאל משורר התשובה.

משורר התשובה ,
הנולדת כבר?

ואם בשחקים עודנה
צרורה שמה נשמתך
בצרור החיים,
מהרה רדה
ועורר כינורך.

ישמעו כל דכאי - לב
יאזינו כל ערלי רוח
להמית נבליך
ושבו וחיו.
(הראי"ה קוק)

(גם עיין אורות התשובה, פרק יז, ה)

 האם העובדה שהרב מזהה את המשיח ואת כנסת ישראל כספירת השירה, שיר פשוט, כפול וכו' קשורה לכך שר' נחמן כבר עשה זאת?

(עיין תורה מט, חלק ראשון, תורה ח חלק שני, וסוף תורה סד חלק ראשון, ולאורך ליקוטי הלכות של ר' נתן)

 לכאורה לא נראה שהרב התכוון על עצמו בפסקה ההיא, מסופה של הפסקה –
שהרי כתב "ההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון...."

 וגם לשיטתך, איך זה עונה על 2 הפסקאות שהתייחסתי אליהן למעלה.

3.      הרב כבר כתב במקום אחר – (קובץ ב, קו) "עוד יתגלה בעולם גודל ערך הכח של רצון האדם, ומדרגתו במציאות כמה היא מכרעת, על ידי רזי תורה. וגילוי זה יהיה הכתר של כל המדע כולו, ויבוקש מכל העולם בישראל."

       אני שאלתי מיהם אותם מארי דתיובתא (הבעלים על התשובה) שתורתם, רזי תורה, מתפשטת?

 לאורך כתבי הרב רואים שהוא לא טוען על עצמו שהוא אותם רזי תורה.

עיין למשל אורות, אורות התחיה יא (עוד פסקה שא"א להבין ללא ליקו"מ), "שאור רזי אל מחיה אותם"  - הרב קיבל חיות מאותם רזים. וכן במקומות רבים. מיהם אותם בעלי רזים שתורתם מתעסקת הרבה עם הרצון?

ביחס להודעה הראשונה:

כתבתי על כך ששיטתו של הרב הייתה מעודנת מזו של הברסלבי.

ואדרבה, מהפסקה אותה הבאת אפשר לעמוד על הפער שהרב ראה בין הפילוסופיה שע"פ השכל האנושי לבין הרזים. ("ויראה כי מתוק מאד האור הא-להי הבא משפעת הקודש של ההתגלות הא-להית, אשר בסוד ד' ליראיו, באין ערוך יותר מהנועם המוגבל שיכול ליתן השכל האנושי"). כמו שכותב הרב במקומות אחרים.

אצל הרב - רזי תורה = החופש הישראלי, האינסופיות.
השכל = המוגבלות האנושית. (אורות, אורות התחיה, נט)

גם לכאורה ניתן להבין מהפיסקה הזו שהעיסוק בפילוסופיה הוא רק למי שלבו נטהר באמת ("ומ"מ מי שלבו שלם ביראת ד' באמת")

כך שלפי דעתי אין כאן סתירה בדברי הרב. התוכן האמוני הטבעי הוא זה שממלא את לבם של ישראל. כמו שכתב בפסקאות
אותם הבאתי.

ונפשות נפולות (ובודאי גם נפשות של צדיקים) צריכות להתעסק דווקא ברזי תורה.

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 24/10/2008 15:22:37

חורף טוב!

התחלתי לערוך תגובה להודעתך הקדמת, וכעת ראיתי שהוספת עוד תגובה. אשמח להתחיל מהתגובה השניה, ואח"כ לשים את ההתחלה לתגובה על ההודעה הראשונה.

פיסקה 1) קובץ ב אות קלא - אורות הקודש ח"א עמ' צד (חכמת הקודש סי' עה). הנושא של הפיכת טוב לרע ורע לטוב הוא מרכזי מאוד בחכמי ישיבתו של משיח. הוגי הדעות שעסקו בזה הם אלו שמצאו את הקודש והטוב שנמצא בציונות החילונית (זו, בעיני, אפשרות סבירה בהרבה מאשר ר' נחמן, אף שגם אפשרות זו אינני שולל כליל).

פיסקה 2) שכחת לציין מקור. עכ"פ כוונת הרב – כנראה – היא ל-'משורר התשובה'.

פיסקה 3) הרב מתאר שני סוגי נשמות: בעלי תשובה וצדיקים (אורות התשובה יד, לז, והערת הרצי"ה 41), בעלי התשובה הם אלו שאינם פוסקים מלעסוק בתשובה כל הזמן, והם המבררים שהעיקר זה הרצון (ועי' אשיב ממצולות, להר"י שפירא שליט"א, עמ' 82).

אבקש בקשה קטנה: במקום לבחור פיסקאות שהנעלם בהם רב על הגלוי, תבחר פיסקאות ברורות, שאינם צריכות הרבה הסבר (בדר"כ מהספרים שיצאו ע"י הרצי"ה/מכון הרצי"ה), ועי"ז ניתן יהיה לברר את שיטתו של הרב בדרך טובה יותר.

_____________________________________________

וביחס להודעה הראשונה:

א. שמחתי מאוד שהצלחנו להגדיר את נקודת הדיון (ומעתה בלנ"ד נתמקד בזה).

ב. לענין התמימות. אכן, הרב מבכר את דרכו של הכוזרי על דרכם של רבותינו הדורכים בדרך הפילוסופיה, אולם הוא טען שהשלמות היא רק בתורה הכוללת את כל הדרכים.

ר' איגרות הראי"ה (סי' מג, ח"א עמ' מא): "ידע כבודו, שכל עיקר כוונתו בחוברותי ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב ת"ח זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו מקדושי עליון, בין במחקר [- רס"ג, מו"נ, וכיו"ב] בכל הספרים שהקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי המחקר, בין בקבלה עפ"י כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זי"ע, בין ע"ד הראשונים, בין ע"ד האחרונים, בין ע"ד החסידות, בין ע"ד הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל..." (וכיו"ב שם סי' עג עמ' עט; סי' קמט עמ' קצב-קצג;  וכן באיגרת א'מד, ח"ד עמ' סה; וכן במאמר 'מעט צֳרי', בתחילת 'אדר היקר'; משנת הרב, לקט מדברי הרב שנערך ע"י הרב מ.צ. נריה זצ"ל, מהדו' שלישית - בית אל ה'תשנ"ב, עמ' קלו-קמז; ועוד עשרות מקומות).

