ניצחון אובמה - רסיסי מחשבות
שורות אלו נכתבות בשעת בוקר מוקדמת, קמתי מוקדם הבוקר לצפות בניצחון שדומה שלא היה ידוע מראש הימנו. גם התמונות שנראות על מסך הטלוויזיה נראה שלא היה קשה לדמיינן מראש. כאילו נדמה שאך אמש קראת את התסריט עד אחרון פרטיו. אך לא רק מפני שהתרבות האמריקאית ככלל, ודפוס הפוליטיקה שלה בפרט, היא די ידועה וכתובה כאילו גם אחרון פרטיה חקוקים בסלע דטרמיניסטי. אלא מפני שהאיש הזה – אותו האיש שזה עתה עומד לעלות, או ליתר דיוק 'להפציע', בשמי הנהגת העולם, הרגיל אותנו בשנתיים האחרונות לדפוס מאוד מסוים של התנהלות מנהיגותית-פוליטית. בזכות רצף של סיסמאות, משפטי מפתח, סלוגנים, קלישאות חלולות יותר וחלולות פחות, ומעל הכול בזכות – איש אחד ! איש אחד שניחן בכישורי כריזמה בלתי נדלים שגם אחרון המתים בבית הקברות היה קם לתחייה לעומתה, קסם אישי מחשמל ממש וכישורי רטוריקה עם אוריינטציה כמעט מאגית. העמידו בסופו של דבר דמות אחת ומיוחדת שברגעים אלו ממש חוגגת את הניצחון המזהיר הזה שניבט אליי מן המסך. אז נכון, זה לא היה קל כלל ועיקר. במשך חודשים ארוכים הלכה הדמות ממדינה למדינה, מעיירה ולעיירה, מבמה לבמה ומכינוס אחד למשנהו, ולמול עשרות מיליוני בני אדם שטחה את אותה משנתה הפסיאודו אידיאולוגית, משנה שמורכבת בעיקר, ויהיו אף שיאמרו 'רק', מאותו מנעד של סיסמאות ומשפטי סחף - yes we can ! we want change !זעק האיש, אמר וזעק, ושוב אמר, ונחילים של בני אדם יצאו מבתיהם ובאו בהמוניהם להיסחף יחד עמו בקמפיין הגאוני המהוקצע שלו. מקבץ של כמה מילים פשוטות כמו חשמלו עולם ומלואו. עוד ועוד אנשים נדבקו ב'נגיף' המדבק הזה שעבר כאש בשדה קוצים וסחף עמו עוד ועוד אנשים מסוף המדינה ועד סופה. והתוכנית עבדה במתכונתה היותר מדויקת, הוי כמה שהיא עבדה, עבדה עד כדי כאב. כלי התקשורת התגייסו בהתגייסות שכמעט ולא זכורה כמותה לשוק, ולמתג, לטפח ולגדל את האיש, עד למימדים של 'נביא', גואל, מ ש י ח.
כן, הוא ואנשי צוותו ידעו יפה לשדר היישר אל אותה תכונה אנושית קמאית של השאיפה לתקווה.לגאולה. הרצון הבלתי נלאה הזה של בני האדם להוציא עצמם ממקומם הצר. היומיומי הסיזיפי. זה שכה רצוף בכישלונות, אכזבות, קשיים של עמל היום יום. 'המשיח' הוא הדמות. הוא הארכיטיפ. שם בסופה של המציאות המחוספסת והאפרורית הזו נעוצה השאיפה, האמונה, או אם תרצו – הציפייה. הציפייה שהנה יום המחר יפציע ויביא איתו בשורה של גאולה שתאיר ותחלץ את אותו אדם בודד ואיתו את העולם כולו לכלל מציאות שבה אין לא שחיקה ולא מכאוב, לא צער ולא אכזבה. אז זהו, כי מעל כמיהה עמוקה זו ישנו איש אחד שעומד על גביה וכמו מכה בה בשוט ואומר לה גדלי, התעצמי והכי שורשים – משיח.
