על יצירת אמנות אמיתית במסגרת גבולות הדת

מהי אמנות?

"אָמָּנוּת או אֳמָנוּת (יש לקרוא: אמנות, להבדיל מאֻמָּנוּת - אומנות) הוא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האמן (אָמָּן או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), ומתבססת על כשרונו המיוחד. עם זאת, יכולה להיעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן. בתחום האמנות נכללים ענפים רבים ומגוונים, ובשל כך האמנות תופסת מעמד מרכזי בתרבות האנושית. האמנות קשורה בטבורה עם האסתטיקה"

(ויקיפדיה)

איכותה של יצירה נמדדת ע"י שני פרמטרים עיקריים: התוכן (הנושא של היצירה, האמירה שלה, והרעיון שמאחוריה) וההבעה (האופן בו הרעיון מוגש). כל יצירה אמנותית, בכל תחום שהוא, חייבת לכלול בתוכה את שני הרכיבים הללו: יצירה ספרותית (רמת תוכן והרעיון אל מול רמת כתיבה וניסוח), קולנועית (עלילה אל מול רמת ההפקה\משחק\צילום\עריכה), ציור (נושא הציור למול איכות הציור) וכן הלאה.

השאלה העומדת בבסיס הדיון הינה עד כמה ניתן ליצור אמנות אמיתית, מבחינת שני הפרמטרים שצוינו, במסגרת גבולות הדת.

סקירה קלה של האמנות הדתית מהעת האחרונה לגווניה, מגלה כי יש הבדל די מהותי בין היצירה "הדתית", אל מול היצירה "החרדית" (חשוב לי לציין שהסקירה הנ"ל הינה אישית-אינטואיטיבית ומתבססת על התרשמותי הכללית, וכמו כן- כי החלוקה אינה מוחלטת וקיימים יצירות שיצרו יוצרים מחוג מסוים ובעלות מאפיינים של החוג האחר).

מאפייני היצירה "החרדית":

1. אהבת הדת כבסיס ראשוני: האדרתה, הסברתה, הטמעתה וחינוך לערכיה.

2. היצירה החרדית נמנעת מקונפליקטים עם דת, וגם כשהיא מתמודדת איתם, הרי זה בד"כ רק כדי להגיע בסופו של תהליך למסקנה הסופית המתבקשת [הטובים תמיד מנצחים, הרעים תמיד נפגעים-נכשלים, החילונים תמיד חוזרים בתשובה, אף אחד לא חוזר בשאלה (ואם הוא חוזר- הוא חוזר בתשובה בסוף), השגחה פרטית\עצת הרב תמיד מצילה את המצב וכן הלאה].

3. תחושה של "האמנות היא כלי חינוכי להעברת מסר" (דתי או מוסרי), ואינה בעלת ערך משל עצמה, לפיכך תהיינה מעט יצירות שהינן "חסרות מסר" ונעשות נטו בשם האמנות. נונסנס, למשל, כמעט ואינו קיים. גם ספרות פנטזיה נדירה (למעט "לוחמי התמורות" של הרב ארז משה דורון, אך גם שם הוא הופך את הפנטזיה לכלי להעברת מסרים רוחניים), שירים שהינם "כלליים" ובעלי רעיון אוניברסלי, מעטים ביותר עד לא קיימים (שירים מולחנים כדוגמת "אנשי הגשם" של רחל שפירא, שהינו שיר רגיש ונטול אלמנטים שליליים שמדבר על "האנשים המובנים מאליהם" מהם אנו נוטים להתעלם, כמעט ואינם בנמצא)  וכיו"ב.

אפשר לומר כי אהבת האלוקים היא "בריחה קלה לעבר הקלישאה" ביצירה החרדית, כמו שאהבה רומנטית היא "בריחה קלה לעבר הקלישאה" ביצירה החילונית.

4. כתוצאה מהאמור בסעיף 3: ישנה יותר התעסקות בהבעה מאשר בתוכן. עפ"י רוב התוכן יהיה צפוי ועיקר "הצד היצירתי" יבוא לידי ביטוי בהבעה. דוגמאות:

מוסיקה: התוכן הוא בד"כ פסוקים, ועיקר העבודה היצירתית בא לידי ביטוי במלודיה, כלומר: בלחן, בנגינה וכו'. אם בכל זאת השיר יהיה עם מילים שאינם מן המקורות, הרי שהם בד"כ יענו על האמור בסע' 2 ו-3 לעיל.

 עבודות יצירה "ידניות": פיסול הוא בד"כ מחוץ לתחום, גם כאשר מדובר על פיסול כשר וניטרלי- הוא אינו מוערך. אדם שהוא בעל כשרון למוטוריקה עדינה ובעל חוש אסתטי, בד"כ יתעסק בצורפות, יודיאקה וכו' (= אין אמירה\תובנה אמנותית עמוקה, אבל יש אמירה אסתטית).

ציור: נדיר למצוא ציירים חרדיים שמתעסקים בציור מופשט, סוריאליסטי או כזו שהינו בעל תובנה או אמירה נוקבת. בדרך כלל נושאי הציור הם בנושאים יהודיים או "קלאסיים" (נוף, צדיקים, סמטאות ירושלמיות\צפתיות, פירות, אלמנטים יהודיים וקיום מצוות).