ג. כדי לאזן אוסיף ציטוט מאורות הקודש (ח"א עמ' צב-צג, חכמת הקודש עג):

"כשהגוף טהור מטומאת התאוות והעוונות, משיגים אור גדול ושמחה עליונה גם מההשכלה הפילוסופית בא-להות. אבל כדי להתאים טעם שמחת הקודש לירודים, מוכרחים לעלות למדת העליה של רזי תורה, המפרשת כשמלה את האור הא-להי, ומתוך יפעת תפארת תשיג נהרה גם הנפש המוגשמת.

על כן, בדורות האחרונים, שכ"כ גברה אפלת התוואות, וכחות הגוף הם חלשים, עד שא"א לעמוד נגד השיקוע החומרי, הכרח הוא להאיר באור הרזים, הבלתי-מוגבל, המתעלה בחופשו המרומם עד מרומים עליונים, ומשפיע שמחת גיל של יפעת קודש, לנפשות עגומות ונדכאות.

ומ"מ מי שלבו שלם ביראת ד' באמת, ישתדל להיות טהר ידים וטהר לבב, ויוכל לטעום ג"כ את הבהירות הפשוטה של נועם ד' השכלית, המתפשטת על פי השכל האנושי, שיש בה עונג של קדושה מיוחדת, ויצרף את החול אל הקודש, ויזכה אז ביותר להבחין בין קודש לחול, ויראה כי מתוק מאד האור הא-להי הבא משפעת הקודש של ההתגלות הא-להית, אשר בסוד ד' ליראיו, באין ערוך יותר מהנועם המוגבל שיכול ליתן השכל האנושי.

אמנם מי שיש בו קדושה פנימית, גם השכל מעורר את חיי רוחו, לשאוב ממעין הקודש אשר בעצמיות נשמתו פנימה, ושאיבה זו מתאחדת היא בעומק עצמיותה עם ההארה הרזית.

וזאת היתה מדתו של הרמב"ם, ושל יתר גדולי ישראל קדושי עליון, ששאבו את חכמתם הא-להית ע"י המעבר של השכל האנושי,אשר למטפיסיקה הפילוסופית, שחדרו בתומת רוחם מן החול אל הקודש".

חשבתי קצת על הנושא הזה, והיות ויש קושי מסוים לכתוב פה את כל נקודות ההשוואה עליהן אני מדבר,וגם להסביר למה הן מתאימות,  אז אתחיל מהסוף להתחלה.

אני מעוניין לצטט כמה פסקאות מעניינות, ולהציב בסוף כל אחת מהן שאלה או שתיים. אחרי כל פיסקה (מלבד הראשונה שהיא
ברורה), אכתוב את הסברה, לפי מה שמובן לי. זה נראה לי רעיון טוב כדי לסיים בו את הדיון. או אולי להתחיל אותו, אינני יודע.

הפסקה הראשונה:

"הקבלה המעשית רואה את הכל במציאות. יש בה הרבה שמחה, מצד הגודל היופי הטוב והתפארת. אמנם יש בה גם כן הרבה עצבות, ונטיות סיגופיות, מצד הרע, הזוהמא והטומאה, שהאדם מלופף בה, בעונותיו, ועונות אבותיו, עונות העולם, וחטאי העולמות, בנטית רצונם המוגבל. הציור להתנשא ולבטל את כל הרע והחסרון לא יוכל לשנות את המציאות. על כן היא מלאה כובד ראש. הקבלה העיונית, היא האידיאלית, שביותר נתבארה בחסידות החדשה, של הדורות הסמוכים, היא מבארת הכל באופן ציורי. הטוב הוא המוחלט, העומד,והרע אינו כי אם דמיוני. אם כן יש בבירור הדעת והגברת הרוח, להפך הכל לטוב, ואין מקום לעצבונות, רק שמחה ורוממות נשמה צריך למלא את הכל. " (קובץ ב, קלא)

שאלה: עד כמה הנושא הזה של להפך הכל לטוב, השפיע על תורת הרב?

שאלה נוספת: איזה הוגה חסידי דיבר בעיקר על להפך הכל לטוב, ועל כך שאין מקום לעצבות, רק שמחה?

פיסקה שניה:

 "יש צדיק כזה שיכול לערוב, שיתוקן העולם כולו, וכל ישראל ישובו בתשובה שלמה. ובזה הם מקבלים שפע חיים וטוב גדול, בהקפה, מהאוצר העליון, מקור הברכות. וצדיקים כאלה מוכרחים להמצא בעקבתא דמשיחא, שכל ההשפעות באות בדרך הקפה, בסוד טוב איש חונן ומלוה. ואורח צדיקים זה מקדים את הטובה לבא לעולם, ומכשיר את הדעות לקבל הופעות חדשות, שאינן ראויות להן כלל. ומכל מקום לא תצא מזה שום תקלה, כי אם תועלת ותיקון, מפני שהדעות העליונות הללו יש בכחן להכשיר את הדור בהופעתן, שיוכל לקבל את האור הגדול שבהן, ולהשתמש בו כראוי. ההכשר הראוי לזה הוא העסק ביחודים, בבהירות הדעת, ואומץ טהרת הרצון. מלוה ד' חונן דל, ראשי תיבות, מ'י'ח'ד, וסופי תיבות בגימט' תשעים, שהוא צדי באותיות, שמובנו צדיק. ועל ידו מתהפך כל הרע לטוב. וכל הטומאה לקדושה בסוף. אתה סתר לי מצר, ראשי תיבות אותיות סמאל, וסופי תיבות בגימטריא קדושה." 

הסבר הפסקה כפי שאני רואה אותו:

 ישנו צדיק שיכול לערוב שיתוקן העולם כולו ועם ישראל יחזור בתשובה. ע"י שהוא ערב לזה, אנחנו מקבלים שפע בהקפה. (כמו אדם שקונה בהקפה). בעקבתא דמשיחא מוכרחים להיות צדיקים מלווים  וערבים כאלה, בסוד 'טוב איש חונן ומלווה' – הצדיק חונן ומלווה. אורח הצדיקים הזה גורם לטובה  להגיע מוקדם יותר לעולם. וגורם לנפשות לקבל הופעות (הארות) שאינן ראויות להן מצד מעלתן הרוחנית. אך למרות שהארות אלו אינן ראויות למקבלים, ולכאורה היה סכנה בזה למקבלים,  לא תצא מזה תקלה, מכיון שהארות (דעות עליונות) אלו יופיעו בצורה שמכשרת את המקבלן להשתמש בהן כראוי. (זהו ההסבר אותו בחרתי לשורות האלה, כי הוא נראה לי הכי הגיוני, ישנו הסבר נוסף שכרגע שללתי).