בעצם לא הרבה נתבע מאותו האיש. אדרבה, ככול שהוא ידבר פחות, לרדת ברזולוציה פרטנית, אל אותם נבכי סוגיות יומיומיות, כאלו שיזכירו להם את ד' אמות חייהם הסיזיפיים, כך ייטב. או ליתר דיוק, כך ורק כך, הוא יוכל לעצב ולכונן את דמותו באצטלת הגואל האולטימטיבי. אותו משיח שהם כה מייחלים וכמהים למצב שם בנקודת סוף חייהם. אל תחדור לנו אל חיינו. תאמין לנו, אותם אנו מכירים, הוי כמה שאנו מכירים, מכירים לעייפה. דבר איתנו 'על המחר', 'על העתיד', 'על השינוי', 'על הגאולה'. רק שם במקום 'האמורפי' ההוא המעורפל בערפל מיתי של סיסמאות ומשפטי עד, נוכל להתחבר ולו לרגע דל אחד, לתקווה, לאלמוות.
אז כן, בזה בעצם מתמצה 'תפקידו' של האיש. לפחות לעת עתה. עליו להציע אי אלו תכונות פונקציונאליות מסוימות שיש בסגולתן לחבר בין בני האדם לבין אותו מקום אוטופי של 'גאולה'. על אותה הדמות לספק לאותם בני אדם כמה שיותר רגעים שבהם הם יחושו שהם ממציאים את הווייתם מחדש. חוויית התגלות מיתית שתנקה את מציאותם מכול ממד של קונקרטיות קיומית, ותמלא אותה בניחוחות גן העדן האבוד. ולו רק לרגע דל אחד.
והנה עולה הדמות על הבמה, אך זה עתה היא נבחרה למשרה הבכירה בעולם. כוח שהוא כמעט אינסופי מופקד בידיה. על כתפיה הונחה זה עתה אחריות שניתן להצטמרר רק מהמחשבה על גודלה ומשמעה. ולמולה עומדים עשרות ומאות אלפי בני האדם, שכולם, כולם ללא יוצא מן הכלל, מביטים בה בעיניים ספק בורקות ספק דומעות, המילה 'הערצה' נראית טפלה וריקה משהו בכדי לתאר את מה שמרגישים אותם בני האדם כלפי הדמות שזה עתה הם העלו, או ליתר דיוק 'השגיבו', למעמד שאין עליון הימנו. והדמות, שבאה וגוזרת את סרט הניצחון בצורה מרשימה מאין כמותה, עומדת על הבמה למול רבבות רבבות בני האדם השואגים כלפיה באכסטזאת ניצחון, ומביטה לעומתם - וזהו הרגע. הרגע המכונן. קשה שלא להכביר במשמעות הקוסמולוגית כמעט של הרגע הדומם הזה. רגע דומם המלווה בפס קולה של ההיסטוריה, שבו האנושות כולה עומדת על שתי רגליה האחוריות ומוחאת כף בקול ענות גבורה, וקוראת לה לדמות – גאלנו, פדנו, קחנו נא עמך אל ערפילי הזוהר של התקווה. של העתיד והמחר.
אז זהו, זהו רגע האמת. הרגע של האמת התיאולוגית-קיומית הנוקבת להפליא, או לחילופין 'להחריד', שאצורה בלשון חכמינו ז"ל 'חייב אדם לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, עשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה'.
כן, הכול, אבל ה כ ו ל, עתיד העולם כולו רובץ על כתפיו. ברצותו – ורק ב ר צ ו ת ו יוכל לקחת את העולם למקום של תיקון ובנייה. להוריד ו-'לחלל', כן 'ל ח ל ל', את אותה 'תקווה מיתית' שבסגולתה הוא אך זה עתה הגיע למעמד ארכי על זה, ולהורידה ממרומי ערפילי השגב האופף אותה, למקום של קונקרטיות יומיומית ממשית וסיזיפית. לתרגם את אותה בשורת אוטופיה, לעשייה שצו החובה והאחריות חרוט עמוקות על דגלה. אחריות שמחויבת לשפר ולשכלל את חייהם של בני האדם שנושאים עיניהם אליו ומייחלים לעומתו, צעד אחר צעד, אבן אחר אבן, פיסה אחר פיסה. וכך, באמצעות עשיית 'חילול' זו, להביא לכך שביום המחר של רגע עילאי זה, בו ישובו אותם בני אדם לאין מספר, לבתיהם ולחייהם העייפים והכה מוכרים, על אף כי הם לא ימצאו בחייהם אלו, לא גאולה ולא קצה של משהו שיש ולו זכר ל'גן עדן' המיוחל, הם בכול זאת ימצאו בו מציאות טובה קצת יותר, מתוקנת ולו במשהו לעומת מציאות יום האתמול. וכך בזכות עבודת נמלים רצופת אחריות והתמסרות מוחלטת, יכולה הדמות להביא להכרעת העולם כולו 'לכף זכות'. לזכות של חידוש ובנייה. לזכות של תיקון והתעלות מוסרית. לזכות הגדולה לחיים טובים ומעולים יותר. ולו טיפה אחת יותר.