5. הימנעות טוטאלית מהתעסקות בנושאים הקשורים לאהבה רומנטית, אבל פיצוי על כך ע"י התעסקות בנושאי שידוכים (ע"ע כל סיפורי א.מ. אמיץ), או זוגיות ושלום בית (22 נדרים, למשל).

 מאפייני היצירה ה"דתית":

1.      בעוד היוצר החרדי "מתבטל" בפני האלוקים, היוצר הדתי בד"כ "מתמודד" עם האלוקים ומנהל איתו דיאלוג (היוצר החוזר השאלה, לעומת זאת, שגם הוא לצורך העניין יוצר אמנות שעוסקת בדת, גם "מתמודד" עם האלוקים ומנהל איתו דיאלוג, אבל ממקום אחר, בד"כ מקום של כעס עמוק או של חוסר אמונה). שני היוצרים בעלי אמונה באלוקים ומכירים בעליונותו, אך מבין השניים, היוצר הדתי הוא זה שיעסוק בקונפליקטים דתיים מורכבים, תמיהות וספקות, רגשי אשמה בגין התנסות בחטא ("ניחוח חדש" זאב שרון), התמודדות עם דילמות דתיות וחברתיות (השיר "אנא אפנה" ארז לב ארי), ערכי הדת למול הגשמה עצמית ("שברי אופק" אילן נוב), אהבה בעייתית (סרוגים- סיפורם של הודיה ואברי), זהות מינית (הסרט "ואהבת" של חיים אלבוים, בוגר מעלה), ביקורת חברתית (מדורת השבט, אם כי זו לא דוגמא טובה כיוון שאיני בטוחה אם יוצרה נחשב כיום לדתי) וכו'.

2.    נטייה לסופים פתוחים והימנעות מתשובות ודאיות ונתינת פתרון מוחלט. ליוצר הדתי יש קושי לא קל כ"יוצר", כארטיסט, ליצור תוכן אמיתי. אמנות מעצם הגדרתה הינה אינדיבידואלית, באה ממקום מאד פנימי ועמוק, וככזו- לא תמיד היא מתאימה לערכי האמונה. היוצר הדתי מצד אחד מאמין בדת, ומצד שני לא מוכן לוותר על האמת האמנותית שלו, על הדילמות, הקשיים וה"אני הפנימי" שלא תמיד מסתדרת עם הדת. הפתרון הוא "לא להעניק פתרון" או לפתור בדרך שמצליחה "לגשר" איכשהו, תוך כדי נתינת אמפתיה רבה למצוקתו של הגיבור, לעיתים זה גם כולל לגיטימציה למעשים שהם לא תמיד לפי ההלכה.

3.      קיימת התעסקות די פעילה בנושאי אהבה ורומנטיקה ("אהבה ומצוות אחרות"), כמו כן, ניתן למצוא הרבה סיפורים "אוניברסאליים" שכתובים על "האדם" כאדם בלי התייחסות מיוחדת לאלמנט הדתי ("אבדות" המקסים של מיכאל שיינפלד, "שלש בסירה" – מיכל וואזנר). זה בא גם לידי ביטוי במוזיקה (אפשר למשל לבדוק את המלל של להקת בין השמשות).

אפשר עוד להרחיב ולפרט, אבל דומני שהרעיון הובהר.

השאלה שמעסיקה אותי היא בעיקר עד כמה יש מקום לדילמות דתיות ולאינדיבידואליזם אצל האמן המאמין (בין דתי ובין חרדי)? עד כמה הוא יכול לערב אחרים בקונפליקטים הפנימיים שלו עם עבודת האלוקים? האם אמונה דתית מחייבת אמנות שכל כולה "מגויסת" ומכילות את המסקנה הנכונה בלבד? ומצד שני - האם ראוי שהיא תיתן לגיטימציה ואמפתיה לדברים פרובלמטיים מבחינה דתית?

אין ספק שהאמנות החרדית כשלעצמה אינה מספקת מבחינה אמנותית והרבה פעמים מרגישה סינטטית, דידקטית, צפויה ומוכתבת מראש, מאידך- כאשר מתירים אמנותית חופשית ו"מתמודדת", אפשר בקלות להגיע עד נתינת לגיטימציה לסיפורי יוצאים בשאלה (הודיה מ"סרוגים"), ולעלילות כמו "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו.

לבד מגאונים לא רבים (כמו הרב חיים סבתו, שולי רנד, הרב ארז משה דורון שהזכרתי, אהוד ומאיר בנאי בשנים האחרונות, הצייר יוסי רוזנשטיין, יונתן ואהרן רזאל, המשורר יוסף עוזר וכו'), שמצליחים לעשות אמנות אמיתית ולהביא את עצמם הפנימי ב-100% כיהודים מאמינים, בלי ליפול לקלישאות ולבנאליזציה, לשאר זה כנראה קצת קשה.

אז איפה עובר לדעתכם קו הגבול?

תוקן על ידי לינקזעצער ב- 31/10/2008 16:22:14

בברכה