 ההכשר הראוי לקבל את אותן הארות הוא ע"י העסק ביחודים. (סוף הפיסקה גימטריה ור"ת)

 עד כאן ההסבר.

 שאלה: מי הוא אותו צדיק (או צדיקים) שיכול לערוב לתיקון העולם?

 

פיסקה נוספת, מתוך אורות התשובה פרק ט, א:

  "...והוא בא להכיר (האדם) את הטוב האמתי של ההצלחה הגמורה שאינה תלויה כ"א באדם עצמו, ולא בשום תנאי חיצוני, והוא רק הרצון הטוב. והצלחה זו היא האושר הגדול מכל אוצרות וסגולות, ורק היא מאשרת (מלשון אושר) את כל העולם ואת כל המציאות. כי הרצון הטוב, השורה בנשמה תדיר, מהפך הוא את כל החיים והמציאות לטובה, ומתוך העין הטובה, שהוא מביט אז על ידה באמתת המציאות, פועל הוא על המציאות ועל ארחות הסבוך שבחיים שיצאו מכלל קלקולם, והכל פורח וחי באושר, מתוך העושר והשובע הנשמתי שברצון הטוב. ותורה זו, שכל שאלות העולמים תלויות רק ברצון הטוב, מתפשטת בעולם ע"י מארי דתיובתא, שתוכן התשובה היא משאת נפשם התדירה, ומתוך כך הולך באמת הרצון ונעשה עדין וטוב, והעולם הולך ומתבסם"

 הסבר:

 הרצון הטוב הוא היסוד לכל המעלות הטובות. הוא עושה את העולם והמציאות מאושרים יותר. ע"י הרצון הטוב, מתהפכת כל המציאות לטובה. והאדם שמסתכל על המציאות בעין טובה, שאז באמת הוא מסתכל באמיתת המציאות, הוא גורם בזה שכל הקמטים שבמציאות יתיישרו, וכל  הקלקולים יתקנו, וכל המציאות תפרח.

תורה זו שעוסקת הרבה ברצון הטוב, היא הולכת ומתפשטת בעולם ע"י מארי דתיובתא, שהעיסוק בתשובה הוא עיקר משאת נפשם, וזה בעצמו (העיסוק) גורם לעדן את כל הרצונות שבעולם ולבשם אותו.

שאלה:

 מי הם אותם מארי דתיובתא שתורתם הולכת ומתפשטת בעולם?

 

פיסקה נוספת:

 "כל הכעסנות שבעולם הבאה מצד הדרכה, במוסר, באמונה, בדעות ובמעשים, וכל החסרונות המוכרחים שאי-הסבלנות והקנאות עושה בעולם, אע"פ שהרבה חלקים מהם הם מלאים קדושה גדולה, ובאים גם כן מחסידות חשובה וטהרת לבב, מ"מ אין זה מונע מלהתחשב עם הצד החסרוני שבהם. וסוף כל סוף הדבר מוכרח להיות מתוקן, וכל המבוקש של הקדושה היותר עליונה יבא לעולם בדרך שלום, והדרכה מלאה נחת שלוה וכבוד. שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת שמעו נא המורים, שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדבור. ובתוכן ההופעה של הדרכה של אמונה ושל דיוקי תורה נתערב בשביל כך כח הקפדנות. עד שהאב ובנו, הרב ותלמידו, שהם יושבים בשער אחד ועוסקים בתורה, נעשים כאויבים זה לזה, ואם שמכל מקום את והב בסופה כתיב, ואהבה בסופה, אבל אין הרושם של האיבה הארעית הולך לגמרי בלא שום הפסד. תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד, המתגלה לישרים על פי אליהו ביסודה, בהתבסמו כבר, והרי הוא מוכן לשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד בהתפרשה ברחבה, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים, אינון דאתיין מסיטריה דמשה, ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים...."

(קובץ ג,ט)

הסבר:

 כל הכעסנות והקפדנות שבעולם, אע"פ שיש בה חלקים טובים של קדושה, יש בה גם חסרונות רבים. והדבר מוכרח להיות מתוקן, והתוכן של הקדושה יבוא בדרך שלום.

שורש הדבר נובע מכעסו של משה שהכה את הסלע, ומזה השתלשל, שהדרכה של אמונה הופיעה בעולם בצורה של קפדנות. תורת הסוד היא תורת חסד שמתגלה לצדיקים ע"י אליהו לאחר שנתבסם מקנאותו, והוא מוכן לבשר שלום, לקרב ולא לרחק. וזה בעצמו גם התוכן של פתיחת פיו של משה, שישוב עוד לדבר אל הסלע, וגם בעצמו התוכן של גילוי סתרי תורה, שהתפרשו בהרחבה בדורות האחרונים שלפני הרב ע"י תלמידי חכמים, אלו שבאים מצד משה, ועל ידי סתרי תורה אלו תפרש סוכת שלום על הכל...

שאלה:

 מי הם אותם תלמידי חכמים שבאים מצד משה שפרשו את תורת הסוד בדורות שלפני הרב, ומגמת תורתם היא לקרב ולא לרחק?

_________________

בס"ד

גם אני נהנה מהדיון, גם אם הדעות חלוקות. אני מסכים בהחלט עם מה שכתבת בסוף.

 זה באמת קצת מקשה על הדיון החלק של הנסתר, מכיון שזו צורת הסתכלות שלמה. 
הרעיונות שאני מביא כאן לא יורדים לעומקו של עץ חיים, ממש לא, וגם אני לא בדיוק מתעסק בו הרבה. זה רעיונות פשוטים, אבל קשה להוכיח אותם למי שהם זרים לו לגמרי.

 ולכן, לפי דעתי מה שיקל קצת על הדיון הוא, שלא אכתוב כ"כ הרבה, אלא לאט. ונראה אם יש ביננו יותר הסכמה.

לגבי התמימות,
תראה, אפשר לדון בזה עד אינסוף.

 הייתי יכול לצטט לדוגמא את מה שכותב הרב בעין אי"ה ברכות פרק ראשון כג:

 "ואר"א בר אבינא, גדול מה שנאמר במיכאל ממה שנאמר בגבריאל, דאילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים, ואלו בגבריאל כתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתמלה מועף ביעף. יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושי, בפרט הישראלי, אפשר הוא להשיגו ע"י שני דרכים. הא', היא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזריי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה... וכו'"

(המלאך מיכאל הוא כנגד התמימות, וגבריאל כנגד השכל, והגמ' אומרת שגדול מה שנאמר במיכאל)
 
אבל בחרתי לחתום בכך ששניהם, הן השכל והן התמימות, לפי הרב, בונים את העולם. אי אפשר להתכחש לפן של התמימות בפסקאות שלו.