ולעומת זאת, יכולה הדמות באותה מידה בדיוק, לקחת את כול העוצמה האינסופית הזו ולווסתה למקום הפכי לחלוטין. 'להכריע את העולם כולו לכף חובה'. לסחוף את האנושות כולה המאפפת לעומתו ברגעים אלו בעיניים בורקות ועייפות מהחיים עמלם ושברם - אל מקום של חובה. חובה המתאפיינת בקלקול וחורבן, שחת וסיאוב. העולם ברגע זה אינו אלא 'חציו חייב וחציו זכאי' – פתוח ופרגמאטי בהחלט אל כול מקום שבו יחפוץ האיש לקחתו. לסחוף אותו בהמוניו. וכן, גם המקום הזה שהחורבן והכאוס נמצאים בסופו, גם הוא פתוח בפניו כפתחו של אולם. הכול עומד ותלוי ברצונו הטוב והמכוון של הדמות. 'משיח', כבר אמרנו ? אם משיח של זכות וחסד. או שמא לחילופין חלילה, משיח של חובה ותוהו.
אם עד לפני כשבעים שנה היו מילים אלו בבחינת אמירה תיאורטית מופשטת ורחוקה, הרי שבאה המאורעות הגיאו-פוליטיים בשנות השלושים של המאה הקודמת טפחו לעולם כולו על פניו, והפכו את אמירה זו לנוראית ומבעיתה באמיתותה הקיומית. העולם כולו מצא את עצמו נחרב וקורס כחור שחור אל תוך עצמו. והכול 'בזכות' מה ? בזכות 'הכרעה מוסרית' אחת של אדם אחד בודד. אדם אחד שלקח איתו את אותו 'רגע' של עמידה אל פני האנושות והכריע אותו לכף של חובה גורפת וטוטאלית. חובה שהביאה לממדים של הרס שלא היו אימתניים מהם מימי עולם. כן, גם אז כמו היום, יצאו מיליוני בני אדם בצהלת גאולה, ונסחפו באמוק של סגידה לאיש אחד, שידע לומר להם משפטים קולחים ומהוקצעים להפליא. איש אחד שידע איך לגרום להם לרחף בתחושה המשכרת והמטריפה הזו של 'הגאולה'. גאולה שהצטיירה להם בצבעים עזים של עוצמה ועליונות גזעית. כזו שהביאה אותם למקום שהוא עפ"י תחושתם הקרוב ביותר למקום האלמוות (בבשורת 'רייך אלף השנים'), אך באותה מידה בדיוק - בערבו של יום, אל עברי פי פחת, חורבן ואבדון מוחלט כפי שלא ידע האדם מעולם.
והכול – הכול בגין איש אחד. איש אחד בודד. איש אחד שהפך שבסה"כ ידע איך 'לפצח' את אותו 'קוד' אנושי פנימי. לפצח ולחשוף את 'הסוד' הגלוי ביותר בעולם – האדם רוצה גאולה. האדם נכסף לדמות – למשיח.
אז זהו, אני מביט באיש יורד מהבמה, אחרי עוד נאום מחשמל אחד. אחד מיני מי יודע כמה. כשמאות האלפים מביטים בדמותו המצודדת עוזבת אותם לדרכה החדשה, ונושאים תפילה אחת, וגם אני יחד עמם והעולם כולו מצטרף ברטט – יהי רצון מלפניך הנותן תשועה למלכים, ברך נא את איש זה שזה עצה עלה ונתעלה לגבוהה שבמעמדות - בעצה ודעה נכונה, ובלב הניחן בעוצם מוסרי, ותוקפה מדינית, לצד רוך אנושי של חמלה ומידת רחמים. ויידע זה האיש איך לקחתנו אחריו בצניעות וענווה, למקום של זכות ותיקון. מקום של התאחדות ובנייה ולא פירוד וחורבן. מקום שבו יום המחר יהיה שלם ולו במשהו לעומת יום האתמול. אכי"ר.
תוקנה אות בכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 07/11/2008 1:33:43
 |
|
|