אפשר לראות באורות הקודש איך הוא מתייחס לכמה פילוסופים. ואיך לפי דעתו הפילוסופיה לא יכולה להגיע לאותם גבהים של הרז. ולכן כתבתי שהצדיקים לפעמים עוסקים בחכמות חול כדי לברר משם נקודות טובות.

 "כשאנו מעריכים את אותו הגודל, של מדריכי האמונה העליונים בעולם, לעומת ההגיוניים והפילוסופיים, נדמו לנו האחרונים, כילדים משחקים לעומת חיל גבורים שמעניקים חמה בקומתם, ומפליאים כל העולם ברעם גבורתם" (קובץ ז, קיט)

הסיכום שלי היה, שתכונת האמונה היא הטבעיות הטהורה של האיש הישראלי שחצוב מנשמת  האמונה.  יחד עם זה חשוב גם להשתמש בשכל. ולפי דעתי, אפשר לומר שדעתו של הרב מעודנת מזו של הברסלבי, ועדיין אי אפשר להתעלם מההשפעה הזו של התמימות.  

 כשמתייחסים למלכות, אל כנסת ישראל, אל הנשמה הכללית שעליה הרב מדבר, כאל אמונה,זה לא נכנס כ"כ בכלל שאלה.

 האם מתחילה להיות קצת הסכמה בנושא הזה?

 או ניצוץ הסכמה?

יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא. וגם הלכתי לקרוא מאמר על אקוסמיזם כהצעתו של הלך, יש לי משהו לומר על זה.

_________________

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 19/10/2008 22:53:26

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 19/10/2008 22:55:10

היות ואיני בקי במושגים מספרות הנסתר, קשה לי מאוד לדון איתך.

ג. 2)

I] איזכור היושר בפיסקה הנ"ל הוא אכן לא במשמעות של מוסר אנושי [ובזה אני מסכים איתך], אלא במשמעות של "ישר" (לעומת כובש), שנטיית נפשו היא לטוב, ואינו מכריח עצמו להתגבר על נטיותיו.

II] אתה צודק שאינני מבין את התמימות של ר' נחמן, אבל ודאי שהמושג חוסר ביקורתיות כלול בה. הרב קוק עצמו טען שיש ללמוד את ספרי הפילוסופיה (ושם דגש גדול מאוד על השכל).

עכ"פ אתה [בהודעה לעיל] שידכת את המושג תמימות המופיע בשתי הפסקאות במשמעויות שונות, כשהראשון שבהם הוא רדידות, והשני הוא שלימות (שכוללת את השכל וכל כחות הנפש).

III] שמונה קבצים אינו תח"י וכנ"ל, אך הציטוט שהבאת אומר שהתפיסות הרוחניות של האדם הם הגוררים אותו למעשים מסויימים, אך אין כאן רמז להשקפה שהאמונה היא יסוד המציאות בכלל (מבלי להתייחס לנכונות/אי-נכונות הרעיון).

כמו כן, העובדה שהרב כותב מא' עד ב', מג' עד ד', איננה אומרת שא' וג' זהים, במקומות רבים זה לא כך.

3) לגבי הפיסקה בערפילי טוהר וליקוטי מוהר"ן שהבאת, - הם מדברות על דברים אחרים: הרב מדבר על הערך של העיסוק של הצדיקים בעניני החול, ולעומתו, ר' נחמן מדבר על הערך שהצדיקים ידברו עם פחותי הערך וידברו איתם. אלו שני נושאים אחרים.

[אגב, לפי מה ששמעתי, ר' נחמן מדבר על 'צדיק האמת', והרב כאן מדבר על "צדיקים אמיתיים", וזה דוקא דבר שיש הבחנה ביניהם].

ו. לא הבנתי בכלל את מה שהערת על נק' ו (אגב, היא המשך של נק' ה, אליה לא התייחסת).

שים לב, להערות ב וה' לא התייחסת כלל, למרות שהן (ובפרט ה) חשובות לדיון.

<>     <>     <>

עכ"פ, כדאי לשים את האצבע על נקודת התורף של דבריך, ובזה הדיון יוכל להיות הרבה יותר ענייני (ולא לדיון במקומות נקודתיים). טענתך היא:

בנקודה יסודית משותפים רעיונות הרב ור' נחמן. שניהם רואים את העולם כגילוי של טוב א-להי, שקדם לעולם, ושביצירת העולם נוצרה הדרדרות, אבל בעצם הכל גילוי של אותו האור שיופיע לבסוף (- לעתיד לבוא). עבודתם של הצדיקים למצא את האור גם במקומות הרחוקים, ע"מ להעלות ולתקן אותם, ואז יוכל להופיע האור בכל המציאות. לכן, הרב ור' נחמן מחפשים דרכים למצא את הטוב שברע וברשעים ולהשיב את הרשעים בתשובה.

[אם אתה מסכים לזה, נמשיך בלנ"ד לעסוק בזה בהמשך].

2. נכון, אתה צודק. לא נמדד בזה בכלל. סתם תסכול כללי.

 לגבי הכינוי שבחרתי, כמו שכתבתי מקודם לא התכוונתי לכתוב יותר מאשכול זה, וזה הכינוי שעלה בראש. אינני מסתיר את חיבתי הגלויה לשני בעלי הסוד הנ"ל והגיונותיהם, ועל החכמה נאמר – החכמה תחיה את בעליה.

  3. גם שמונה קבצים על המחשב, ואינו תחת ידי.

 4. אני באמת משתדל שהדיון הזה יהיה לבירור אמיתי ולא מטרה שאני סימנתי וסביבה אני בונה את מגדלי.

 ג.2 הסיבה שלא הבאתי את תחילת הפיסקה  הזו, הוא מפני שלדעתי היא מבין הקשות להבנה באורות, אם לא הקשה שבהן. אבל ע"פ ההקדמה שעשיתי תוכל להבין שהרב משתמש במונח קודש, הכינוי למוחין האלוהיים, וכמו שציינתי הזיהוי שעשיתי בין יעקב אור השכל, האמת, תמימות, הוא ע"פ ליקוטי מוהר"ן. (ראה את הפנייתי לתורה עד).

 לא הבנתי את המסקנה לגבי הישר והכובש.

 אפשר לחוש בכך שאזכור ה'יושר', אצל הרב הוא איננו רק במשמעות של ישרנות, אלא גם במובן הקבלי של יושר כאנטיתזה לעיגולים. אותה נקודה שבת פנימית שאליה הכל מכוון.

 ע"פ מה שאתה כותב ניכר שאתה מבין את התמימות אצל ר' נחמן רק כחוסר ביקורת, בזמן שאני הרחבתי את המושג לאותו אור פשוט ותמים שהיה בתחילת לידתה של ההויה.

 ככל שאנו יורדים בעולמות, כך נגלה יותר פרטים וחילוקים. ככל שנעלה תכונת התמימות היא יותר שלטת. הייתי מוכרח לעשות את ההקדמה הזו כדי להסביר את המונח 'התממה' עליו מדבר הרב.

 את הרעיון הזה תוכל למצוא בליקוטי מוהר"ן תורה נא חלק ראשון. אמנם ר' נחמן לא מזכיר את מונח התמימות, אבל היות והכל מוכרח לחזור אל הקודש, אל האמת, אל החכמה, אל התום (שכולם בבחינת קודש) כמו שנכתב לכל אורך ליקוטי מוהר"ן, זה פשוט.

 גם בתורה סד אות ד חלק ראשון תוכל למצוא רעיון זה.

"את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה אנו רוצים להעלות, ואנו זקוקים להעלות ולעדן את שרש הכל... ממעמקי האמונה עד שטחיות המעשה, מחלקת התום והיושר עד רוכסי הבקרת והנתוח המדעי"  (קובץ ה, קעח)

 כמו שאפשר לראות, הרב מזהה את האמונה כשורש העולם ממנו מסתעף עולם המעשה, ואת התום והיושר כיסוד ושורש עליון של משכן המציאות, שבתחתיתו נמצאת הביקורת שמנתחת ומחלקת.

 אותו עיקרון  בליקוטי מוהר"ן שאומר שמגמת ההויה היא להעלות את הכל  אל הקודש, אל חכמה עילאה, כי עיקר בניינה של המלכות הוא בחכמה. (תוכל לראות את זה בתורה עד, ומוזכר רבות בספרי ר' נחמן), זוהי גם כוונתו של הרב באותה פיסקה של הרב אותה לא ציטטתי.

 שים לב שבתחילתה של הפיסקה הרב כותב: "תכונת סוד ד' ליראיו היא-היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, וע"י כבודה האמתי הרי הוא מעלה אותה, משגבה ומרוממה."

 המסקנה אליה הוא יגיע בסוף הפסקה היא שהטבע כולו יצטרך להתרומם ולחזור אל הקודש. זהו בדיוק הרעיון אותו מביע הברסלבי לאורך ליקוטי מוהר"ן. שהרי המלכות מלבד היותה כנסת ישראל היא התגלמות כל הישות והמציאות, ולכן התכלית הוא להעלותה אל מרומי הקודש. (הנס) ואולי אפשר להוסיף שלכן הרב משתמש בלשון נקבה לגבי הטבע שהרי הוא מידת מלכות.

 לגבי הפיסקה מערפילי טוהר:

 "...זאת ויותר מזאת, היא תמיד ציפייתם של גדולי הנשמה.

כשהם נטפלים לעסקי החיים הרגילים, הרי הם ממשיכים אור חיים עליונים בעסקי החול הללו, ומקדשים אותם בעד כל העולם כולו, וקל וחומר בעד עצמם, וכן הם מרימים את הערך של כל אותם העניינים הקטנים למעלה רוממה, גדולה ונשגבה. אלה הישרים, שצרור החיים העליונים הוא עמהם תמיד, ואור עונג קודש ד' הוא מאיר להם בכל עת, כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור, ומביאים אותו בדעה והשכל ובגבורת חיי נשמות (גבורה של מעלה), אל מקום עליון, אשר שם חיי הקודש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ."  

הקודש הכללי יורד ומאיר גם בעולם שלנו, עולם הפרטים והחילוקים. כשצדיקים מתעסקים בעניני חול הם ממשיכים את החיים האלוהיים אל תוך ענייני החול ומקדשים אותם. הם מכירים איך הקודש מתפלש בכל מקום, ואיך הכל  אלוהי הוא. כשהם מדברים דברי חול הם מעלים אותם אל הקודש. (אותו קודש שעליו דיברתי ומוזכר לכל אורך ספרי הרב ובליקוטי מוהר"ן, מגמת ההוויה – חכמה עילאה).כשהם מדברים דברי חול פשוטים הם מעלים אותם אל השי"ת, אל מרומי הקודש, שם אין צמצום והכל מאיר בהרחבה.

לא ציינתי את זה, אבל זה בדיוק מה שכותב ר' נחמן בתורה צא, חלק שני:

"כי כשהצדיק מדבר עם רשעים, והצדיק מגביה שכלו ומקשרו להשם יתברך, אזי מעלה ומקשר שכלם ממקום שהם להשם יתברך, כי הצדיק האמת מצמצם שכלו, ומדבר עמם בחכמה נפלאה ובמלאכה גדולה, ומקשר כל הדיבורים להשם יתברך, ועל ידי זה מביאם לידי תשובה....

ועל כן צריכין הצדיקים האמיתיים לדבר עם ההמון שיחת חולין, והם מלבישין בהם התורה...

...וזה בחינת שהוא נושא ונותן בדבריו של מקום, דהיינו שהוא מדבר עם כל אחד לפי מקומו במקום שהוא, והוא נושא אותן הדיבורים ונותן אותם להשם יתברך, כי הוא מקשרם לשרשם, לבחינת חכמה עילאה."

 הצדיקים האמיתיים מקשרים את החכמה של העולם הזה לחכמה עילאה - החכמה האלוהית. הם מוצאים בכל דבר שיש במציאות את השכל והאמת שיש בו. וגם את שיחות החולין שלהם הם מקשרים אל החכמה האלוהית והתורה.

 והשווה את השורה  בה כותב הרב " כשהם יורדים לדבר דברי חול פשוטים, הרי הם יודעים ומכירים איך אור החיים של הקודש הכללי מתפלש שמה בכל המחבואים, והם מגלים משם את האור, ומביאים אותו בדעה והשכל ובגבורת חיי נשמות (גבורה של מעלה), אל מקום עליון, אשר שם חיי הקודש מאירים בהרחבה, בגלוי ולא בסתר, בזוהר בולט ונוצץ."  לבין מה שכותב ר' נחמן  "והוא נושא אותן הדיבורים ונותן אותם להשם יתברך". שני הצדיקים האלה נשאו את שיחות החול שלהם אל הקודש ואל השי"ת.

  והמשך הפסקה:

"כשהם יורדים להסתכל על העולם הסתכלות חיצונית, כשהם פונים להתעסק בחכמות חול, גם בדברים זרים, בכשפים, באמונות זרות וטמאות, מהכל הם שואבים את קרני אורו וניצוצות חיי קודש המפוזרים, מהכל עושים עטרות חן, למלאות בהן את אור החיים כולו, למלא את הוד קודש עליון מכל עבריו." (ערפילי טוהר)

כשהצדיקים לומדים למשל פילוסופיה , הם מוצאים בהכל את הניצוצות המפוזרים, גם במעמקי הכפירה.  עצם הביטוי 'הצדיקים האמיתיים' שחוזר רבות בספרי הרב, מקל עלינו להבחין בסגנון של הצדיקים האמיתיים של ר' נחמן.

 לגבי מה שכתבת בנקודה ו. זה מתקשר לחיבור שהצדיקים עושים בין חכמה תתאה – החכמה שמתגלה בעולם שלנו, לבין חכמה עילאה – החכמה האלוהית. ולא רק מציאת השכל והטוב באדם החוטא. אלא במציאות בכלל. ראה לדוגמא תורה נב חלק ראשון בה מוצא ר' נחמן את השכל שבכפירה.

וכל זה מהסיבה הפשוטה – האלוהות, או יותר נכון החכמה האלוהית מחיה את הכל.

 אני מבין שקיים קושי להבנה בגלל ריחוק המושגים למי שלא מכיר אותם, ולכן כל נקודה שכתבתי כאן, אם איננה מובנת אשמח לנסות להבהיר אותה בצורה יותר טובה.  

גם אם יש מקום שאליו הפנתי ואין לך כוח לעיין, אשמח גם אותו לצטט ולהסביר.

_________________

1) כפי שציינתי, אינני מבין כלל בתורת ר' נחמן (ואף בתורת הרב אינני מבין הרבה), ולכן, אינני יכול לדון אלא על ההשוואות שצוטטו, אם הם לעניין או לא.

2) הקדמתך: "לאחר שלמדתי הן את ליקוטי מוהר"ן, הן את אורות, חלק ניכר מאורות הקודש, ואורות התשובה, ערפלי טוהר, ולא פעם אחת, להלן ההסבר למה שכתב הרב" - איננה אהובה עלי, משום שהיא (א) איננה משקפת צניעות של ת"ח המשנים במסכתא (ב"מ כב:). (אגב, גם שמך 'חי_את_הרז' הוא יומרני למדי). (ב) דברים מסוג זה צריכים להבחן כשלעצמם, בלא להשען על גדולת האומר וכו'.

3) יישר כח שאתה מציין מקורות, מי שיש לו שמונה קבצים יכול לבדוק במפתח שבסוף היכן הפיסקאות מצויות בספרים אחרים.

4) יצויין לשבחך שאתה מעתיק את הפיסקאות בשלימותם, ולא רק את הנק' הנוגעת לך. זה מוסיף הרבה ביושר, ובהבטה הנכונה לתורת הרב.

ב. בודאי נמצא קווי דמיון רבים בין הרב לבין ר' נחמן, שכן תורת שניהם מושתת על הקבלה. דוגמא לדבר, קידוש החומר, שבדברי חכמי הנסתר (הרמח"ל, הגר"א, החסידות, ועוד) דובר עליו רבות, ואילו בדברי הראשונים (חובות הלבבות ועוד) הודגשה הפרישה מהחומר.

השאלה היא מהם נקודות המחלוקת המהותיות על תורת ברסלב, {כגון: יחסי רגש/שכל (אמונה תמימה/שכל), הדבקות בצדיק, מרכוז עבודת ה' בסיבוכי הפרט, וכיו"ב, וכן בהנהגות המיוחדות לדרך זו: רבוי טבילות במקוה, שימוש במונחים של סתרי תורה, תיקון הכללי, הציון של ר' נחמן, ועוד.} ומה אומר עליהן הרב קוק זצ"ל?

ג. לא התייחסתי לדבריך על התום, ולכן כעת אנסה לעשות זאת, בלנ"ד.

1) לשבחך יצויין, שאתה שם לב גם לצדדים שוליים בפיסקאות, שתמיד מכילות עולם ומלואו, בנקודתם העיקרית, ובהערות צדדיות, שנאמרו דרך אגב.

2) הפיסקה שהבאת [באחת הודעות הקודמות] מאורות (ישראל ותחיתו יג, עמ' כט-ל; http://he.wikisource.org/wiki/%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C_%D7%95%D7%AA%D7%97%D7%99%D7%99%D7%AA%D7%95_%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%99%D7%92), לדעתי, מכוונת לענין אחר לחלוטין, שנחסר בעקבות השמטתך [שלא כדרכך] את ההתחלה [כנראה, בגלל אורכה]. ונצטט:

"תכונת סוד ד' ליראיו היא-היא המלמדת את הכבוד אשר ירחש האדם אל הטבע, וע"י כבודה האמתי הרי הוא מעלה אותה, משגבה ומרוממה.

כמו בהליכות המוסר של חיי האדם היחידי - כן בהליכות עולמים.

העליה המעולה בחיי המוסר היא ההתיצבות הישרת בכל הכחות, "רגלי עמדה במישור", ההתאמה המפוארה של כל נטיות החיים, עד שהשכל העליון נמצא בתור גלוי עליון של סכום החיים כולם, וכל אשר מתחת לו הרי הם ענפיו המתפשטים ממנו, שבים אליו ומתרפקים עליו, מוכנים לרצונו, ולעבודתו כסופה ירדופו, וכל המהלכים הטבעיים של הנפשיות והגופניות מוארים הם באור עליון ובמהות הקדש המנצח, המלא הוד ויפעת קדשים של זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית. התוכן הזה עומד למעלה-למעלה-[למעלה] מהאופי המוסרי המוכרח לאסור מלחמות פנימיות, או להסיח דעה ורעיון ממהותו הטבעית ומכל תפקידיו, אשר אז המוסר מוסר צולע הוא, מיסר מסוכן לנפילה למהמורות.

על כן האידיאליות של העין הצופיה של המוסר העליון, לפחות, היא העלאת כל התוכן, התגלות כל היש, הופעת החיים בפנימיותו וכל מקיפיו. היא אמנם כלולה בתוך המערכה העליונה, מערכת הקודש, שהיא באמת כבר עולה ממעל לכל ערכים מוסריים, והיא תוכן התֹם, התמימות השלמה, שאין בה דופי פיסוק וקיצוץ מכל ההופעות יושר השכל, יושר הלב, יושר הרגש, יושר הרוח, יושר הטבע, יושר הבשר, יושר ההופעה, יושר ההקשבה. וקול אלהים חיים דובר אז מכל מרומים ומכל תחתיות, והעינים למישרים חוזות והמעוף מתחת לרום הוא תדירי, והחזרה חלילה בשביל הופעה והארה, בשביל העלאה והתממה, היא ג"כ תדירית, קלה ובטוחה..."

כלומר: התמימות המדוברת, היא המצב שבו האדם עבר ממדרגת ה"ישר" למדרגת ה"כובש" (עי' שמונה פרקים פ"ד), וכל כוחות נפשו משתוקקים רק לעשית הטוב. הוא איננו צריך להאבק על עשיית הטוב, אלא להפך, נפשו מחמדת אותו וכוספת לעשותו.

כאן התמימות מופיעה, במובן, של שלימות, כוללת את כל כוחות נפשו, (ולא שצריך לכפות כוחות מסויימים לעשית  רצון שכלו). ודאי שלמעלה זו, נצרך "זיו ההשכלה הטהורה המאירה באור חכמה ודעת יסודית".

לעומת זאת, בפיסקה שהבאת [בהודעה האחרונה], מקובץ ו, מדובר על תמימות, במובן של "התפשטות הבאה לא מכח של גדולת ההכרה", אלא 'תמימות' במובן המקובל, של העדר ביקורתיות.

3) הפיסקה שהבאת [באחת ההודעות הקודמות] בערפילי טוהר לא מובנת לי, והיות והספר איננו תח"י, אינני יכול לדון בדברים.

ד. ביחס לנקודת החילוק השניה שהצבת בין הרב לר' נחמן, אינני מסכים עם דבריך, אבל אני מסכים עם מה שהתכוונת לומר, אבל זהו נושא רחב ועמוק מאוד, ואכמ"ל.

ה. אינני יודע אם אני מבין נכון את הציטוטים שהבאת מר' נחמן, אך דומה שההבחנה שציינתי בהודעה הקודמת, היא מבדילה בין הנושאים של שתי הפיסקאות.

אני מצטט מהודעתי הנ"ל:

"ר' נחמן מדבר על דְלִייַת נקודות טובות בנפש החוטא, אף בשעת ובמעשה העבירה... לעומת זאת, הרב קוק מדבר על נקודות האמת המצויות ברע עצמו, כמו שמביא באיגרתו לר' שלמה גוטליב בענין אגודת ישראל על הציונות, שהיא אוחזת באומר של כללות האומה – לפעמים גם בלא לב ולב – כציפור שישב על איקונין (תמונה/פסל) של מלך, שא"א ליידות בו אבן."

אף בפיסקה שציטטת בהודעה האחרונה, מקובץ ג': "...לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וק"ו כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב..." – שוב, הרב מוצא טוב בעצם [שורשי] הדעות הללו.

(ור' עוד בעניין זה, איגרות ראי"ה סי' קלח, ח"א עמ' קעא).

שלום.

שאלות לגיטימיות. אני מכיר את הפיסקה שהבאת.

 לאחר שלמדתי הן את ליקוטי מוהר"ן, הן את אורות, חלק ניכר מאורות הקודש, ואורות התשובה, ערפלי טוהר, ולא פעם אחת, להלן ההסבר למה שכתב הרב. (אציין את המקור ע"י שמונה קבצים, כי את אורות הקודש יש לי על המחשב, ולפעמים קשה לי להבין מאיפה זה לקוח בדיוק)

יש 2 נקודות שלדעתי אפשר לעמוד עליהן שהרב מראה את הניגוד, ואז מאיר את הדברים כראוי:

1.הנקודה שהבאתי בפיסקה מקודם על התום: (אותה לא קראת)

 "משובחים הם כל המחשבות והרעיונות של יראת שמים, שנאמרים מטוהר לב על פי ההכרה וההרגשה התמה. אמנם באותם החלקים שההתפשטות הבאה לא מתוך גדולת הכרה היא מצמצמת את החיים, ממעטת את המרץ, ומקפחת את הכחות החמריים ואת הכשרונות הרוחניים, שם מונח הרפיון. ועל זה באה סגולת הניגוד, המתפשטת על ידי ספרים ועתונים והשפעות, ושם ההריסה והגסות גדולה מאד, עד שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחם הרע, ומכל מקום נלקח מזה תמצית של עזוז וחיל, וגבורת הרצון, ובא בסגולה לאמץ את עז החיים, המתדלדל על ידי ההשפעה התמימה של יראת שמים, שלא נסתגלה להכרה ברורה, ומשני הכחות יחד יבנה עולם, ויבנה עם..." (קובץ ו, פד)

2.ההשקפה שרואה את האחדות הרוחנית שבמציאות, ובאה לידי ביטוי בספרות החסידית בכלל, ואצל ר' נחמן בעיקר. הרב כותב (אורות הקודש, הטוב הכללי, ד) שהשקפה עליונה זו מוכרחת להסתתר, אחרת  תתבטל העליה התדירית של המציאות.

תסכים איתי, שאם אתה ואני היינו חיים בתודעה קבועה של 'כל מעשינו פעלת לנו', לא היה לנו רצון לעשות תשובה. כל מעשה ומחשבה היינו מייחסים לבורא. ההשקפה שרואה את האחדות הגמורה במציאות היא השקפתו של משיח(כדבריו שם) והיא זו שבאה לידי ביטוי בספר אורות. אם כך, יש כאן שתי נקודות, שע"י 'סגולת הניגוד', הדברים האירו כראוי.

ובוודאי אין בזה כדי לבטל את ההשפעה עליה אני מדבר של אותו "גאון קדוש המיוחד בהגיונותיו הנערצים מוהר"ן מברסלב זצוקלהה" (הרב קוק על ר' נחמן, ליקוטי הראי"ה לרב נריה)

 לגבי הנקודות הטובות.

 ראה מה שכתב ר' נחמן בתורה לג, חלק ראשון:

"נמצא, אפילו במדור הקליפות, היינו בימי רע, שהם מידות רעות ולשונות עכו"ם, [גם] שם יכולין למצוא אותיות התורה. אבל מחמת ריבוי הלבושים וגודל הצמצום, אינם נתראים אותיות התורה, היינו ימי טוב, ע"י ימי רע והחושך השורה עליהם, אבל מי שכופה את יצרו הרע, היינו הימי רע, היינו המידות רעות, אזי הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם, אזי אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר, כי מתחילה לא היו מאירין כל כך, כי לא קיבלו אור מלמעלה, כדי שלא יקבלו הימי רע יותר מכדי חיונו, ועכשיו שנתבטל הרע, ונשארין אותיות התורה לבד, אזי מקבלין אור רב מלמעלה. "

במילים פשוטות, המציאות שאנו חיים בה היא תורה. במקומות הנמוכים התורה הזו מסתתרת ועטויה בלבושים רבים ויש לחשוף אותה. ע"י צדיקים גיבורי כוח, נופל הרע ומתבטל, ואותיות התורה חוזרות ובולטות. והשווה עם הפיסקה שהבאתי למעלה:

 "...וכשהמחשבה האחדותית מתגברת היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזות במעמקי נשמתו מתנוצצות ובולטות, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם צדיקים יסודי עולם , שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות, ושונאים לחייבם." (קובץ א, תשח)

 'מתנוצצות ובולטות' בדברי הרב לעומת 'אותיות בולטות ונתראים ומאירים ביותר' אצל ר' נחמן. ו'הרע הולך ונאפס לגמרי' בדברי הרב לעומת 'הרע נתבלבל לגמרי נגד ימי הטוב שבהם'. הדמיון ברור.

 ויותר מזה אומר:

 שים לב מה כותב ר' נחמן בתורה נו:

"ודע, שהתורה המלובש תוך ההסתרה שבתוך הסתרה היא תורה גבוהה דייקא, היינו סתרי תורה, כי מחמת שהיא צריכה להתלבש במקומות נמוכים כאלו, היינו אצל אלו שעברו הרבה, עד שנסתר מהם בהסתרה שבתוך הסתרה, על כן חשב השם יתברך מחשבות לבלי להלביש שם פשטי תורה, לבל יוכלו הקליפות לינק משם הרבה, ויהיה הפגם גדול מאוד, על כן הוא מסתיר ומלביש שם תורה גבוהה דייקא, סתרי תורה, שהיא תורת ה' בעצמה, כדי שלא יוכלו הקליפות לינק משם הרבה, בבחינת (שמות י"ב): ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא השליח, אני ה' ולא וכו', כי בארץ מצרים, ששם מקום הקליפות מאוד, על כן שם דייקא מלובש ומוסתר השם יתברך בעצמו, היינו תורת ה' ממש, סתרי תורה. על כן דייקא מההסתרה שבתוך הסתרה, כשחוזר ומהפכה לדעת, נעשה ממנה דייקא תורת ה' ממש, כי שם נסתר תורת ה', סתרי תורה כנ"ל:"

דווקא התורה שנמצאת במקומות הכי נסתרים והכי נמוכים דווקא היא תורת ד' ממש. דווקא בתוך לאומיות חילונית מסתתרת התורה הגבוהה ביותר – הרצון הסמוי לחזור לא"י הוא רעיון כללי של תשובה. ברגע שהצדיקים מוצאים את אותה תורה, הם גורמים בפועל ממש לשינוי המציאות, ולהבלטת אותם אותיות תורה, שיאירו אז יותר ויסלקו את הרע. הרעיון הזה מופיע  בתורה לג וגם בתורה נו. וכרגע נתתי דוגמא אחת איך הרב השתמש בו לראיית המציאות.

 ושים לב מה כותב הרב:

"...אנו חודרים לעומק החסד, שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא. ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם (הלאומיים), בשביל מטרות טובות לפי דעתם,וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב. ועל ישרי לב, גבורי כח, העוסקים בעבודת הקודש, באמת ובתמים, לזכך את כל המחשבות, הפועלות בחיים ובמציאותם, מהשמרים שלהן, ולהעמידן על התוכן היותר צח וברור. ואז דוקא ממחשבות המעורבות ברשעה וטומאה יוצא אור גדול, שמחדש כח של חיים, העולה על גבי השמות הרגילים בעולם, ומתאים אל התכנים העצמיים, שהם יותר מבוררים ויותר חזקים במציאות, יותר מאמצים את הרוח, ויותר משפרים את החיים, ומרעננים אותם" (קובץ ג, קנח)

 כלומר, דווקא כשמוצאים את אותה תורה, את אותו טוב, מתוך רשעה וטומאה, מתגלים  ע"י זה שמות של הקב"ה שהם יותר עליונים משמות שרגילים לפעול במציאות. בדיוק כמו שכותב ר' נחמן.

 בנוסף, שים לב שהרב משתמש בביטוי 'גיבורי כוח'. זו לא הפסקה היחידה בה  הוא משתמש בביטוי הזה.

 נחזור לתורה לג:

 "וזה שכתוב בזוה"ק (לך לך דף צ' ע"א): ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו, אלין אינון דמתגברין על יצריהון, אינון דמיין למלאכיו ממש. עושי דברו - דעבדין להאי דבר, לשמוע בקול דברו - אינון זכיין למשמע קלין מלעילא. כי התורה נקראת דבר, כמו שכתוב (תהלים ק"ה): דבר ציוה לאלף דור, וכל מה שאותיות התורה נתצמצם ונתלבשים בצמצומים ובלבושים יתירים, התורה הוא בהעלם ובאתכסיא יותר, ומי שמפשיט את האותיות התורה מהלבושים, הוא דומה כמי שבונה את התורה"

 אומר ר' נחמן, הצדיקים, שהם הם גיבורי כוח, הם בונים את התורה ע"י שהם מוצאים את הטוב בימי הרע. הביטוי 'גיבורי כוח' חוזר על עצמו בתורות שונות בליקוטי מוהר"ן ובפסקאות שונות אצל הרב. ורק גיבורי כוח יכולים לדלות נקודות טובות מתוך הרע עצמו.


 וזו אחת הנקודות המרכזיות עליה אני מדבר. שמופיעה בעוד פסקאות אצל הרב. מציאת הטוב בתוך  הרע, וע"י זה הבלטת התורה וגאולת המציאות.

 זוהי הנקודה.

_________________

תוקן על ידי חי_את_הרז ב- 19/10/2008 12:10:28